ועדת השרים לענייני חקיקה תדון הבוקר בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – חשיפת פרטי מעוול), התש"ע-2010 שהגיש ח"כ זבולון אורלב. מטרת הצעת החוק היא לתקן את החלל המשפטי שנוצר בעקבות רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק שקבע כי המצב המשפטי כיום הוא שאין חקיקה המסדירה את חשיפת פרטי הגולשים בישראל ועל כן סירב לחשוף את מי שקרא לרמי מור שרלטן. כפי שאסביר בקצרה, ההסדר המוצע על ידי אורלב הוא סאבאופטימאלי מכמה סיבות.

ראשית, ההסדר המוצע על ידי אורלב נוגע אך ורק לעוולות מתחום לשון הרע. כלומר, בבואו לדון בעוולות אחרות, כמו לפי חוק הגנת הפרטיות או חוק עוולות מסחריות, בית המשפט לא יוכל להרים את מעטה האנונימיות; עניין זה יצור חוסר אחידות בפסיקה. כך, כאשר יתבקש בית המשפט להרים את המסך כיוון שמחזיק בחשבון דוא"ל אנונימי מתחזה לעסק מסוים (עא 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב) הוא לא יוכל לעשות זאת. אבל, אם הוא ייצר את הארגומנטציה כי הפרסום מהווה גם לשון הרע על פי חוק (לדוגמא, כי הפרסום המתחזה גורם להשפלה או ביזוי של המותג), יהיה זכאי להסרת מסך האנונימיות.

מנגד, האפליה בין הסדרים חוקתיים יוצר Sui Generis שמפלה ומונע גישה במקרים מסוימים. הוא עוד עשוי לגרום לכך שהסדרים מתחום לשון הרע יזלגו, יחד עם אימוץ ההסדר המשפטי הקלוקל הזה לתחומים אחרים, ויקנו הגנות, פטורים, או חזקות של אחריות במקרים בהם לא אמורים להיות כאלה (ולעניין זה, ראו את החלטת כב' השופט נעם סולברג בתא (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז – עמק החיות הקסום בע"מ). מעבר לכך, יצירת האפליה תהא גם פגיעה בזכות החוקתית לפרטיות בצורה שעולה על הנדרש: שכן במקרים אחרים המחוקק בחר לשתוק ולא לאפשר, כלומר לסבול עם האנונמיות. כלומר, על מנת לטפל בבעיה שנוצרה, מומלץ כי החוק יחול על כלל העוולות, ויוכנס לחוק כללי, ולא לתוך הסדר ספציפי.

מעבר לכך, ואולי בצורה ראויה יותר, יש גם להתווכח על ההליך: הצעתו של אורלב היא כי פרטי הגולש יחשפו בצורה הבאה: (א) בית המשפט יוכח כי בדברים המפורסמים יש לשון הרע כלפי הפונה, (ב) בית המשפט יבחן האם כלל ניתן למצוא את הגולש ולזהותו (לאחר שבע"א 1806/09 רבקה פלח – חנות "בייבי פלוס" נ' שירותי בריאות כללית ואח' כלל לא היה ניתן למצוא את הכותב) ו(ג) בית המשפט מעביר את הפרטים. שיקול הדעת של בית המשפט לא להעביר מוגבל ל"טעמים מיוחדים שירשמו", שהם החריג בתחום המשפט וקובעים כי לבית המשפט יש צורך לנמק מדוע לא להעביר את הפרטים (עא 778/83  עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' אהרון פור)

כלומר, נוצרה ארגומנטציה הפוכה: בית המשפט דה-פקטו יהא חייב להעביר את הפרטים, גם אם הוא שקל את טענות ההגנה ומצא כי יש בדברים על פניו לשון הרע (וכך, ידחה, לדוגמא, מקרים כמו הפ 541/07 יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט יתקבלו למרות שקיימות טענות טובות לא לחשוף את הגולש). כלומר, ההמלצה היא לקבוע סטנדרט של אנונימיות כאשר רק במקרים בהם לבית המשפט אין ברירה אלא לחשוף, יחשפו הגולשים; מוצע לאמץ את גישתה של כב' השופטת מיכל אגמון-גונן שקבעה כי רק ביטויים אשר מגיעים לרף הפלילי יגררו גם את חשיפת הגולש, ולא כל ביטוי שאמור להיות מוגן על ידי חופש הביטוי.

שימו לב טוב: בהליך אין משיב, אין מי שיטען למען הפרטיות והאנונימיות אלא בית המשפט אמור לעשות זאת עבור הגולש; בכך יש פסול רב. יש חשש שהדבר יגרום לצווים מסוג זה להנתן כמו במקום אחר בו מבקשים פגיעה בפרטיות במעמד צד אחד ולא נדחים: בחוק נתוני תקשורת. כלומר, על מנת שהצו יהיה מאוזן יש צורך כי מישהו יענה לו; לצורך כך ניתן לקבוע אף כי הגורם שיענה יהיה משולב מעמדותיהם של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות שמכילה אנשי מקצוע האמונים ובקיאים דיו, וימנעו מבית המשפט להפוך לחותמת גומי והסנגוריה הציבורית. די בכך שאחד מגורמים אלה יתנגד על מנת שבית המשפט לא יחשוף את המידע.

כלומר, השינויים שיש להכניס בחוק של אורלב הם מהותיים על מנת שזה יוכל לעמוד בפני בתי משפט מוצפים בבקשות לחשיפה. בין היתר, יש להפוך את ההסדר ולקבוע כי בית המשפט לא יחשוף אלא אם ישתכנע אחרת, מומלץ להוסיף ידידי בית משפט שיספקו הגנה על הפרטיות ולקבוע כי ההסדר יחול על כלל העוולות.

[ראו גם: חשיפת גולשים באינטרנט: מודל פרקטי, נשלח בגרסא שונה מעט לחברי ועדת שרים לענייני חקיקה הבוקר]