לפני שאתם קוראים את הפוסט הזה, חשוב לי להסביר דבר אחד: המטרה של הפוסט היא לא קריאה לפעולה, אלא הצגה של סוגיה תיאורטית בעייתית מאוד.

בשבועות האחרונים יצא לי לשמוע יותר מדי את הסצנריו הבא: אנשים, המוכשרים, אשר השתכרו משכורות גבוהות מהממוצע (פי כמה), החליטו לקחת פסק זמן מהחיים, לעזוב את עבודותיהם ולחתום אבטלה. לי אישית קשה עם המצב הזה, שאדם שמסוגל לעבוד, יכול לעבוד, ומפיק הרבה תועלת למשק, בוחר שלא לעבוד ולקבל כסף מהמדינה. זה לא משנה אם מדובר באברך או באקדמאי, העניין של לקבל כסף כשאתה לא באמת נזקק מפריעה לי.

אבל, המעשה הזה גרם לי לחשוב על מצב תיאורטי מאוד: כולנו יודעים מהו יחס הלימות הון של בנקים: למי שלא מכיר ויודע, מדובר על היחס בין כמות הכסף שיש באמת בבנק לכסף שהוא ממציא ומחזיק במחשבים שלו; הרי, אם כולנו נלך לבנק ונבקש למשוך את הכספים שלנו, כל הבנקים יתמוטטו (יש יחס דומה, יחס הלימות-אלימות, שמאפשר את השלטון במדינה). עכשיו, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא תיאורטי לגמרי, ומסביר מצב שיכול להתרחש. ואני רק מזכיר לכם: כסף הוא פיקציה.

המצב היום, אותו מנסים לתאר הפרייארים, הוא שהם נושאים בנטל; הם מצביעים על השירות הצבאי כבעיה וכקיטוב; אני לא מסכים איתם. אני רק רוצה לתאר מצב תיאורטי, שעשוי להביא לתוצאה יעילה: דמיינו שהפרייארים מנסחים עצומה\אמנה חברתית חדשה, כזו שבה אומרים כל שכירי המדינה ממעמד הביניים (הפרייארים) כי הם יפוטרו מעבודתם בתאריך מסוים (והרי, לא באמת קשה לקבל מהמעביד מכתב פיטורין). כעת, הפרייארים ילכו לביטוח הלאומי, ויבקשו דמי אבטלה.

עכשיו, נדמיין שהפרייארים מצליחים לגייס חצי מיליון עובדים שכירים, ונניח שדמי האבטלה הממוצעים שיקבל כל פרייאר יהיו 5,000 ש"ח (למרות שחלק בטוח יקבלו יותר), אנו מדברים על שני נזקים מקבילים למדינה: הראשונה היא עליה של 2.5 מיליארד ש"ח בהוצאה החודשית, כלומר טל שלא ניתן לנשיאה על מערכות הביטוח הלאומי, והשניה היא הקטנה בהכנסות המדינה ממיסים של מיליארדי שקלים. כלומר במקביל, על ידי סיום עבודה וולונטרי, ניתן באמצעות המלחמה בפיקציה א' למוטט את המדינה, להביאה לפשיטת רגל, ולשינוי המצב.

הסיבה שהמצב ישתנה היא לא כי המדינה תפשוט רגל כלכלית, אלא כי היא תבין שהסיבה היחידה שהיא לא התמוטטה עד אותו הרגע היא האמון שנתנו הפרייארים במערכת; אלה, שיכולים פעם במספר שנים להתפטר מעבודתם ולקבל מהמדינה סכומים נכבדים כדמי חופשה\אבטלה, בחרו שלא לעשות כן: הם בחרו להיות חלק מהאמון ההדדי. מנגד, המדינה לא עשתה דבר כדי לפגוע במי שמנצל את האמון: אלו שאינם באמת נזקקים וחיים על חשבון הקופה הציבורית.

כעת, אני לא חושב שהסיבה לחולי במדינה היא אי השוויון בנטל השירות הצבאי או אי השוויון בנטל המסים. אני חושב שהסיבה לחולי במדינה הוא בעיה בסדר העדיפויות: אלה שמנצלים את האמון אינם החרדים או הערבים, אלא הטייקונים: אלה שבוחרים "לתכנן מס" במאות מיליוני שקלים על חשבון הקופה הציבורית, אלה שמנצלים את המערכת בגדול. לאדם קשה להערים על ביטוח לאומי לצורך קבלת קצבה של 2,000 ש"ח לחודש; לא סתם, הוא חייב לוותר על חלק ניכר מהנאות החיים והנחת המוצא היא שלא יעשה כן.