הפוסט מכיל גם תכנים סאטיריים, יש להתייחס אליו בהקשר זה

לפעמים, העובדה שהציבור מטומטם לא אמורה להיות מספיקה כדי לא להכיר באמנות. לפני תשעים שנה, בשלושים באוקטובר אלף תשע מאות שלושים ושמונה, יכולת לפתוח את הרדיו בשעה שמונה וכמה דקות בערב ולשמוע כי חייזרים מגיעים ממאדים, הם נוחתים בארצות הברית. שדרן הגיע לנקודת הנחיתה ותיאר את ההתרחשות. החשש, הפאניקה, סוף העולם הגיע. יש חייזרים. הם כאן. מתחילה מלחמה על הקיום של כולנו. ולמה? כי לא פתחת את הרדיו כמה דקות קודם, כאשר הקריין הודיע במפורש: ": “The Columbia Broadcasting System and its affiliated stations present Orson Welles and the Mercury Theater on the air in ‘War of the Worlds’ by H.G. Wells.”.

גם כאן, הרגולטורים הלכו ובדקו אחר האירוע האם היתה הפרה של החוק, והגיעו למסקנה שלא. הציבור, מה לעשות, מורכב מפתיים.

ובכן, מישהו היה צריך לגלות על זה לשופט אריה ביטון, שפסק בשבוע שעבר בתביעת ערוץ 14 כנגד חיים לוינסון. בקצרה, לוינסון רצה למתוח ביקורת על ערוץ 14 (אז ערוץ 20) בכך שהם מתכחשים להיותו של נפתלי בנט ראש הממשלה. לוינסון פרסם ציוץ הנחזה להיות כזה של ערוץ 20, וקורא לציבור לצפות בדבריו של ראש הממשלה נתניהו בעקבות התפרצות הזן ההודי. ערוץ 20 לא אהבו, בלשון המעטה, את דבריו של לוינסון והגישו תביעה בלשון הרע. אחת מטענותיהם היתה כי עצם התלונות שהתקבלו ברשות השניה על כך שהיה פרסום כזה הן ראיה לכך שלא מדובר בסאטירה אלא כוונה לפגוע. קרי: לוינסון עשה מעשה תוך כוונה להטעות את הציבור.

מה לעשות, בית המשפט קנה את הטענה הזו של ערוץ 20 וקבע שזו לא סאטירה. למה? כי היא לא סומנה כסאטירה, כמו שסאטירה טובה צריכה להיות מסומנת. כך היתה מסומנת הסאטירה של חנוך לוין כאשר פרסם את התנצלותו המפורסמת: "בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר-תודה עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להורדת הצגת "מלכת-אמבטיה" פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצעה מעל בימת "התיאטרון הקאמירי" יכול אני להודות בראש מורכן: ש ג י ת י. נצלתי את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הצבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת".

מה לעשות, סאטירה צריכה להיות מסומנת ככזו. בגלל זה הפטריוטים, תכנית הדגל של ערוץ 14 מתחילה באמירה "התוכנית מכילה גם תכנים סאטיריים ויש להתייחס אליהם בהקשר זה".

אכן, מבלי שקופית זו, יתכן כי אדם מסוים היה מתבלבל וחושש כי מדובר במהדורה הדנה באמת, ולא בסאטירה. אבל לא רק דרישת הסימון אבסורדית מצד השופט, אלא גם הדרישה כי סאטירה לא תהיה פוגענית. השופט מבקש כי במקרים בהם היא פוגעת באנושיות של המבוקר, היא לא תזכה להגנה. נכון. להציג את יחיא סינוואר כעכברוש זו באמת לא סאטירה. זו לא ביקורת על התחבאותו במחילה. זו  באמת דרך משפילה לאותו אדם. במיוחד כשאחר כך הציבור עוד ממשיך את הדאחקה. אכן, אולי סינוואר (או עזבונו), רב המרצחים, ילך לתבוע את אלו שפגעו באנושיותו. מה השלב הבא? שסאדם חוסיין יתבע את יוצרי סאות'פארק על ההצגה שלו כבדיחה? סאטירה עובדת רק כי היא לוקחת את החזק והופכת אותו לנלעג.

אבל גולת הכותרת היא כמובן מסקנת השופט: "זו לא סאטירה כי אנשים לא הבינו את הבדיחה". כלומר, היו כאלו שנחשפו לציוץ של לוינסון, לא הבינו שמדובר בבדיחה, והתלוננו לרגולטור. אז נשים שניה את הכל בצד. הטענה הזו מוכיחה כמובן דבר אחד: האדם הסביר היה מאמין כי ערוץ מסוים כל כך מנותק מהמציאות שהוא יסכים לשדר את זה. זה מוכיח את הסאטירה של לוינסון, ההגזמה היא חלק ממתחם המציאות המדומה שאותו ערוץ חי בו. אבל גם זו לא בעיה. למה? נחזור למקרה של וולס. האם  העובדה שיש מטומטמים בקרב הציבור שלא הבינו את הבדיחה כדי לקבוע שזו לא בדיחה?

ובמקרה הזה, הבדיחה היתה על חשבוננו.