הצדק המתקן בזכויות יוצרים: למה ארגוני היוצרים צריכים לתבוע את ספקיות האינטרנט?

המחקר שערכנו בשיתוף Ynet בנושא התערבות בשיתוף קבצים בישראל, שככל הנראה היה המחקר הראשון המקיף בישראל בנושא נייטרליות רשת, כבר הצליח לעורר כמה מחלוקות ודיונים. בין היתר הצעתו של מאיר שטרית לשימוע פרלמנטרי בנושא היא התחלה מבורכת. הבעיות העיקריות הן מה עושים עם הממצאים ומה זה אומר לגבי הצרכן הקטן.

דניאל, אחד המגיבים הקבועים, טוען שאי אפשר לבסס תביעה ייצוגית על הנושא החוזי. אני דווקא לא מסכים איתו, אבל למרות מספר רב של פניות לבסס תובענה ייצוגית, אני לא בטוח שזה הכיוון הנכון. תביעה ייצוגית יכולה להיות מוגשת על פי חוק הגנת הצרכן או על בסיס התחייבויות אחרות. לכאורה, התחייבות הספקיות ברשיון שלהן לנייטרליות רשת (ראו את סעיף 5.4.1 לרשיון ספקית אינטרנט של משרד התקשורת) וההתחייבות שלהן לפי סעיף 29 לחוק התקשורת מספיקות לצורך עילה. הבעיה? חוק תובענות ייצוגיות דורש נזק ממון, ויש בעייתיות לא קטנה להוכיח אחד כזה.

במה דברים אמורים? אם מטרת התובענה הייצוגית אינה להעשיר את עורכי הדין ואת התובעים הייצוגיים אלא להביא לצדק מתקן, הרי שזה לא יושג על ידה; במקרה הטוב תסגר פשרה, עורכי הדין יקבלו חצי מיליון ש"ח, התובע עוד מיליון וכל אחד מהלקוחות יקבל שגדול של רוחב הפס ב10% לחודשיים. מעבר לכך, גם אם נזקים שונים נגרמו לתובעים פוטנציאליים שונים, עדיין יש מקום לאשר תובענה ייצוגית (בש"א 31032/06 סריגי שלום ומלכה נ' עיריית תל-אביב). אלא מה? מהו הנזק שנגרם כאן?

טוקבקים רבים שפכו חמתם וזעמו על הצורך בתובענה. הבעיה? לאף אחד מהם לא נגרם נזק ממון. האם אי הורדת קובץ בתוכנת שיתוף קבצים גרמה להם לנזק? האם הם יוכלו לבוא לבית המשפט בנקיון כפיים ולהסביר לשופט מהם התכנים שהם הורידו? ככל הנראה שהצורך בלקפוץ על הסוס ולהגיש תביעה ייצוגית ראשון, לפני כולם, עלתה לכמה עורכי דין לראש.

כמובן שיש להבדיל בין שיתוף הקבצים הלא חוקי לבין התערבויות אחריות שככל הנראה מבוצעות בתקשורת: החל מחסימה של שירותי voip ואתרים לא רצויים ועד תעדוף של לקוחות מסוימים.

המרוויחים הגדולים, ככל הנראה, מהמחקר יהיו ארגוני זכויות היוצרים. אם נחזור לדיונים שהיו בחוק מסחר אלקטרוני לפני כשנה וחצי, נזכור כי ספקית שירות לא תהיה אחראית לפעולה שבוצעה על ידי גולשים אם לא ידעה ולא היתה צריכה לדעת על הפעולה (ראו את דוביצקי נ' שפירא וההחלטה בנושא MGM v. Grokster). בעצם, מחר יכולים לבוא ארגוני זכויות היוצרים ולטעון כי ספקיות האינטרנט אחראיות כיוון שהתערבו בתשתית וחסמו. בפועל, הטענה הזו לא רחוקה מהמסקנה המשפטית המתחייבת: אם ספקיות האינטרנט לא היו מתערבות, מצבן בבירור היה טוב יותר.

לכן, אם מישהו צריך לתבוע את הספקיות כדי להשיג צדק מתקן, ראוי שאלה יהיו ארגוני היוצרים. אם הם אכן נפגעו על ידי שיתוף קבצים (ואני בספק אם כך הדבר), שיתבעו את הספקיות, יגרמו להן לשלם, ללמוד, להבין שבעצם החסימה שלהן וההתערבות בתכני הגולשים הן הטילו על עצמן את האחריות. כך, ואולי רק כך, הן יהפכו לנו את האינטרנט לחופשי שוב.

13 תגובות ל-“הצדק המתקן בזכויות יוצרים: למה ארגוני היוצרים צריכים לתבוע את ספקיות האינטרנט?

  1. תגיד, יש מצב שאנחנו בכלל לא צד לחוזה ?
    אני חשבתי על זה לא ממזמן כאשר חשבתי לתבוע את בזק (אחרי שהקלטתי תומך טכני שאומר לי במפורש שאני מתועדף דרך שרתים איטיים).
    אז ככה, הרי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, הם מציעים לי בטלפון 5 מגה תמורת סכום מסויים ואני מקבל את זה, נותן להם ויזה וסגרנו עסקה.
    אחרי כמה ימים פתאום מגיע בדואר חוזה אחיד ומנופח.
    לענ"ד אפשר להגיע למצב שבו הלקוח הוא לא צד לחוזה הזה, בצורה מלאה או לפחות חלקית.

  2. אנחנו צד לחוזה, אנחנו חלק בלתי מבוטל ממנו: העניין הוא רק שאלה פעוטה; האם הנייר הוא החוזה (כיוון שלא הסכמנו לו) או שהחוזה הוא חמישה מגה תמורת X שקלים בחודש.

  3. על זה בדיוק אני מדבר,
    כי בהסכם הם מכסתחים את עצמם מכל פינה.
    תראה למשל סעיף 9.3
    "הלקוח מסכים ומודע לכך שהשירותים מעצם טבעם נתונים להפסקות
    ו/או הפרעות וכי החברה אינה מתחייבת לספק השירותים (לרבות גישה
    לאינטרנט ולמידע) באופן רציף וללא כל הפרעות, ובכלל זה כי קצב הגישה
    לרשת לאינטרנט הנקוב במכתב ההצטרפות או בטופס ההזמנה הינו קצב
    הגישה המרבי בו יוכל הלקוח לעשות שימוש בשירותים וכי השימוש
    בשירותים בקצב זה אינו מובטח ותלוי בין היתר באופן השימוש
    בשירותים על ידי הלקוח ובציוד הקצה המשמש אותו."
    http://www.bezeqint.net/Media/internet_agreement.pdf
    ויש עוד כל מני סעיפים הזויים שראויים לתקיפה במסגרת חוזה אחיד.
    אבל לענ"ד אנחנו לא צד להסכם הזה, אלא רק צד להסכם שדובר עליו בשיחה הטלפונית מול הנציג/ה. היינו X מגה תמורת X כסף וזהו. ומכאן שאי עמידה בהתחייבות ….

  4. אבל אם אני עסק העובד עם קוד פתוח למחייתו, ואני צריך להוריד תמונות של לינוקס ויוניקס לדוגמא (הורדה חוקית חשוב לציין), ואני חסום ברשתות P2P האם לא נגרם לי מכך סוג של נזק ?

    חשוב לציין שכמעט כל סוג שירותים להורדת קבצים כדוגמת FTP מתנהגים בצורה מאוד חשודה אל מול התנהגות של אותו שרת בדיוק אשר מדבר ב HTTP.
    העניין הוא שעסקים לא ממהרים לתבוע אלא אם זה יעשה לעסק שלהם טוב.

  5. "הצעתו של מאיר שטרית לשימוע פרלמנטרי בנושא היא התחלה מבורכת"
    לפעמים אני מפחיד את עצמי ביכולת לחזות מהלכים.
    מזל ששטרית הוא אוהב חירות וחופש, ואפשר לסמוך עליו שיקדם רק דברים שיגנו עלינו ועל הזכויות שלנו.

    אז נעזוב את התביעה היצוגית על בסיס חוזי.
    כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתבוע את הספק על הבסיס חוזי, וכאן לא דרושה הוכחת נזק. רק הוראת בית משפט לקיים את החוזה ככתוב, או למי שנמצא בהתחייבות לטווח ארוך – ביטול החוזה. שנינו יודעים שגם תביעה כזו תיזרק לפח.
    למען האמת, אני אשמח לראות מישהו מנסה ונכשל.
    הגיע הזמן שאנשים יתחילו לקרוא את החוזים שהם חותמים עליהם, ויסרבו לחתום על חוזים שלא טובים להם.

    בעניין "רשיון ספקית אינטרנט",
    על איזה "נייטרליות רשת" בדיוק אתה מדבר, אם יש לגוף ממשלתי את היכולת להחליט מי יהיה ספק אינטרנט ומי לא?
    הרי לא היינו מוצאים את עצמנו במצב הזה בכלל, אם כל אחד היה יכול להיות ספק אינטרנט, ולא רק "מי שיש לו רשיון ממשרד התקשורת".
    במיוחד אהבתי את הסעיפים שאוסרים על הספק לספק שירותי טלפוניה, פקס,
    ואת הסעיף שקובע איך מותר לספק לנתב את התעבורה לחו'ל, ואיך אסור לו.
    ואיך אפשר בלי סעיף האגרות, שאומר שכל מי שרוצה לספק אינטרנט, חייב לשלם שוחד למדינת ישראל תמורת התענוג.
    כן, תמשיך לדבר על נייטרליות רשת, ולחשוב שהמושחתים שכתבו את הרשיון הזה, רק מחפשים איך להיטיב עם הצרכן ולשמור על נייטרליות.

    בכל מקרה, אני לא מבין גדול בחוזית, אבל סעיף 3.2.1.1 ברשיון שקישרת אליו אומר שספק רשאי "לסווג" "לחסום" "לבטל" ו"לדחות" מסרים במערכת.
    במקרה הטורנטים, הרי שהתעבורה "סווגה" ככזו (DPI = סיווג), וביצועה "נדחה" בעדיפות, כדי לתת עדיפות למסרים אחרים.

    בעניין החוק "להגנת" הצרכן,
    שוב, מדובר בהתערבות אסימטרית של המחוקק, שמשנה את החוזה בינך לבין הספק. היום החוק להגנת הצרכן אומר דבר אחד, מחר החוק להגנת הצרכן אומר שהספק צריך "להגן" עליך מתכנים מסוימים.
    אני מאוד מודאג כשיש "חוקי הגנת צרכן" שנוגעים לשירותי אינטרנט. אני לא צריך שהממשלה שלי תגן עליי מהאינטרנט. אני צריך להגן על האינטרנט מפני הממשלה שלי.

    לעניין תביעה של ארגוני היוצרים, Far fetched לחלוטין.
    נראה לי שיש לך יותר צ'אנס עם ארגוני הטבעונים או הפמניסטיות.
    אולי הטראנסים או הלסביות הדתיות מוכנות להרים את התביעה?

    והערת צד על החוק "להגנת" הצרכן,
    זה אותו חוק שאוסר עליי ועליך לסגור עסקה בינינו בכסף שאיננו "שקל חדש".
    אותו שקל שמדינת ישראל מבצעת בו פיחות יזום, ומדי שנתיים הוא מאבד 10% מהערך שלו.
    אותו שקל שפעם היה יכול לקנות לנו כרטיס לאוטובוס, והיום נדרשים מעל חמישה כאלה.
    אותו שקל שאיננו יותר מחתיכת נייר חסרת ערך, שסטלני פישר מדפיס כרגע עשרות מיליארדים ממנו.
    כשהבנתי שהשקל מאבד את הערך שלו מדי יום, רציתי לעבור לנהל עסקאות במטבעות אחרים, שאין בהם אינפלציה, או שהאינפלציה נמוכה.
    החוק "להגנת" הצרכן – אסר עליי.

  6. w.r, אם כשהחוזה הגיע אליך,
    קראת אותו ולא הסכמת איתו –
    אתה יכול לבטל את העסקה.
    אם בחרת שלא לבטל את העסקה – הסכמת לחוזה.

    תודה בכל מקרה על הציטוט בחוזה שבו אתה מוכיח את מה שטענתי בפוסט השני – חוזית, הם דווקא מכסים את עצמם יפה מאוד.

  7. יהונתן, אל תתמם. אנחנו לא בימי הנאפסטר או האימיול של לפני כמה שנים, בהם שיתוף קבצים היה שם נרדף לפיראטיות.
    היום שירותים רבים מציעים הורדה בפרוטוקול ביטורנט במקום הורדה ישירה כדי לייעל את התעבורה ולהגביר את המהירות.
    הפצות של מערכות הפעלה, הורדות סרטי HD חופשיים הם קבצים לגיטימיים אך גדולים מאוד. משחקי רשת מאסיביים צורכים תעבורה ודורשים זמן תגובה מהיר.
    העניין פה שהספקיות מעטות את הפורטים כדי לחסוך תעבורה, לא כדי להחליט על חוקיות התכנים שתוריד.
    אבל אם שילמתי על מהירות מסוימת, אני אמור לקבל אותה, או להשאל ע"י נציג המכירות (בגילוי נאות מצידו, ולא באותיות הקטנות של החוזה הארוך) האם בכוונתי לנצל את כל רוחב הפס ברוב שעות היממה ומוכן להוסיף עוד כסף כדי לוודא שאקבל זאת, או שאני מוכן להסתפק בהבטחה חלקית בתמורה למחיר זול.

  8. דניאל מה שאתה אומר זה נכון חלקית בלבד.
    יש הרבה מאוד מקומות שאפשר לתקוף את החוזה הזה והעובדה שהנציג/ת שירות לא ידעו אותך לגבי החוזה ולא התנו את השירות בקבלת תנאי החוזה מעניק מקום נוסף לתקוף את החוזה הזה.
    אני חוזר שלענ"ד אפשר לומר שהחוזה הזה לא חל על הצדדים, במלואו או בחלקו.
    וכמו שאתה בוודאי יודע, פס"ד הוא תלוי שופט, ואני נוטה להאמין שאא"כ יהיה זה שופט משוחד זה יהיה אזרח שגם מנוי לאינטרנט וגם הוא וגם קרוביו נתקלו בבעיות הנ"ל שחוסר תו"ל זועק מתוכם. ויש בהחלט מצב שיקבלו את דעתי שהחוזה לא תקף על הצדדים והספקית התחייבה לספק מהירות תמורת כסף ולא עשתה כן ולכן הפרה חוזה.

  9. w.r, אני לא רוצה להתווכח על הסוגיה של התוקף החוזי.
    לגיטימי בעיני שהעניין יסגר בבית משפט, על בסיס "האם אכן הייתה הסכמה חוזית בינך לבינם או לא".
    אני גם מאמין ששופט בבית משפט יפסוק על פי שיקול הדעת שלו, ולא על פי היותו מנוי של חברה כזו או אחרת. (אני גם מתאר לעצמי ששופטים מזמן מקבלים אינטרנט חינם על חשבון המדינה, מתוקף התפקיד).

    הבעיה שלי היא עם מחוקקים ורגולטורים שבוחרים להפוך את עצמם לצד בחוזה שבינך לבין ספק התקשורת.
    החל מ"רשיון ספק אינטרנט", שמגדיר למי מותר ולמי אסור להיות ספק,
    ועד ל"חוקי הגנת צרכן", שאפילו אם היית רוצה להסכים למשהו בתמורה למחיר נמוך יותר מהספק – הם אוסרים עליך לעשות זאת.

  10. פתאום ככה נזכרתי בכמות התגובות שYNET צנזרו לי,
    עיכבו עד שהכתבה שאני מגיב עליה תעלם מהדף הראשי,
    או תגובות שהסדר ביניהן שונה, כך שמה שאינו תואם את האידאולוגיה הפוליטית של לא יהיה בתגובות הראשונות.

    כמה משעשע שבחרת לחבור אליהם כדי לקדם "נייטרליות רשת".

  11. אזרח: אל תיתמם בעצמך. בשום מקום בחוזה השירות לא כתוב שהספק מתחייב לתת לך את המהירות המצויינת של הקו. הספק עושה אובר-בוקינג מטורף של הצינור שיש לו כלפי חוץ, ואין סיכוי שאם כולם ינסו לנצל אותו אז שלכולם יהיה את רוחב הפס ששילמו עליו. כדי לקבל אבטחה לרוחב פס מלא בכל מצב הספק צריך להקדיש לך נתח _קבוע_ בצינור שלו (פעם קראו לזה CIR, אני מזמן לא בעניינים), וזה יקר. מאד.

    כמובן שאין שום הצדקה לזה שהם יתערבו בתעבורה בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *