שגעון הקוטג' שהטריף את מדינת ישראל בשבוע האחרון מראה בדיוק מה הבעיה במחאה הציבורית שקיימת אצלנו: לכל אחד יש דעה, כל אחד רוצה לעשות לייק, אבל כאשר האקטיביזם דורש יותר מזה, אף אחד לא יעשה כלום. הכל התחיל כאשר הוקמה קבוצה בפייסבוק אשר קוראת לחרם על גבינת הקוטג' על מנת להוריד את מחירו; לאירוע, אשר קיבל עשרות אלפי פניות ואף הביא לכתבות בתקשורת הבינלאומית יש בדיוק את ההשלכה הלא רצויה על אקטיביזם כורסא בישראל; מה קרה כאן בדיוק?

אדם הקים קבוצה בפייסבוק על נושא שקיים בסדר היום; הנושא קיבל את ההתייחסות הראויה בתקשורת והביא לדיונים ולכך שאנשים נוספים יצטרפו לקבוצה; ה'חרם' הצרכני, בין שהתקיים ובין שלא, דעך לעומת הספין התקשורתי ובסופו של דבר הכל נותר זהה. לבסוף, בעלי ההון הצהירו כי החרם לא ישפיע על המדיניות הקיימת.

להבדיל מעשרות מקרים קודמים,כמו 'פיצה שרגא' או נסיונות נואלים אחרים להניע את הציבור, הפעם כל שהציבור היה צריך לעשות על מנת להצטרף ל'מחאת הקוטג' הוא לעשות לייק (או במקרה הזה Attending) ולא לעשות דבר אקטיבי. אף אחד לא מכירות הקוטג' עלו או ירדו, אף אחד לא טרח לבדוק אם מדובר בספין מתוחכם והציבור נהנה למחות. זה נראה כאילו להצטרף למחאה בפייסבוק זה ה'לצעוק על הפוליטיקאים בטלויזיה' החדש (ואולי כדאי שתקראו את הטור הנהדר של איתי אשר).

אם אתם רוצים לעשות משהו אל תצטרפו למחאה בפייסבוק, לכו אשכרה לעשות משהו: תשנו את העולם שאתם חיים בו על ידי לומר משהו מעבר לכך שצריך לעשות משהו אלא תזמו, תתקשרו לחברי הכנסת שלכם, תראו מה באמת משפיע עליכם. הרי, הקוטג' הוא רק סימן; הוא סימן למתח הרווחים של רשתות השיווק שנמצאות בבעלות ריכוזית, הוא סימן להשתעבדות למותגים (כן, תנובה היא מותג) והוא סימן לכך שהחברה הישראלית נמצאת במצב רע מאוד כששמונים אלף אזרחים מוחים על מחיר הקוטג' ואף אחד לא דואג מדוע ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]