הגיע הזמן לבטל את נוהל הודעה והסרה (ולהחליף אותו בחסינות)

בשבוע שעבר נערך בכנסת דיון יחסית מעניין, שנשא את הכותרת "כללי הצנזורה של פייסבוק". הדיון נועד לחשוף את הכללים לפיהם הרשת החברתית מוחקת, באקראי או במתכוון, פוסטים של משתמשיה. במהלך הדיון עלו לא מעט סוגיות על המחיקות וביקורת עליהן, וזאת בעקבות חשיפת עיתון הגארדיאן על הדרך בה מתנהלת המחיקה. הדיון עצמו לווה בשורה של הצהרות, שהגדולה בינהן היא החשיפה של הסדר שקיים בין פרקליטות המדינה לבין הרשת החברתית, ובו זו מתחייבת למחוק אוטומטית פוסטים שמכפישים עובדי ציבור מיוחסים: שופטים, פרקליטים ועובדים סוציאליים. מדוע, אתם שואלים? בעיקר בגלל פרשיה שמכונה (בצורה זדונית) "טרור רשתי" ובה שלושה אנשים עם מקלדת הביעו את הביקורת שלהם בצורה לא מנומסת.

אבל, הביקורת הזו היא סיבה לחשוב מחדש על הנוהל שבגללו בכלל הרשת החברתית מוחקת פוסטים, והוא נוהל "הודעה והסרה". נוהל הודעה והסרה אינו חלק מהחוק הכתוב הישראלי, אלא הוא נוהל שהתגבש בפסיקה בעקבות הצעת חוק מסחר אלקטרוני, וקובע כי אתר תוכן גולשים לא יהא אחראי לתוכן שפורסם על ידי גולשיו אם מחק אותו לאחר שקיבל תלונה המפרטת כי התוכן פוגע בזכות של אדם אחר. הנוהל הזה פורש לעיתים בצורה שגויה והטיל אחריות על בעלי קבוצות ברשתות חברתיות ובשירותי תקשורת (א 2672-09-13 דהן נ' קמיל), הטיל אחריות על בעלי פורום גם לאחר שמחקו את התוכן (תא 176992-09 אתי טל אברמוב נ' אביב פרנקל), ואף הביא למסקנה שיתכן שניתן להטיל אחריות על כל התוכן אם יש לבעל האתר חשד שבפורום הספציפי מתנהלים עניינים לא חוקיים (ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח').

כל הפסיקות השגויות האלו הביאו למחיקת יתר. בעלי האתרים חוששים מאחריות, ולכן הם מוחקים כל הזמן.

אבל זה לא הכל; בגלל שבעלי האתרים מוחקים, לא מתנהלות תביעות נגד המעוול העיקרי. אין תביעה נגד מי שכתב את התוכן הבעייתי כיוון שאין דרך לחשוף אותו. מאז שנת 2010, בה פסק בית המשפט העליון בעניין רמי מור (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק) אין דרך לתובע אזרחי (כלומר לאדם הפשוט) לגלות מי עומד מאחורי הפוסט או הטוקבק המכפיש. למדינה, מנגד, יש דרך לעשות זאת (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת)).

מה קורה כאן בפועל? יש נוהל "הודעה והסרה" ולכן האתרים מסירים בצורה מהירה תכנים, אין דרך לאזרח הפשוט לחשוף את מי שכתב את התוכן, ולכן הוא לא מנהל תביעה נגד מי שפגע בו, והמדינה מקבלת הסדרים מיוחסים: בהליך הפלילי היא חושפת בקלות, ואם לא בא לה לחשוף, היא פשוט מקבלת מחיקה.

ההסדר העקום הזה, בו ניתן להעלים תכנים מהרשת בלי לנהל משפט צדק, בלי לדון בשאלות של חופש ביטוי, של זכות הציבור לדעת יותר, בלי להתעמק בשאלה האם מה שפורסם הוא אמת, שימוש הוגן, או כל פרסום מוגן אחר, והכל כדי להתחמק מאחריות, פגע בחופש הביטוי במקום להגן עליו. כיום, לפי הודאה עצמית של הממסד, אחוזי בקשות ההסרה שהרשת החברתית מקבלת דומות לאחוזי ההצבעה לקים ז'ונג-און בבחירות הדמוקרטיות בקוריאה הצפונית (95%).

לכן, בפועל, הפתרון היחיד הוא לבטל את ההסדר העקום. אם לפני תריסר שנים התנגדתי לחשיפת גולשים כי הדבר יביא לפגיעה בחופש הביטוי, כנראה שטעיתי, והפתרון הוא לאפשר חשיפת גולשים כדי להגן על חופש הביטוי. אני לא נאיבי, אני יודע שלמרות מילים יפות בחוק בית המשפט יחשוף זהויות של אנשים בצורה מהירה מדי, בלי להתעמק בדיון. אני יודע גם שיבואו הרבה הליכי חשיפה לא ריאליים ולא טובים, כאלה שיבקשו לחשוף את כל המגיבים לכתבה מסוימת, אבל מה שיקרה הוא שלפחות יהיה חסם אחד לפני ההשתקה של אנשים: בית משפט.

החסם הזה חייב לבוא כי כרגע האתרים מפחדים מהמחוקק. כל בוקר הם קמים ורואים עוד הצהרה שאומרת שהם אחראים לטרור, שהם אחראים להסתה ולרצח, כשאין שום סיבה לומר זאת.

הדרך היחידה להגן על חופש הביטוי היא לתת הסדר שיתן חסינות מלאה לספקי שירות, ולצד זאת יאפשר הליך חשיפה ראוי. השיטה שלי, אגב, לסטנדרט של מתי צריך לחשוף הוא לשמור על אותו סטנדרט של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), כלומר פשע: לא לחשוף במקרים הפעוטים של זכויות יוצרים או לשון הרע, וכן לחשוף במקרים של פגיעה בפרטיות (נניח, פרסום סרטוני עירום).

הסיבה לכך היא שפייסבוק בכל מקרה הרגה את האנונימיות. חלק ניכר מהשיח מתנהל בצורה מזוהה, עם הפרצוף של המתבטא בכל מקרה. השיח הזה מתנהל בלי שהמתבטאים מתביישים; הסיבה לכך היא שהם יודעים שבמקרה הגרוע יחסמו, ולא יתנו את הדין. הרצון לייצר "מרחב בטוח" (safe space) בו יכולים אנשים להסתובב באינטרנט הוא רצון שגוי: במקום לתקן את החברה, מסתירים ממנה את שקורה.

הפתרון לזה, לדעתי, הוא לשנות את המצב המשפטי. לתת חסינות מוחלטת לספקיות תקשורת על תוכן הגולשים, ומנגד לקדם הליכי חשיפה ממשיים. איני יודע מדוע הכנסת ויתרה על הצעות החוק שנועדו לעודד חשיפה, אבל עליה לשוב לחוקקן לצד הסדר חסינות (ולא לצד הסדר שמטיל אחריות).

תגובה אחת ל-“הגיע הזמן לבטל את נוהל הודעה והסרה (ולהחליף אותו בחסינות)

  1. מעורר מחשבה. מנגד, מה יקרה לכל מי שמנסה לעורר תשומת לב ציבורית לשחיתות או עוול אחר אבל ה"קורבן" ידרוש חשיפת מי שמאחורי הפירסום כדי לבוא עימו חשבון באמתלה שמדובר בלשון הרע?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *