בדרך כלל, כשקשה להסביר מאבק כלשהו בצורה רציונאלית, עוברים הצדדים לצורה אמוציונאלית על מנת לשמור על עמדות. כך גם עושים ארגוני המרכז (ואתם תסלחו לי על ההפרדה בין מרכז ושוליים ולא בין ימין לשמאל כעת) בכל שהעניין נוגע לשחרור אסירים כנגד השבת החטופים. המחיר להשבת גלעד שליט כעת הוא שחרור של מאות אסירים שנשפטו בגין פשעיהם על מנת לקבל בחזרה שבוי אחד, שלא נשפט על 'פשעיו'. המחיר המוסרי במעשה כזה הינו רב ביותר, ולמרות שאני בעד החלפת השבויים, אני רוצה להתייחס ראשית לסיבות מדוע אין על מדינת ישראל להשתתף בעסקה כזו, ורק לאחר מכן לדון בכלל בשאלה מדוע מרואן ברגותי לא נכלל בעסקה?

ראשית, המחיר של בגידה בצד השני; על מנת להשיב את גלעד שליט לביתו, ישראל נדרשת ראשית לשחרר את האסירים בנאמנות למדינה שלישית (ככל הנראה מצרים) ורק לאחר מכן היא תקבל את גלעד, שכנגד קבלתו תאלץ לשחרר אסירים נוספים. התמריץ של ארגוני הטרור לבגידה הוא גבוה במיוחד, אלו אינם חלק מהממשלה, וקלושים הסיכויים כי מנהיגיהן ימצאו כלל באם יסרבו לסיים את העסקה וימשיכו להחזיק בגלעד שליט. מדובר כאן בדילמת אסיר ללא שחקנים חוזרים.

שנית, התמריץ (כפי שמביא ארגון אלמגור בצירוף דמגוגיה רגשית) של האסירים המשוחררים לשוב לפיגועים הוא גבוה במיוחד, ולא ניתן להבטיח כי אלו יפסיקו עם הפעילות החבלנית. לכן, בעצם בשחרור גלעד שליט אנו לכאורה מספקים לארגוני הטרור כח אדם מיומן.

שלישית, שחרור המחבלים כנגד גלעד שליט מספק לארגוני הטרור תמריץ לחטוף חיילים נוספים.

לכן, הפעילות הרגשית גוברת לכאורה כשאנו מוכנים לשחרר את גלעד שליט כמעט בכל מחיר. הדרך היחידה בה לא ניתן יהיה לומר שהתנהגות זו היא לא רציונאלית תהיה באם יתקיימו שני צעדים נוספים:

(1) צעדים בוני אמון לקראת הפחתת אלימות וטרור בין הצדדים – כפי שטוען בועז גנור, טרור מורכב משני אלמנטים – מוטיבציה ויכולת, כאשר אחת מאלו נמוכה, יש צורך בכמות יותר גדולה מהשניה על מנת להוציא אל הפועל פיגועים. על ידי חיסול המוטיבציה לפיגוע, לא יצאו המחבלים לפיגוע חרף היכולת לבצעו. כיצד ישראל מפחיתה את המוטיבציה מבלי לפגוע בחיי אדם? בצעדים בוני אמון שיחזקו את הממשלה הפלשתינית ואת יכולת השיטור שלה וכן באמצעות מניעת הפיגועים בצורות קונבנציונאליות (מודיעין, לא חיסולים)

(2) שחרור מרואן ברגותי – ישנו קשר שתיקה בין ארגוני הימין בישראל לבין ארגוני הטרור לגבי שחרור מרואן ברגותי. מרואן ברגותי הוא נציג הפת"ח (ולכן אין כל פלא שלא היה חלק מרשימת האסירים לשחרור שנכתבה על ידי מפלגתו המתחרה) והוא מצטייר, יחד עם מוחמד דחלאן, כמועמד המוביל להנהיג את הרשות הפלשתינית בימים שלאחר אבו מאזן. בגרותי הוא, לפחות לדעת גורמי המודיעין, הגורם היחיד שיכול לשלוט בטח בצורה יעילה. השאלה היחידה היא האם אנחנו רוצים שיהיה גוף שישלוט בשטח בצורה יעילה?

cc-by-nc-sa ISM-NC

קשר השתיקה הוא ברור, ארגוני הימין הישראלי צריכים שעיר לעזאזל, גמלא שלא תיפול, בדמות של חמישה מאסרי עולם מצטברים על תכנון פיגועים, ברגותי הוא מחבל עם דם על הידין בצורה מובהקת. הימין מאמין כי שחרור ברגותי יהיה סימן לקריסתה המוסרית הסופית של ישראל; מצדו השני של המתרס, ארגון החמאס והג'יהאד האיסלאמי אינו מעוניין בשחרורו מסיבות דומות. הימין ברחוב הפלשתיני מפחד מברגותי שיכול לגזול את התמיכה הפוליטית, ושחרורו (אקט של כניעה על ידי הממסד הציוני) יהיה סימן לכך שהפת"ח הוא דווקא זה שמסוגל להביא את השינוי.

ממשלה פלשתינאית בהרכב של ברגותי-דחלאן תוכל לשלוט ברשות ולהביא אותה להצלחה כלכלית ללא פיגועים ולהפכה למדינה חילונית-מערבית. בסך הכל ברגותי (הרוצח) הוא לא רוצח פחות מאשר מנחם בגין, משה סנה ושאר מתכנני הפיגוע במלון המלך דוד שהרי ידוע שלוחם החופש בצד אחד הוא הטרוריסט בצד האחר. שחרור ברגותי יוכל להביא לכך שביד רמה יפסקו פ גועים.

אולם, אי הכללת ברגותי ברשימת האסירים מאפשרת להמשיך את אותו קשר שתיקה של הימין, שפונה לאמוציות שוב – שהרי ברגותי תכנן פגועים ואין כל הצדקה לשחררו (ובמאמר מוסגר מוכנים לשחרר הרבה יותר מחבלים שבמצטבר הרגו יותר, רק כדי לא לשחררו).

להערכתי, ללא שחרור ברגותי אין כל טעם בשחרור שאר האסירים כיוון שהמעשה לא ישרת את המטרה; כאשר צדדים באים להשכין שלום הם זקוקים לויתורים כואבים – ועלינו להחליט מה הויתור שאנו מעוניינים בו – אי שחרור ברגותי והשארות עם יצר הנקמה הפרימורדיאלי אצלנו, או אי שחרורו של שליט והתמודדות עם העובדה שגם אנחנו מוותרים על חיי אדם בצורה רציונאלית, אחרת, אנחנו סתם נכנעים ליצר רגשי מיותר שהיה יכול לעבור.

ישראל יצאה למלחמה בשמו של גלעד שליט בחודש יולי, מלחמה זו גבתה לא מעט קורבנות והובילה למצב בו ישראל חשפה את ערוותה, והכל כדי לא לצאת מובסת בקרב מיותר ולא להודות בכשלון כנגד ארגון קקיוני פלשתינאי. מנגד, ישראל טובעת באסירים שעלות החזקתם בכלא עולה על התועלת של אי שחרורם על מנת להביא לשלום. האסירים צריכים לשלם את המחיר על מעשיהם הלא מוסריים, אך אולי מוטב שיעשו כן בכלא פלשתיני?

Technorati Tags: Marwan Barghouti, Gilad Shalit, Israel, Prisoners, War Prisoners, Prison, Deal