אורי שרף מספר בלינמגזין על תביעה שהפדרציה הגישה תביעה נגד פאב "שוקן 11" על סך 60 אלף ש"ח בגין השמעת מוזיקה. התביעה עצמה אינה מהפכנית ואינה כל כך חדשה. הפדרציה היא בעלת הזכויות על המוזיקה המושמעת, והיא רשאית להחליט שאם היא רוצה, יגבה תשלום על השמעת מוזיקה במקומות בילוי. כאשר אדם רוכש דיסק הוא לא רוחש קניין בו, אלא רק זכות לשמוע אותו בביתו (ואולי אף לא זכות להשמיע אותו לחברו).

העניין הוא, דווקא, הציטוט שמובא בשם מנהל המקום: "במקום שהפדרציה תבוא ותבדוק אם יש בפאב דיסקים מקוריים או מזויפים, היא הולכת ובודקת מקומות ישיבה. אני לא חושב שאני צריך לשלם על דיסק שלוש פעמים." (הציטוט חלקי, כמובן). התפיסה היא לא רק אם מדובר בדיסקים מקוריים או מזויפים, אלא התמלוגים לתמלוגים מטרה אחרת. כל בעל עסק שעושה שימוש בשירים ראוי שישלם על השימוש בצורה חלקית.

מטרת התמלוגים היא לשלם לאמנים (גם אם בפועל, לעיתים כסף זה לא מגיע) בעבור השמעת שיריהם במקומות העושים רווח מהשמעת מוסיקה. לי אישית יש ביקורת רבה כנגד הצורך בגביית תשלום עבור השמעת מוסיקה, נניח, במספרה (שם המוסיקה אינה חלק מהשירות, אלא משמשת לצוות העובדים) לעומת פאב, בו המוסיקה היא חלק אינהרנטי מהבילוי.

צורת הגביה, כמובן, היא בעייתית, מדובר בגביה לפי אזניים, ותשלום לאמן לפי כל אוזן ששמעה את שירו. בפועל, מדובר באגורות בודדות, אולם – איך תדע בדיוק כמה אזניים היו באותו היום בפאב ואילו שירים הושמעו כדי לתגמל את האמן? זו בעיה שיום יבוא ותפתר בצורה טכנולוגית, אולם עד אז, הממוצעים תמיד שוגים והולכים לכיוון המוזיקה הפופולרית על חשבון המוזיקה האלטרנטיבית.

פאב או מועדון שמשמיע מוסיקה, ומרוויח כסף מההשמעה, ראוי שישלם לאמנים על השמעת שיריהם.

כמובן, אם לדעתו של בעל פאב כזה או אחר אין צורך לשלם לפדרציה, הוא מוזמן להשמיע יצירות שפגו זכויות היוצרים בהן או יצירות של אמנים עצמאיים שמותירים את השימוש ביצירה בצורה חופשית יותר. כך הוא גם יקדם את האמנים וגם יחסוך לעצמו כסף (אך אולי הכנסתו תפגע כיוון שהוא לא משמיע את הלהיטים האחרונים).

בהערת אגב שרף תוהה מתי יתבעו אנשים שהעלו ליוטיוב סרטים עם להיט כזה או אחר. אני מזמין אותו לקרוא את מה שכתבתי לפני כארבעה חודשים על הסוגיה.