"אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, שאם מאגרים במדינה ממוגנים ברמה של 10, המאגר הזה יהיה מוגן ברמה 11" (מאיר שטרית, 07.12.2009) … "אני ממש לא שותף לזה כי אני יודע איזה אמצעים ננקטו כדי למנוע שחלילה וחס לא תהיה שם כל אפשרות של דליפה" (07.07.2009) … "האם המאגר יכול להיפרץ? כן. אבל למה שמישהו ירצה לפרוץ אותו? זה יהיה יקר ומסובך מדי, וכפי שלא פרצו למאגרי המשטרה, השב"כ, או משרד ראש הממשלה – לא יפרצו גם אותו" (29.12.2009)

הטלת קנס של 167,000 ש"ח על חברה שהשתמשה במרשם האוכלוסין למטרות מסחריות לא היה יכול להתרחש ביום טוב יותר ביחד עם התבטאותו של שטרית ותהיתו מה ניתן לעשות עם המאגר. כמובן שהדמיון והיריעה קצרים מנשוא, אבל עצם ההודאה של אדריכל המאגר כי הוא יכול להפרץ מהווה שינוי משמעותי. ברור שהשימוש במידע ביומטרי על ידי גורמים בעלי אינטרס מסחרי הוא משמעותי; החל מזיהוי פנים בסופרמרקט (או בבית חולים), או לצורך גביית חובות.

הוא לא ידלוף. את אומרת שהוא ידלוף ואני אומר שהוא לא ידלוף (25.11.2009)

מאיר שטרית כנראה לא היה בשוק הפרטי מספיק זמן כדי לדעת כמה משלמים על מידע איכותי וכמה חוקרים פרטיים משלמים שוחד על מידע פרטי. בהנתן שני נתונים אלה, אין מאגר מידע שיכול להחזיק ללא דליפה; הרי שכמות המידע המועבר מגדיל את המוטיבציה ברמות קשות. אבל כאשר רשויות החוק בעצמן שוכרות חוקרים פרטיים וככל הנראה יתגמלו אותם על פי החסכון שיגרם בקצבאות או תשלומים, הרי שהיכולת והרצון לקדם את הדליפה רק תגדל.

אף אחד לא יודע אם פרצו למאגרים של המשטרה, השב"כ או משרד ראש הממשלה. וובכן, מידע סודי של המשטרה כבר דלף, ולגבי השב"כ אף פעם לא נוכל לדעת. מה שאנחנו כולנו יודעים, אבל, הוא כמה קל ללכת ולראות באיזו קלות מפקירים את המידע שלנו במדינה הזו.

המאגר המאובטח ברמה 11, זה שהובטח לנו שלאף אחד אין מה לעשות עם המידע שמוגן בו כי אין מה לפחד ממאגר עם טביעות אצבעות, כבר הפך להיות מאגר ש"לאף אחד אין רצון לפרוץ, אבל אפשר לפרוץ אותו". עכשיו, קחו את ההתבטאויות היפות של שטרית, שגרם לאנשים להאמין לו, ונסו לראות אותן במבחן המציאות.