מדינה בה מורשע אדם על סמך ראיות חסויות שהושגו בהאזנת סתר (ספק חוקית) היא לא מדינה שיכולה להתגאות ביכולת החקירה שלה. את כל הפרטים שנוגעים לפרשת רמון ניתן לצמצם בכתב אישום של שלושה עמודים, ללא כל הנכלוליות מסביב, ולמשטרה (לכאורה) לא היה כל צורך לצותת לטלפון בתיק ראייתי כל כך פשוט - יש קרבן ויש תוקף.

אבל המשטרה מתנפחת, כמו כל גוף בירוקרטי, לגוף שיש לו אינטרסים משלו. כמו שלעובדי חברת החשמל יש אינטרסים פוליטיים ואינטרסים אחרים, כך גם לשוטרים. אולם, לשוטרים אין כל זכות להתאגד (בג"צ 789/78 אופק נ' בורג, פ"ד לג(3) 480). צריך להבין, ששוטר לא מאוגד, כמו כל עובד אחר שאינו מאוגד, הוא בעל כח מיקוח חלש יותר בכל הנוגע לזכויותיו, ועל כן משתכר פחות. כמובן, שעובד שמשתכר פחות קל הרבה יותר לשחד, לא?

מניעת הזכות להתאגדות לכאורה היתה צריכה להקטין את הפוליטיזציה של המשטרה, אבל לא כך הדבר בפועל: ניצב יעקב בורובסקי, לדוגמא (שגם עליו, כמו על קצב, חזקת החפות מגנה), טוען לקונספירציה ואומר: "לפני חודש וחצי מזכירה בכירה בקדימה פנתה לאנשים וביקשה חומרים נגדי. אז זה נראה לי הזוי. נראה לי לא אינטליגנטי. כאשר זה היה ברמה האישית הזולה של הטענה שהצעתי שוחד, צחקתי. אבל היום אני לא צוחק. כאשר באים חמשת הפרופסורים אתה רואה שיש פה משהו מתוכנן."; אבל בורובסקי לא לבד, למרות שמואשם כי הציע להטות את החקירה נגד שרון בתמורה למינוי למפכ"לות, יש לו חברים שגם נרדפים.

משטרת ישראל כבר מזמן הפכה לגוף מנופח שקובע את סדר היום.במקרה של מצעד הגאווה, לדוגמא, הם מנסים לסכל את זכות היסוד להפגין בתואנה של שימור הסדר הציבורי (ועוד מציגים למראית עין שמדובר בהחלטה קשה). כלומר, למשטרה יש אינטרס שהמצב יוצג כבשליטתה, ואם לא כך הדבר, עלול להגרם נזק, על כן יש לאסור על קיום מצעד הגאווה.

ומה היה קורה אם המשטרה היתה מופרטת (או מצומצמת) לגופים קטנים שיש להם סמכויות איזוריות, גופים שיש להם סמכויות ייעודיות וגופים שיש להם סמכויות לתביעה? כלומר, הפרטה במובן הצר. נסיון לצמצם את היכולת של המשטרה להשפיע פוליטית על סדר היום. צריך להבין שריכוז כה גדול של כח בידי גוף שממונה (ולא נבחר) גורם לכך שניתן להשתלט עליו בצורה מהירה יחסית. דווקא השיטה האמריקאית של בחירות לתפקידים כמו שריף (שיהיה נניח, מפקד תחנת משטרה) ופרקליטי מחוז, למרות שאינה טובה כלל, מאפשרת טיהור פוליטי אחת לכמה שנים.

נכון שקשה להוציא את היכולת לאכיפת החוק מהמדינה. אבל צריך להבין שכשמדובר בגוף שפיתח אינטרסים, שמנסה להצמיח מתוכו את אלו שיהיו ממונים עליו, שעומד כולו לחקירה בגלל קצה חוט של שחיתות שדלף החוצה ושמנסה להשתיק כל ביקורת ציבורית כנגדו (ובוקי נאה הוא רק דוגמא קטנה).

אמנון אברמוביץ' גורס בגלובס כי: "היועץ המשפטי מזוז ופרקליט המדינה, ערן שנדר, נשבעו לשים סוף לשיטה
החשוכה, שבה הצמרת המשפטית והמשטרתית קובעת מי יכהן כשר משפטים, מי לא
יכהן כשר לבטחון-פנים וכמה בדיוק תארך כהונת ראש-ממשלה."

אני חושש שהבעיה עם המשטרה היא שהיא חושבת, בצורה מוטעית, שהיא החוק בעצמה. דווקא כאן הבלוגים, שאינם בעלי אינטרסים כתקשורת (שזו מעוניינת להמשיך לקבל "סקופים" מהמשטרה) מראים את התמונה היותר מדויקת. ערן ורד, בעל הבלוג Mishtara.org, מראה כיצד שוטרים חונים במקום האסור לחניה לאזרחים, משתמשים באלימות ללא הצדקה ואפילו מונעים את חופש התנועה, אבל תעזבו את ורד, הוא סתם איזה בלוגר, לא עיתונאי מכובד, מה הוא מבין בכלל, לא? :-)

אם נחזור לרמון, פתאום, נראה בדיוק איך ערוותה של המשטרה נחשפת בשנית - כמו בפרשת האחים פריניאן, קצה חוט הוביל, בסופו של דבר, להראות איך המבנה של המשטרה רקוב מבפנים, כך תגמר, ככל הנראה, פרשת רמון. האם דווקא חיים רמון, ילד הפלא של המערך בזמנו (מומלץ בטירוף לראות את הוידיאו הזה היום בקונטקסט, אגב), ומי שבלא ספק היה יכול להיות יורשו של אולמרט, נפל קורבן לאותה "כנופיית שלטון החוק"? האם המשטרה באמת "לוקחת את החוק לידיים"? לבינתיים אין לי מושג.

Technorati Tags: Haim Ramon, Sexual Assult, Police, Investigation, Interrogation, Israel, Politics, Jacob Borovski