אחת הבעיות עם התעסקות בבלוגוספרה הישראלית היא שכל התעסקות מובילה אוטומאטית לתגובות והתעסקויות נוספות שעשויות להוליד תגובות שונות ממה שציפית. אותה התעסקות היא בעייתית במיוחד כשזה נוגד לדיון בנוגע להשפעת הבלוגוספרה הישראלית בכלל, ועל התקשורת בפרט. "גיקים", פודקאסט שבועי בנושאי טכנולוגיה, בלוגוספרה וכל הדברים האלו שאנחנו בביצה מתעסקים בהם יותר מדי, התעסק השבוע דווקא בנושא הזנב הארוך \עם בדיחה לא מוצלחת של אדר שלו שממשיכה כאן\ (ולמאותגרים לינגוויסטית). הטענה העיקרית היתה שבישראל אין את האפשרות לתופעה הזו ושלכן הבלוגוספרה כאן לא משפיעה. אורי ברוכין מבקר את הטענה ומביא אמירה חזקה מאוד:

(cc-nc-by-sa) ygurvitz אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה. למצולמת אין זנב ארוך

יש הטוענים שלקבוצה האחרונה בישראל יש ברנז‘ה זערורית משל עצמה, שחלקה גם עובדת בתקשורת. אישית, אחרי שנים שהטענה הזאת מוכרת לי, כולל אנשים שמשייכים אותי לברנז‘ה הזאת, אני לא קונה את הטענה. מספר אנשים שמספיק, פחות או יותר, למשחק פוקר הוא לא ברנז‘ה. ברנז‘ה זאת מילה שצריך לשמור לקהילות מפותחות ומרושתות כמו תעשיית הפרסום, העיתונות, הטלויזיה, אולי אפילו תעשיית האינטרנט. אבל לדבר על ברנז‘ה בבלוגוספירה בישראל, זאת בדיחה בעיני.

אתרי מכירות פומביות בארץ, לדוגמא, מתחרים על מי מספק את המחיר הנמוך ביותר ולא על מי מספק את השירות הטוב ביותר ואת המוצרים הטובים ביותר. מוזיקאים מתחרים על מקומות במצעד הפזמונים באותה המידה כאן. המסה דרושה בשביל לספק את העלויות של הפקה בעברית, שימו לב למספרים פר אזרח, ולא למספרים האבסולוטים - כ50 ש"ח לאזרח בשנת 2005 הושקעו על ידי חברות הכבלים, הלווין וערוצי התוכן. חמישים שקלים הם כל מה שניתן להשקיע כאן, וזהו שוק מצומצם. לשם השוואה, הקליפ של ליטל מייזל נצפה על ידי עשרות מיליונים, כמו גם הקליפ של ילד מלחמת הכוכבים - כלומר - אותה השקעה פלוס פרסומות היתה מחזירה להם, באמצעות אותו זנב ארוך, מיליונים.

(cc-nc-by-sa) חנן כהן אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה. למצולמת אין זנב ארוך

העדר של אותו זנב ארוך מונע מהגולשים בארץ תוכן עצמאי איכותי - הקהל פשוט קטן מדי. אם מדובר באותם, נניח, אלף-אלפיים גולשים שחיים בבועה הקטנה, אזי צריך לפרוץ את המחסום - אך הדבר לא אפשרי. למרבה הפלא, אותם גולשים הם גם בדרך כלל האקטיביסטים בהפגנות, יוזמי המכתבים לח"כים, משתתפי יוזמות וירטואליות, חותמי עצומות, וקונספירטורים לעת מצוא. אבל כן, הבלוגוספרה, כמו כל גוף אחר בארץ, מורכב מאנשים שיודעים מה טוב להם - וככל הנראה יודעים גם מה טוב לציבור הרבה לפניו.

אותו הדבר גם עם שירותים מקוונים. בעוד שאת יומי אני מעביר כמעט וללא שימוש באפליקציות על המחשב, למעט תוכנת הדואר האלקטרוני, רוב חבריי טרם טרחו להשתמש בפליקר, זוהו, מיבו ודומיהם, ובכלל לא חשבו על להטמיע את דל.יש.וס בסדר היום שלהם. ושוב, מדובר באחוזון הגבוה של טכנוגיקים, אנשי תעשיה וכדומה.

מה רע בכך, אם כן, שתופעת הזנב הארוך לא חלה בארץ?

כל עוד הישראלים לא יתחילו לעבוד בצורה גלובאלית, באנגלית ומתוך ראיה של העולם הרחב התרבות הישראלית תשאר תרבות נישתית שכל שאריה יהיו "הבה נגילה" שמפוזר בעולם. לתרבות הישראלית, עקב העדר מאסה, יש שתי אפשרויות אם כן, או להתפצל ולהטמע בתוך תרבויות מערביות מודרניות כחלק ממדיניות אחרת - לא בשפה העברית ולא במנטליות הישראלית, או לצור תרבות ישראלית בדלנית שלא תוכל להחזיק עצמה כמשק תחרותי. בין אם כך או כך, בלוגרים בעברית לא יהיו מיליונרים, אף פעם.

Technorati Tags: Long tail, Israel, Blogoshpere, ישראל, בלוגוספרה, זנב ארוך, הזנב הארוך

Posted by 2jk.org at 10:25 PM | Permalink | Comments (15) | TrackBacks (0)

סלאשדוט, אחד מאתרי הטכנולוגיה היוקרתיים והמוערכים ביותר ברשת, העלה ידיעה לעמוד הראשי בה נכתב כי התאחדות הסרטים האמריקאים מעוניינת לחייב בעלי מערכות קולנוע ביתי ברישום. אותו רישום, לפי הידיעה שדווחה במקור באתר bbspot דורש מכל מחזיק טלויזיה הגדולה מ29 אינטש לשלם אגרה של 50$ או לשאת בקנס של חצי מיליון דולר באם יתפס.

הידיעה לוותה בציטוט של דן גליקמן, ראש הMPAA שאמר ש"אנו לא פעלנו מספיק כנגד שיתוף אינטרנטי של היצירות המוגנות שלנו. בפעם זו אנו לא נבצע את אותה הטעות. יש לנו את הזכות לדעת מה מוקרן בקולנוע."..."רק בגלל שרכשת DVD לא נותן לך את הזכות להזמין חברים לצפות עמך בסרט. זו הפרה של זכות היוצרים ומונעת מאיתנו הכנסה שהיתה נוצרת ממכירות DVD לחברייך."

אותו ציטוט, אגב, כמו גם הידיעה, הינם פארודיה.

אבל,

האם מדובר בפארודיה כל כך רחוקה מהמציאות שאינה יכולה להיות אמיתית ועל כן דווחה בטעות? מלחמת העולמות היתה תסכית רדיו שזרע פאניקה רק בגלל שנשמע כל כך אמיתי וראוי לדיווח בחדשות; כך גם עם דברים רבים אחרים שאנו מפרסמים. הקורא התמים, שמנותק מההקשר הרחב, שיגיע לעמוד זה יכול לא לדעת שמדובר בעמוד סאטירה ולקבל את הדברים כנכונים (ראו לדוגמא גוטנברג 2.0).

ההצעה הזו לא נראית כל כך מנותקת מהמציאות כשתעשיית הסרטים מבקשת לקבל תגמולים על כל מכירה של מכשיר נייד המסוגל להשמיע מוזיקה, כפי שדווח לפני שבוע. ההצעה אינה תלושה מהקשרה כשרואים מעשים אחרים ותביעות אחרות. לכן, צריך לחשוב פעמיים אם הסאטירה אינה בעצם המציאות הגדולה. האם אנחנו מוכנים לצחוק על עצמנו במידה מסוימת, כמו שאנחנו צוחקים על החיים.


Technorati Tags: copyright, mpaa, dan glickman, parody, bbspot, slashdot

Posted by 2jk.org at 06:08 PM | Permalink | Comments (3) | TrackBacks (0)

הנדון: בקשה לקשר עסקי דחוף.


אדון\גברת נכבדים.

סלחו לי על אופיה הלא רשמי של פניה זו, אך היא מבוצעת בבהלה ותוך דרישה לדיסקרטיות מוחלטת עקב מצבי העגום. שמי הוא בני סלע (מייספייס, מקושרים, שוקס), אסיר מספר 73-54352-1 לשעבר בכלא ניצן. במהלך מאסרי בכלא, ועד בריחתי המתוקשרת היטב בסוף השבוע שעבר, הייתי איש סודו של מנהל הכלא, מר יוסי כהן. אותו מנהל כלא היה אדם שטיפל במיטב האסירים ודאג "להעלמתם" בנסיבות מסתוריות, תוך שהוא משאיר ראיות כך שהם נחזו למתים. כך הוברחו מישראל רבים וטובים: יוני אלזם, יצחק זוזיאשווילי ופנחס בוחבוט וכל זאת בחסות ידיעתן של הפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, תחת ניהולו של דויד וינר, והשופט עדי אזר.

בסך הכל מדובר באחת הפרשיות הסבוכות ביותר שידעה מדינת ישראל, שכללה הוצאת כספים במרמה מקופת המדינה ומשלל גופי פשע, והכל תחת כסות של הגנה על עבריינים. תחת ידו הרמה, הצליח מנהל הכלא לשים ידו על לא פחות ממיליארד ושבע מאות שלושים וחמישה מיליוני שקלים.

ביום שישי שעבר, בעת שתכננתי את בריחתי, הצלחתי לשים ידי על מספרי חשבונות הבנק בשוויץ אשר בהם מוחזקים כספים אלו, ולקחתי אותם עמי על מנת להוציאם מחזקת מנהל הכלא המושחת.

עם זאת, בהיותי אסיר נמלט, אני זקוק לאדם אשר יבצע את הפעולות באמצעות חשבון הבנק שלו, שכן משטרת ישראל פוקחת עיניה ומנסה לצודי בשעות וימים אלו.

בעבור סיוע בהוצאת הכסף אשלם סכום נדיב של כמאה וחמישים מיליון דולר, שיוותרו בחשבון הבנק שלך לאחר ביצוע העסקה.

לצורך ביצוע העסקה אני זקוק לנייר לוגו של חברתך, פרטי חשבון הבנק שלך וחתימה וחותמת של חברתך.

בתודה,
בנימין סלע.

לקריאה נוספת:
אלכנסדר יעקב, העוקץ הנמיבי
קלינגר בן, העוקץ הניגרי


Technorati Tags: Benny Sela, בני סלע, Nigeria, Scam, Fraud, עוקץ ניגרי

Posted by 2jk.org at 03:54 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

האדם, מסתבר, הוא הכשל המוחלט. הוא פיתח את החזון, את הטכנולוגיה, את הידע והאנציקלופדיה. הוא דאג לתת לעצמו את כל הכלים על מנת לאפשר לו חיים מושלמים, הוא חזה את העתיד וקנה לעצמו ביטוח חיים, אבל הוא כושל בלשונו. הלשון מייצגת את הכשל יותר מכל. האדם מוותר, כיוון שיודע ובוטח בטכנולוגיה, על כל שיקול דעתו, על חייו ועל ההזדמנויות. האדם בוחר לטעות, כי זה אנושי. האדם בוחר להשלים עם אותה טעות כדי לאפשר לעצמו את אותו המרווח בו הוא יוכל לקיים את "החיים", שהרי אין "חיים" ללא עניין אמיתי, לא?

הטעויות הן מה שמאפשר כלכלה קיימת - אם כולם היו זהירים ומקיימים מין בטוח (נניח, וזו רק דוגמא אחת לפזיזות האדם), לא היו מחלות מין ולא היתה תעשיית תרופות משגשגת סביבן; מין בטוח היה מונע גם תעשיית הפלות, וארגוני לובי פוליטי בעד ונגד אותן הפלות. מין בטוח גם היה מונע את העלות הכלכלית של הריונות לא רצויים ושל שירותי רווחה שהולכים לטמיון (והאם לא יותר זול למנוע את הטעות). ובכל זאת, אנשים בוחרים לקיים מין לא בטוח, בחירה רציונאלית.

אז האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הטעות או שמא אנחנו רוצים לשלם אותה? האם היה טעם לחיים ללא טעות?

נניח שלא היה ניתן לטעות כלל, שכל המהלכים היו מושלמים, שכל המחוות היו רצוניות, שכל החלטה היתה רציונאלית וקרה, האם זה היה משנה את כל מה שאנחנו מכירים בנוגע לחיים האלו? נניח שלא היו מחלות, שלא היו סיכונים בחיים - למה היינו צריכים לחיות בכלל? למה היית קם בבוקר אם לא כדי להעביר את החיים האלו, והאם הכל היה נראה אותו הדבר? האם הטכנולוגיה היתה ממשיכה לדחוף קדימה? ככל הנראה לא. הסיכון והפחד מהמוות הוא מניע אנושי. אנחנו יודעים שנמות מתישהוא ואנחנו יודעים שאותו מוות הוא בלתי נמנע.

הונאות וירטואליות וזליגת מידע מארגונים הם ככל הנראה שני האיומים החשים שנוצרו בעקבות כלכלת האינטרנט. שניהם מבוססים לא על הכשלים הטכנולוגים אלא דווקא על כשל האדם - על תמימותו והתפתותו להונאות אפשריות. הצעות שנראות לנו לגיטימיות מראות את פזיזותנו ככל הנוגע לכספנו בעת משבר. נשלחת לנו הודעה המצביעה על סכנה מיידית - כמו שיחת טלפון שתזהיר אותנו כי ביתנו עולה באש, אנו מוכנים להכנע לאותן הונאות וירטואליות כיוון שאנו מפחדים מהסכנה.

לאותן הונאות יש מחיר כבד - יש המעריכים כי מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה, ויש המעריכים כי מדובר במיליארדים. לכן, היכן שיש כשל, כמו מין לא מוגן, יש פתרון. תעשיות שלמות קמות על מנת 'להגן' על אותם אנשים מהסכנה הגדולה באמת. אבל האם זהו הפתרון הנכון? האם חיים בצורה כזו, של טלאי אחר טלאי להתגבר על טבע האדם ולתקן את טעויותיו שיבואו בהכרח בצורה אחרת, היא הדרך הנכונה?

אין הבדל רב בין הונאות מקוונות למין לא בטוח; את שניהם מבצע אדם לא בגלל רצון להפסיד את כספו וחייו, ולא בגלל שהוא אינו מודע לסיכונים הרבים הגלומים במעשה. בשניהם הוא מבצע מעשה פזיז ולא זהיר, תוך שהוא אדיש לסכנה. אין יכולת לחנך את טבע האדם שלא לעשות כן - טבע האדם רע מנעוריו ויוותר כזה; הוא לא יהיה מוכן לחינוך ולשינוי של העדפותיו בשביל מטרה גדולה יותר.

לכן מתפתחות במקביל שתי מגמות כיום בטכנולוגיה - הראשונה היא של תעשייתיות של האמנות - אותה דרישה לצריכה מיידית ולסיפו בלי הנזקים מובילה להזניה של איכות האמנות על חשבון הכמות והזמינות. בצדק דויד פרץ מציין כי הירידה באיכות השמע ובאיכות המוזיקה היא הזניה עצמית (גם בנענע); אבל לא רק הזניה של האיכות מבחינת אודיופיליה, אלא גם הזניה של האיכות מבחינת איכות היצירה ליוותה את אותה המהפכה.

המילים תעשיית המוזיקה (תגגלו, זה כדאי לראות מה התוצאות הראשונות...) מציגים את ההזניה בפני עצמה, המוזיקה עצמה מתועשת - נכתבת כמוצר, ולא כאמנות. ומוצר, כמו מוצר, נועד לחיקוי ופתוח לתחרות חופשית. לכן, אין כל הבדל בין חפיסת מסטיק, שמיוצרת בתהליך תעשייתי ומעובד על מנת למקסם את רווחי היצרן לבין שיר שמופק לעיפה באולפן - שניהם מקבלים את האלמנטים התעשייתיים, את העיבוד, את החסר ברגש, את ההפסד של החברה.

האדם מוכן לקבל את תחליף האמנות התעשייתי כי הוא מעוניין בסיפוק זמני, בטעות. כמו מזון מהיר - שאינו תחליף אמיתי למזון אלא תחליף לסיפוקים שמזון מביא, כך מגיעה המוזיקה - כטעות אנושית ותעשייתית.

מדי פעם אנחנו מנסים להכניס רוח לחיים, אבל גם זו לעיתים מזוייפת. את אותה רוח מחליפים מוצרים תעשייתיים של תעשיית השאנטי והרוחניות, ואפילו נוצרים מוצרים תעשייתיים שלמים שנועדו להחליף את הרגש. ואני שואל, האם זהו באמת טעם החיים?


Technorati Tags: Life, Wonder, New Age, File Sharing, CD, MP3, Mistake, Human, Hero

Posted by 2jk.org at 12:02 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

אז כשהצלצולים באזניים מחרפנים אותי, אני כבר לא מוצא מה לעשות. הבוקר אני ער משמונה, ואני לא מצליח להתרכז, במיוחד כי ישנתי שעתיים בלילה. כרגיל. באיזהשהוא שלב, לקחתי את הקלאסית וניגנתי קצת, ואז יצאו לי שלושה אקורדים. יש לחצתי על האייקון של אודאסיטי והחלטתי שאני מקליט איזה אלתור. בינתיים זה מה שיש. אני אולי אעשה מזה שיר ואולי לא. בעקרון אני לא חושב שמגיע לה יותר משיר אחד. הבעיה שיש כבר אחד כתוב שמחכה להיות מוקלט, ואני צריך פשוט את המוזה לשבת להפיק אותו, וזה עוד לא, זה מחוספס, כמו שרציתי שיהיה. השני לא, השני מעובד לעיפה ומיועד להיות קטע מושקע, את זה אפשר להעביר גם עם קלאסית.

(cc) KungPaoCajun אף ברווז לא נפגע בהכנת שיר זה. התמונה להמחשה בלבד

אה,
אני עוד מעלה את השיר, הוא יהיה כאן עוד 10 דקות, כלומר בערך ב14:00...

Posted by 2jk.org at 12:37 PM | Permalink | Comments (5) | TrackBacks (0)

מדינת ישראל תופסת את בני סלע ומשחררת אותו לחופשי ברחובות עזה. אהוד אולמרט בטלפון לחלאד משעל ו\או אבו-מאזן מציע כי הם יתפסו את בני סלע בתמורה לשחרורו של גלעד שליט והפסקת ירי הקסאמים?

עשינו עסק?


Technorati Tags: מינוף, בני סלע, גלעד שליט

Posted by 2jk.org at 11:48 AM | Permalink | TrackBacks (0)

היום בדרכי לירושלים ניהלתי שיחת חולין עם שלומית (שם, שם) על בריחתו המתוקשרת היטב של בני סלע ממשמורת. למי שלא מעודכן, ולמי שמעולם לא התעדכן: בני סלע הינו אנס סדרתי שנדון ל35 שנות מאסר, מהן ברח היום לאחר מזימה מתוכננת היטב.

בני סלע, לדברי עורך דינו, הסכים לעבור סירוס בכלא, כשאפשרות זו נבדקה, ככל הנראה, על ידי הגורמים. בקשתו של סלע לעבור סירוס הורמה בשנת 2000, הרבה לפני הויכוח ביני לבין שלומית והרבה לפני שהוא ככל הנראה תכנן את בריחתו. ככל הידוע לי, ויכול להיות שאני טועה, בתי המשפט לא הורו על סירוסו של סלע, חרף בקשתו.

אני, אגב, לא ידעתי על בקשה זו עד שחיפשתי היום מידע להעלות את הטענה, ולמרות שהיא משנה חלק ניכר מדעתי (כיוון שסלע עצמו ביקש את הסירוס), אני עדיין מאמין שלמדינה אין זכות לסרס את האדם. השאלה היא האם סירוסו של בני סלע על ידי החברה היה הופך את החברה לאלימה פחות? אני רוצה להשתמש בשני טקסטים שיכולים אולי לסייע. הראשון הוא "האיש שרצח את אהוד אולמרט" של אורי קציר, והשני הוא "רשיון להורות - פתרון אחר" של טל ירון.

טל טוען, בקצרה, כי "ענישה כאמצעי חינוכי מורידה פשע ואלימות" ומתיר את הענישה האלימה כדי לאפשר לחברה לכפות את דעותיה על הפרט הסורר, גם אם מדובר בתהליך שיוליד, בין היתר חברה אלימה כתופעת לוואי. טל טוען עוד כי "לעיתים על אנשים ללא יכולת כריזמה להשתמש בענישה גופנית. אם לא יעשו זאת, יתקשו ללמד ילדיהם לעכב יצרים אגואיסטיים.". אני לא מסכים איתו, ולא יכול אפילו להתחיל להזדעזע. אותה גישה יכולה לטעון כי אנשים ללא יכולת כריזמטית להשגת עבודה מותר שיגנבו, שכן באם לא יפתחו יכולת כריזמטית אין באפשרותם כל אפשרות להשגת מקום עבודה (ואפשר להשיג, נניח, את אותה התוצאה באמצעות מדינת רווחה).

אחד היתרונות הגדולים, ואולי היחיד, בקיומה של "מדינה" הוא אמצעי הכפיה. אותם אמצעים ראוי שישומשו אך ורק על ידי גוף סמכותי שיודע להפעיל בחכמה את אותם האמצעים, שבוחן את ההשלכות של כל אחד מאמצעים אלו ולא משתמש בהם בצורה לא מידתית. איני יודע, ואיני מתיימר לדעת, את הנזקים מ"כאפה" מזדמנת לילד, ואני לעולם לא אגרום למי מילדי לעתיד להיות הבוחן לכך; מצד שני, אני כן מודע לנזקים הרבים שנגרמים מאלימות כלפי ילדים, ולא רק מאלימות זו. המדרון החלקלק וחוסר היכולת של הורים לרסן את עצמם מלהכות את ילדיהם חייב לומר דבר אחד בלבד - אלימות כנגד ילדים היא פסולה שכן מדובר באלימות כלפי חסר ישע.

עד כאן על הטקסט של טל, למרות שיכלתי לשפוך עוד אלפי מילים, אולם אין הן רלוונטיות להיום.

אורי קציר סיפר לפני חודש את סיפורו של האיש שרצח את אהוד אולמרט, סיפור בדיוני על פתחי עוואד, מתנקש ערבי, שרצח ברביעי לנובמבר 2007 את אהוד אולמרט, והתנהגות השמאל והימין כנגדו. לפסקה הבאה יש חשיבות רבה:

פתחי עוואד וזיינאב רמלאווי מודיעים על רצונם להינשא ולהביא ילדים לעולם. נציב בתי הסוהר, רב ניצב יעקב גנות, מגיב בלאקוניות במלים: ''שישכחו מזה''. בראיון ליומן הצהריים של רשת ב' מודיע אחמד טיבי כי ייאבק על זכותו של אסיר ערבי לקבל כל זכות שניתנת לאסיר יהודי. ''פתחי עוואד עשה מעשה שלא ייעשה, אבל במונחים של זכויות האדם אין שום הבדל בינו לבין יגאל עמיר'', אמר טיבי. השר אביגדור ליברמן אומר בתגובה: ''טיבי הוא גיס חמישי שפועל בשירות האויב וצריך להכניס אנשים כמוהו לכלא''. ליברמן מוסר באותה הזדמנות כי בכוונתו ליזום ''חקיקה שתמנע שחרור מוקדם של מחבלים שיורשעו בביצוע פיגועים נגד מדינת ישראל ותושביה''.

Posted by 2jk.org at 04:47 PM | Permalink | Comments (13) | TrackBacks (0)

טוב, זה לא במקום שום דבר, אלא רק משהו שטיפה הרתיח אותי אתמול במועדונית, אז הרגשתי שזה המינימום שאפשר לעשות. זה לפעמים קורה לי שהאידיאולוגיה מתבלבלת עם החיים, אבל אני חייב לפעמים לעשות דברים כאלו עבור עצמי. לימור שאלה לפני יומיים לגבי "הזכות של פיזיקה להיות לא אובייקטיבית" וסיימה ב" עכשיו אני בטוחה שזו מילה אחרונה...סיימנו בספקות..." אני מאוד התפתתי לא לענות לה, כיוון שרציתי להיות הג'נטלמן בכל הסיפור התאפקתי. רק עניתי לה במייל אתמול ש"את זה אפשר לעשות בהזדמנות כבר".

את אותו הויכוח לגבי אובייקטיביות ניהלתי עם שלומית (שם, שם) ביום שני כשדיברנו ברכב על אחת המרצות שלה להיסטוריה, שמעוותת את המציאות. יש איזו הילה קדושה לאקדמיה שלכאורה מכסה על כל הבעיות של המחקר - הבדיקה באמצעות עמיתים של כל מחקר. דווקא החשיפה של המחקר החוצה והיכולת לנסות להפריך אותו (שכן מה שלא יכול להיות מופרך אינו מדעי, לכאורה) היא זו שמזככת את אותה הטענה.

לכן, חוסר אובייקטיביות הוא לגיטימי כל עוד הוא מדעי. זו בעצם הסינתזה שלי לויכוח עם לימור.

סובייקטיביות היא דבר לגיטימי במדע, אפילו בהיסטוריה, כל עוד ניתן לנסות להפריך אותה בצורה פופריאנית אני מסוגל לחיות עמה. אני מסוגל לחיות עם בורות ושמרנות, כשאני מסוגל להדוף אותם בלוגיקה או אפילו באמצעות מכתב למערכת או שניים. אני מסוגל לחיות עם גישות כלכליות שונות משלי, כשהן מניחות שהשוק עובד תחת כללים רציונאליים וכל מה שאני צריך לעשות כדי לשנות הוא לשנות את הנחת הרציונאליות. אני מסוגל גם להתווכח ויכוח עקרוני עם כל אדם שיכול ללכת אחורה בכל הנחת יסוד שלו ולהסביר אותה - עד האקסיומות הברורות - אחד ועוד אחד שווה שתיים. אבל מה קורה כשבא אדם וקובע שאחד ועוד אחד שווה שתיים, אלא אם החליט הקב"ה כי יהיה שווה זה שלוש? האם אז אני יכול בכלל לנסות לדון בסובייקטיביות של אותו אדם?

אתמול, בעת שאני מלמד במועדון הנוער תלמידה בכיתה ז' פיזיקה, הבחנתי בספר הלימוד שלה שנכתב על ידי המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה בירושלים ונכתב על ידי דר' ניסים וידאל. אותו הספר שילב בין תפיסות בריאתניות לפיזיקה קלאסית והדבר קצת הדהים אותי. בתחילה ספגתי ובלעתי את הרוק כשראיתי שנכתבי כי מאז יום הבריאה הרביעי סובבים גרמי השמים לפי החוקים של אלהים, אבל כשהגעתי למקטעים אחרים החלטתי לקחת את עצמי בידיים וצילמתי עמודים מהספר.

אותו דר' וידאל, אגב, כותב במקום אחר לגמרי כי:

קח למשל את חוק הכבידה העולמי זה שבעטיו נושר התפוח מהעץ, הם מניחים שהכוח הזה פועל בכל היקום ובמשך השנים הסיקו מזה כל מיני מסקנות. והנה התברר לפני שנתיים שישנם גלקסיות שאינן עומדות במקום הנכון, פתאום התברר שהאמונה לא בהכרח נכונה או לפחות זקוקה לתיקון.

יום חמישי, 23 נובמבר 2006.

אל:
שרת החינוך,
פרופ' יולי תמיר.

הנדון: לימודי תכנון תבוני בבתי הספר בישראל.

כבוד השרה,

שמי יהונתן קלינגר, עורך דין במקצועי ומסטרנט למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. מזה שבע שנים הני מתנדב במועדון נוער בשכונת מצוקה בו אני מסייע לתלמידים בהכנת שיעורי בית ובלימודים בכלל. השכונה בה אני מלמד הינה שכונה החשופה לתופעות של אלימות במשפחה, גזענות, התחרדות של החברה ועוני רב; בין היתר, אחוז התלמידים במועדון אשר לומדים במוסדות שאינם ממלכתיים הינו גבוה מהרגיל - בין אם מדובר בתלמידים שהונשרו ממערכת החינוך ובין אם מדובר בתלמידים אשר לומדים באחד מהזרמים העצמאיים של רשתות החינוך החרדיות.

מדי פעם אני נדרש, במסגרת ההוראה שלי במועדון, לבלוע מעט מגאוותי ומהאידיאולוגיה שחונכתי עליה על מנת להתאים את עצמי לקוריקולום שמוכתב בכיתה. כשלומדים תלמידים היסטוריה ונאמר להם ש'הארץ היתה ריקה מיושבים' בעת הקמתה אני מוותר על האידיאולוגיה. כאשר מסופרות זוועות ופרעות הנאצים אך לא מוזכרת שואת הארמנים אני מבליג. כאשר תלמידים לומדים כי לקח השואה הוא "כי העם היהודי צריך להיות חזק ומאוחד" ולא כי "גזענות ולאומנות הן אבי כל חטאת" אני מבליג. וכאשר דעות לעיתים מוצגות במערכת החינוך כעובדות אני מוכן לקבל זאת, כל עוד מדובר בזכותה של החברה הישראלית להטוות את ערכיה.

כך אני נוהג גם כשאני מלמד את תלמידי ותלמידותי מהחינוך החרדי-עצמאי. כך אני נהגתי, בעצם, עד היום.

היום הגיעה למועדון הנוער תלמידה בכיתה ז'. אותה תלמידה, שהינה אמנם לא מצטיינת, הגיעה עם שיעורים במקצוע "אסטרונומיה" - מעין גירסא מרוככת של פיסיקה שמסבירה על גרמי השמים. הלימודים לתוכנית זו, כפי שאת יכולה לראות בתמונות המצורפות למכתבי, מבוצעים מספר שנכתב ב"מהדורת ניסוי" על ידי דר' נ. וידאל" על ידי "המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה" מירושלים. דר' בישראל, במכון שככל הנראה מוכר על ידי משרד החינוך, לא?

בין היתר, לאחר הסבר על מסע השמש וכדור הארץ, מתואר בספר שם "מאז אותו יום רביעי שבו נבראו השמש והירח והוכבים, הם סובבים כל אחד במסלולם שקבע להם הקב"ה." ולאחר מן בסיפא "אבל השמש אינה נעה כגולם, אלא גם היא נשמעת להשגחתו של הבורא יתברך, ולמשל בימי יהושע בן נון היא נעצרה בשמים ככתוב "שמש בגבעון דום"".

בתור מי שלמד פיזיקה בתיכון, כמו גם פיזיקה מתקדמת בעת לימודי החלקיים במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, קשה לי - להאמין כי משרד החינוך במדינת ישראל מאפשר למוסד המלמד לימודים כאלו לחנך את ילדנו.

אכן, קיומו של אל אינו נשלל על ידי המדע מעולם, ואין כלל צורך שישלל. קיומו של האל, באם ישנו כזה, הינו משני למדע ומשני לתכנית הלימודים. לא יתכן שתלמידים, לדוגמא, ילמדו כי שתיים ועוד שתיים הם ארבע, אלא בימים בהם הקדוש ברוך הוא חפץ כן ואז הם חמש. כללי הפיזיקה והאסטרונומיה הם כללים מדויקים שנבחנו בעין אובייקטיבית ובצורה שאינה ניתנת לפרשנות אידיאולוגית כלל.

אכן, תכניות הליבה כבר מזמן אינן מנת חלקם של החלק הנבחר של עם הספר. אלו בוחרים את סוגי המקצועות ואינם מתעסקים בענייני דיומא, שכן אלו זניחים לעומת לימודי הקודש (יהא בג"צ או לאו). אולם, מרגע שנקבעו כללי משחק, ונקבע כי פיזיקה בסיסית תלמד בבתי הספר, אין כל אפשרות לחלוק על אותם כללים וללמד פיזיקה אליבא דשמייע.

אנו עוד רחוקים, בינתיים, מקיומו של משפט קופים כמו שמתקיים כיום בארצות הברית, שם ניטש ויכוח בין הבריאתנים לבין אלו הדוגלים באבולוציה. כמובן שאנשי התכנון התבוני מנסים לטעון כנגד אלו המצדדים באבולוציה לגבי אמינות המקרים בPeer Reviewed Articles ומנסים לטעון לגבי מספר שנות קיומו של הארץ דברים אשר כל אדם בעל יכולת לקרוא מחקרים אקדמים יבוש לראות. אולם, מרחק זה אינו כה גדול כאשר אנו מסתכלים על ספרו של "המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה".

האם תחת אותה "אמונה" של המכון להוראת מדעים וטכנולוגיה נוכל לפתח קהילה אקדמית וקהילה פרקטית שיחקרו בליסטיקה ויגנו עלינו מפני הקסאמים? האם אותה קהילה תוכל לפתח רשתות תקשורת שיעבירו נתונים במהירות הבזק? לא.

את, כשרת החינוך, אחראית ישירות על החינוך העצמאי והדתי וחייבת לוודא כי ספרים כאלו - אשר מחנכים את ילדנו לשקרים גסים באמתלא אידיאולוגית, לא יפורסמו כספרי לימוד ולא יקבלו כל חסות פדגוגית של כל מכון.

אני אשמח לשבת עמך ולסייע לך בפעילות זו, באם תבקשי, פרטי הקשר שלי מופיעים בתחתית דוא"ל זה.

עו"ד יהונתן קלינגר.

נ.ב.
מכתב זה נכתב במסגרת יזמת "עבודה שחורה" אשר קוראת לקשר ישיר בין הבוחר, המתפקד וחברי הכנסת ויפורסם, כמו גם תגובתך באם תבוא, באתר עבודה שחורה באינטרנט.

Posted by 2jk.org at 11:09 AM | Permalink | Comments (22) | TrackBacks (5)

ביום שני הייתי בכנס של הפורום הישראלי לקניין רוחני בתור אורח מטעם NRG. פרט ל"סקופ" קטן בו השר שטרית הסביר לאיגוד לשכות המסחר כי הם לא השחקנים היחידים במשחק, לא היה יותר מדי להגיד על מה שקרה שם, אז כתבתי לNRG בערך אלף מילים. לא משהו חדש, לא משהו מיוחד - אבל לא יצא מוצלח כמו של מיכאל בירנהק.

דר' בירנהק מפרט בצורה נהדרת את סעיפי החוק ודן בעיקר בהשלכות. את מה שכתב אפשר (אולי) לנסות לסכם בפסקה הזו:

תעשיות התוכן נצמדות להלך רוח מוכר אצל חבריהם בעולם: אם יש זכויות, וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב מורכב בהרבה, כמובן. האינטרס של התעשייה הוא רק צד אחד של התמונה. דיני קניין רוחני הם איזון מורכב בין האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הזכויות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור: להשתמש ביצירות לשם פיתוח התרבות, קידום המחקר, קיום שיח ציבורי פורה, וגם הזכות לא למות מסרטן המעי הגס רק בגלל שמחיר התרופה מרקיע שחקים.

אם נסיק מתחום הפיראטיות המוכר לנו ביותר, המוזיקה, נוכל לראות שהיצירה החדשה מבוססת כיום על השפעות והשראות מאמנים אחרים. אמני פופ מעתיקים קטע קצר מיצירה ומסתמכים עליה על מנת ליצור משהו חדש. על חורבות האמנות של העבר מוקמת תרבות חדשה, תרבות קופי פייסט. ישנם אלה שתובעים כל מי שמעתיק חלק קטן מהמוזיקה ויוצר ממנה משהו חדש לגמרי: כך נתבע הראפר ג'יי זי על כך שלקח מספר תווים משיר של ג'ורג' קלינטון והעתיק אותם במחזוריות. התובעת היתה חברת ברידג'פורט, שהשיגה את זכויות היוצרים לשירי קלינטון בצורה מפוקפקת. כך היה גם עם די ג'יי דיינג'רמאוס, הידוע כיום בתור נארלס בארקלי, ששילב אלבום שלם של אותו ג'יי זי עם האלבום הלבן של הביטלס, ויצר את "האלבום האפור".

Posted by 2jk.org at 10:52 AM | Permalink | TrackBacks (0)

דומה שיש בעולם איזור נידח, דיקטטורי וכוחני. איזור שכופה על התושבים את אורחות החיים שלו ומונע מהם חופש דעה וביטוי. דומה שיש איזו דהלגיטימציה של אותו איזור באמצעים תקשורתיים, לרבות האינטרנט. האינטרנט, אותה מדיה שכה אוהבים לדבר על כמה מדינות חשוכות נוהגות לצנזר, משמשת את אותם המצונזרים על מנת להביא את קולם - או, למצער, להביא את קולותיהם של אלו שמוחים על השתקת האחר. את המוחים לעיתים גם מצנזרים באותן מדינות חשוכות, אך אין בכך די - הידע יזרום בצורה כלשהי.

מצרים עצרה (עוד) בלוגר שמבקר את הממשל, סתימת פיות פוליטית ברורה. לנו כבלוגרים, ובמיוחד לאחר תקרית הלמו הגבולית, והסערה בבלוגוספרה אז, חשוב להחזיק את המשואה - לומר בגלוי כי דיכוי של כל התבטאות, אפילו אם היא גבולית ולעיתים לא נעימה, אינה דרך של ממשלתנו ולא צריכה להיות כל דרך של אף ממשלה. לכן, אין הבדל אם משטרת מצרים מטילה הגבלות על בלוגרים ועוצרת אותם, ממשלת בחריין חוסמת בלוגרים אופוזיציונים, ומנהלת מגעים עם בלוגרים אחרים שנחסמו על החזרת אתרם (ללא ציון תנאים, אגב), או מדינת ישראל (באמצעות בתי המשפט שלה) מטילה הגבלה כלשהי על גישה לאינטרנט לאזרח. אולם, שאלה חשובה שיש לשאול היא האם רק מדינות "חשוכות" חוסמות גישה (וישראל היא חריגה, מתוך דאגה לבטחון לאומי, לא?).

(cc) Baily-Fox

אבל האם ניתן להכניס זאת לפרופורציה אחרת? בארצות הברית עומדים על ספסל הנאשמים שני יזמי טלוויזיה, ששידרו את ערוץ הטלוויזיה אל-מנאר (ערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה). האם יש הבדל בין סתימת פיות זו לסתימת הפיות של הבלוגרים? אני מעורר טענה שערורייתית למחצה זו לא כי אני תומך באל-מנאר, ולא כי אני צופה בה. אל-מנאר ככל הנראה אכן מסיתה לטרור (למרות הדעה הנוגדת המוצגת באל-ג'זירה), ואכן ממומנת טרור, אבל האם מותר לאסור על המשתתפים בחברה דמוקרטית צריכה של מידע? האם אל-מנאר הוא אכן הסימפטום או הבעיה?

אם נאסור על שידורי אל-מנאר בארצות הברית, לרבות הקרמינליזציה של שידורי הטלויזיה האלו דרך הרשת, האם מותר לנו גם לחסום אתרים אשר קוראים לאנטישמיות? האם ניתן לעצור את המידע האלים שמופיע ברשת בשם ההגנה על החברה? (ושוב, בלי לתמוך בטענה באמת, אלא רק באופן היפוטתי) האם אין הבדל בין חברה אמריקאית שמצנזרת את המידע האנטישמי והקורא לטרוריזם, ששניהם מהווים ערעור של יסודה של החברה האמריקאית, לבין החברה המצרית שעוצרת בלוגר שקורא לחילון ולדמוקרטיה, שמערערים את מבנה העל של השלטון המצרי?

שתי המדינות מתגוננות. לכאורה, אנו מצדיקים את זו שהמטרות שהיא חוסמת נראות לנו לגיטימיות. אבל האם יש הבדל? האם באמת דמוקרטיה מבטיחה שינוי? הרי גם להסיר משטר אלים שכופה את עצמו בכח ניתן לעשות רק באמצעות הפיכה, למרות שאנחנו מנסים להתכחש לכך. תהליכים של דמוקרטיזציה הם בעייתיים ורחוקים עוד מקיום במדינות אלו; ולכן, עלינו לשאול האם רק ניתן לעשות זאת באמצעות חופש ביטוי מלא, והאם אנחנו מאמינים בחופש זה?

הסיבה היחידה לשלול את התמיכה באתרים ובבלוגרים כאלו היא הקריאה שלהם לאלימות; קריאה לאלימות היא (מבחינתינו) שבירה של כללי המשחק הדמוקרטי, שבירה של כל המוסכמות לגבי כיצד לשכנע את דעת הקהל, יש לצור מימד של שיח לגיטימי, בו תהיה ההתנהגות מקובלת. קונצנזוס נוצר על ידי דיאלקטיקה, ודיאלקטיקה? היא נוצרת על ידי מעשים ומילים.

מאי נפקא מינה צנזורה על אתרי שיתוף וידאו לצנזורה על קריאות לאלימות? האם שניהם מפקירים את החברה וצריך לאסור עליהם, או שמא צריך לאפשר למי שרוצה, בסוד ביתו, לצפות בשידורים האלו לעשות כן? האם קריאה נגד עם מסוים, גם אם נאמרת בצורה הומוריסטית מעט, יכולה להוות עילה להסרת בלוגר מהרשת או שמא שירו של בוראט, "בארצי יש בעיה", בה הפזמון החוזר הוא "זרוק את היהודי לבאר", ראוי גם להיות מוסר מהרשת, כיוון שהוא פוגע ברגשות הציבור?

Posted by 2jk.org at 10:56 AM | Permalink | Comments (5) | TrackBacks (0)

במסגרת "שימוש הוגן", אני מנסה באמצעות פסטיש שלא מפר זכויות יוצרים להביא Snippets של שירים שיתארו את הכאב שיש בטנטון. העניין הוא אחר; בכלל שונה לגמרי. סיפור אמיתי, אגב...

הלילה לא, הלילה לא אשכב לישון. כמו אתמול, כמו שלשום; זה בא פתאום בשעה שלא לילה לא יום. רעש לבן. מטפטף בתוך האוזניים, מנגן כל הזמן. אבל זה לא עוזר. השקט חודר לי את האזנים ומנסר לי את הלילה. אני לא מצליח להרדם בכלל. אני מרגיש כמו יצור קפקאי. אתמול נרדמתי לראשונה מעט אחר חצות, כמעט כמו בצהרי היום, רק בלילה. בשלוש ושבע עשרה דקות יקצתי לראשונה. הזמזום, כמו מסור שלא עובר, כמו סיבה לחיות, נותר שם.

שלושה שוטים של זוברובקה. כשבעים סמ"ק של אלכוהול נקי, שאסור לי לקחת עם הסטרואידים שאני צריך לקחת. אלכוהול אמור להפיל אותי, אבל הוא לא מצליח. אני נשכב במיטה חסר מעש, חסר חיים. צופה בשיר טורקי שלכאורה אמור להיות קאלט, והשעה? כמעט ארבע בבוקר. בשבע אני צריך לקום. האם זה יועיל?

קם בבוקר, שבע חמישים ושתיים - השעון לא צפצף, או שכן והראש שלי לא הבין אותו? האם הכל עדיין שם? לרגע אני לא שומע כלום, כאילו הזמזום נדם, כאילו אני חזרתי לעצמי, והנה זה חוזר. ברור שזה בתוך הראש שלי, ולא בחוץ. ברור שזה רק אני. מים חמים במקלחת והנה אני כבר עוטה חליפה ומגיע לכנס.

ארבעה אספרסואים, זה חייב להיות בריא. אם זה לא היה בריא זה לא היה כל כך טוב. אני שח עם עורכי דין עמיתים לתחום, כשכולם לבושים באותם חליפות ודוברים אותו ז'רגון. רק שטרית עומד שם, כנביא זעם מינורי, ומספר על נבואת זעם - על מדינה בה בעלי ההון לא מכתיבים את שיח החוק. ואני תוהה, האם אכן אני הוזה, או שמא השתנה הדיאלקט?

אני מגיע לצהרים בטראומה. המום מקפאין ומשותק מחוסר סוכר. הזיות כאלו לא היו לי מעולם. לא, אנ'לא יכול לעלות
אנ'לא יכול לעלות על הגל. אולי אני אוכל משהו? אולי אני אצליח להכניס משהו לפה. רק עוד רד-בול אחד, כבר זה לא ישנה אחרי ארבעה אספרסואים, לא? ואז? אז עוד כוס אספרסו כפול, זה יחזיק אותך ער, אתה הרי לא באמת יכול לשון, לא?

למרות הכל, עדיין מקווה שמה שהיה בעצם לא נגמר, ומי אני, כשהגוף באדמה נשאר. יוצא להרצליה ברכב, אני לא באמת מאמין שאני נוהג, אני לא מאמין שאני נותן לעצמי לעשות את זה. אבל אני אומר לעצמי, רק עוד מעט, עוד קצת לסחוב. עוד אספרסו כפול עם כוס סודה, לא יותר מדי, זה רק בשביל להחזיק את הכתבה שאתה צריך להגיש לעידוק, ברור שיסלחו לך אם לא תכין אותה בזמן, אבל זה לא משנה בכלל. אתה יודע שאתה רוצה את זה. אתה יושב ומסיים גם את מערך השיעור ליום חמישי, כי בלי זה אתה לא תסתדר בכל מקרה. אתה כבר לא מפוקס, לא מבין איך אתה כותב ומה כתבת, משתדל שלא לקרוא בכלל, רק לכתוב ולדבר - לדבר כמה שיותר מהר, וכמה שיותר מבולבל.

הם מגיעים, האנשים לפגישה שלך, ואתה יודע שאתה חייב לסיים את זה לפני שאתה מתעלף, אם לא תעשה את זה אתה עלול להסתחרר ולמות, זה לא יגמר טוב, אולי? אתה מזמין עוד אספרסו כפול. במזל המלצר טועה ומביא "רק" קצר. אתה יודע שזה לא כזה נורא. אתה מעביר את הפגישה בניחותא ומספר את סיפור הטנטון בפעם החמישית, אם לא יותר, היום. ואז היא מתקשרת.

היא בבינתחומי, ואתה בכל מקרה קופץ. ולא ראית אותה ממש הרבה זמן. אתה מגיע למגרש החניה רק כדי להגיד לה שלום. השעה שלוש וארבעים ואתה צריך להיות בחמש ב"פתח תקווה" (לא באמת, אלא ב"קריית אריה"). אתה יושב איתה וקונה פסק-זמן, מהדורה מיוחדת, כזה עם חמאת בוטנים. אולי הסוכר יצליח להוציא משהו מהמערכת ותוכל לחשוב ישר.

אתה שואל אותה אם תתראו בערב, והיא עונה שאין לה כח לסוע לביתה ואז לשוב, ואתה מציע באלגנטיות שהיא תצטרף לפגישה, ואז תלכו לסושי. אתה באמת צריך את זה, זה יהיה משהו מיוחד. היא באה איתך. אתם מגיעים לפגישה, ואתה מנסה ככל יכולתך לדבר מהר - כל כך מהר ומובן כדי לגמור את זה.

אתה מסיים את הפגישה, ואתם הולכים לשחק פול. אולי אחרי שנה שלא שיחקת. אתה מפסיד בלי כבוד, מפסיד בקושי. אתה יושב איתה ומדבר על הכל, על סקס, על החיים ועל הכאב. ואתה מבין באמת, שאולי טוב לך לחלוק איתה את כל הדברים האלו כי היא אחת הידידות הטובות ביותר שלך. אתם מגיעים לבר, ליום ההולדת, כמובן בדיוק בזמן. אבל מי מגיע בזמן? כולם מאחרים. אז אתה קופץ לפיצה, אולי זה יפצה על ההרגשה הנוראית שלך.

אתם יוצאים מהפיצה ואתה רואה כבר מטושטש, אולי זה יעבור בקרוב, אחרי הכאב. אבל אתה מזהה צללית מוכרת. אתה יודע שזו היא מההעבר, ואתה מחכה שהיא תחצה את הכביש. נכנסים לבר, כולם יושבים יחד, אתה יודע שעוד מעט הכל נגמר, עוד מעט תוכל לחזור הביתה ולשבת במיטה בשקט.

אתה נוסע חזרה להרצליה לקחת אותה לאוטו שלה, כי השארתם אותו שם. ואז, לא יותר מ5 דקות נסיעה עד תל-אביב. או כך חשבת.

אז הם סגרו לך את המחלף, וכשאתה יורד בבא אחריו אתה רואה שגם הכניסה לרחוב שלך סגור. מה אתה עושה? אתה פונה ימינה בתחנה המרכזית, ומקווה לטוב. ממשיך את רחוב לבנדה עד שהוא מתחבר עם לה-גרדיה. אבל המחלף סגור, ואי אפשר לעשות פרסה ולהגיע הביתה. אז מה תעשה? פניית פרסה אסורה? האם חייך כל כך בעייתיים?? האם תפנה איפה שאסור? לא יודע כבר.

אתה רק חייב להגיע הביתה ולגמור עם זה כבר. אם לא תגמור אם זה אז תגמור עם עצמך.

והטנטון עדיין כאן. לא עובר.


Technorati Tags: Tinnitus, Pain, Reflex, Love, Life, Tel-Aviv, Tel Aviv, Bar, Drive, Coffee

Posted by 2jk.org at 11:40 PM | Permalink | Comments (2) | TrackBacks (0)

Posted by 2jk.org at 07:36 PM | Permalink | Comments (14) | TrackBacks (4)

איך זה שבעוד שNRG-מעריב מדווח שפעילי שמאל פצעו חייל ושוטר, 'הארץ' (הסמולני) מרשה לעצמו להשתמש בכותרת הפרובוקטיבית "חמישה מפגינים, שוטר וחייל נפצעו בעימות בבילעין"? (אותם שונאי ישראל שהלכו והשתלטו על טנקים).

אולי אני טועה. אולי תפקידה של התקשורת הוא "רק לדווח", אבל היכן נעצר "רק לדווח"? האם עריכה מגמתית היא דיווח? (לעניין זה יוסי גורביץ מביא דוגמא נהדרת כשהוא סוקר את הדיווח על ביבי).

דווקא "דיווח פר סה" לא מתרחש בעיתונאות המחשבים, תומר ליכטש הסביר זאת כשאמר: "אם רוב העיתונאים מבקשים לצאת עם מה שקורה, או מה שקרה, עיתונאי אינטרנט, עיתונאי תרבות דיגיטלית, מבקשים בעיקר להבין מה עומד לקרות." אבל אני לא בטוח שהם רק רוצים לומר "מה עומד לקרות", אלא דווקא מנסים להתערב ולהראות את היכולת של המדיום.

אם נראה את הדיווחים שעלו אתמול באתר הרג'יסטר, לדוגמא, נוכל להבין מה קורה בשבתות כשאין תעבורה: האם דיווח על הצעה של 89,000,000$ על מכשיר פלייסטיישן 3 לא דורשת הצגת עובדה בצידה שכל אידיוט יכול להעלות כל דבר למכירה באינטרנט (לרבות פתח-תקווה)? האם ראוי בכלל להזכיר את תביעת האונס נגד מי שבעל צבי מת?

האם תקשורת צריכה להיות אובייקטיבית בכלל? האם יש כזו אפשרות? והאם האובייקטיביזם בכלל רלוונטי? אולי קהילות מגודרות רוצות תקשורת שמתאימה להם בלבד? האם הימין בכלל רוצה לשמוע על פעילי שמאל שנפצעו כשהתקהלו והפגינו, או שהוא רק רוצה לשמוע על החיילים המסכנים שנפצעו כשירו גז מדמיע? האם אני כשמאלן רוצה לשמוע על מתנחל שנסקל באבנים, או האם חשוב לי אם תאונת דרכים התרחשה באריאל, בית"ר עילית או תל-אביב?


Technorati Tags: Objectivity, Media, Mass, Communication, Internet, Petach Tikva, Ebay

Posted by 2jk.org at 04:10 PM | Permalink | Comments (13) | TrackBacks (2)

אחרי שהזכרתי קודם את קלטת הסקס של בית הספר הדתי, אני רוצה להציף כמה שאלות קשות:

הראשונה: האם בכלל ייתכן שבבית ספר דתי (ולא חרדי) לתלמידים יהיו מצלמופונים (טלפונים מצוידים במצלמה), קישוריות לאינטרנט ו\או יכולת להעביר SMS? במגזר החרדי הדבר נחשב לאיסור חמור יחסית, לא? (יש אפילו הכשר רק לסוג אחד של טלפונים)

השניה: האם באמת יכול להיות שכיוון שמבין מאות הטוקבקיסטים איש לא מצליח להכניס קישור אמיתי לסרט הזה, הסרט כלל לא קיים?

השלישית: נענע מדווחים רק על סלולר, לא אינטרנט.

ועוד סוגיה, שקשורה ל"אינטרנט הזה", היא האם הרצח של אדם שעומד בתור לרכישת פלייסטיישן 3 קשור לתופעת החברה האלימה עקב משחקי מחשב? איך אפשר עוד להאשים את האינטרנט?




Technorati Tags: P