תמיר כהן כתב השבוע על שיחתו עם עו"ד ערן פרזנטי, המייצג מספר בעלי זכויות יוצרים. פרזנטי הביע את חששו כי בעקבות סגירת אתר MegaUpload יווצר אתר חדש, וכדבריו "אין לי ספק שתוך זמן קצר ייוולד המגה-מגה אפלואד". וובכן, פרזנטי ככל הנראה צודק. אם יש מסקנה אחת שלומדים מהיסטוריית שיתופי הקבצים היא שלא משנה מה, כאשר סוגרים שירות שיתוף אחד, שירות אחר קם ולוקח את הבכורה. זה החל כאשר שירות נאפסטר נסגר בתחילת שנות ה2000, מה שהוביל לביזור יתר באמצעות פרוטוקול eMule, אשר בתורו חווה התקפות משפטיות על שרתים, רק שהטבע המבוזר לא הרשה להם להסגר לחלוטין (ואף בארץ יצאו נגד האתרים שסיפקו קישורי eMule, תוך רמיזה שירדפו גולשים).

ירידת קרנו של פרוטוקול eMule הביאה בעיקר לעליה בשימוש בBittorrent, פרוטוקול מבוזר שמאפשר שרידות גבוהה בעיקר כיוון שאין לו מרכז שליטה אחד, ולא דרוש שרת מרכזי לניהולו. אלא, שלמרות הפופולריות העולמית לה זוכה הפרוטוקול, דומה שבמקביל עלו אתרי "שיתוף", המאפשרים אחסון של קבצים בצורה זמינה להורדה. אתרי MegaUpload וחבריהם עבדו כך: כל אחד יכול לשתף קובץ, והאתר עצמו אדיש לזהות הקובץ. על מנת לזכות בחסינות מתביעות זכויות יוצרים, הסתמכו האתרים על ההגנה בסעיף 512 לחוק זכויות היוצרים האמריקאי ועעל פסיקות כגון UMG v. Veoh. ככלל, כל עוד הורידו האתרים כל קובץ אשר התקבלה תלונה לגביו, הוחזקו כחסינים (גם בארץ פסק בית המשפט הלכה דומה בת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח').

אלא, שנפילתו של אתר MegaUpload תסמן רק את עלייתם של אתרי שיתוף קבצים מסוג אחר, כאלה שיכולים לעמוד בפני הFBI ושאר ארגונים שמעוניינים להפילם; כבר היום לא יהיה זה קשה לאמץ את הטוב מפרוטוקולי שיתוף הקבצים לתוך שירותי שיתוף אינטרנטיים, ולספק לגולשים את הטוב משני העולמות. באמצעות לא יותר מכמה שעות תכנות ניתן יהיה לייצר פרוטוקול שיעביר את אתר MegaUpload למערכת מבוזרת, בה כל גולש תורם כמה גיגהבייטים מהכונן הקשיח שלו וחלק מחיבור האינטרנט שלו, אך מחזיק את המידע בצורה מוצפנת. חברת LaCie הצרפתית, בלי ידיעתה, מספקת כבר שירות כזה תחת השם Wuala.

אם התקנתי את Wuala על המחשב שלי, והחלטתי לשתף קובץ, אני מקבל קישור ציבורי שאני יכול לשלוח לחברים. במקביל, הקובץ מאוחסן על מחשביהם של משתמשי Wuala אחרים כדי לגבות אותו, וזאת מבלי שלמשתמשים יש גישה לקובץ.

עכשיו, בניגוד למערכות כמו MegaUpload, לחברת LaCie אפילו אין את הידיעה או היכולת להסיר את הקבצים שלי, כיוון שהם מוצפנים ומוגנים מקריאה שלה. הדרך היחידה בה הם יכולים להסיר את הקבצים שלי היא ככל הנראה לסגור את השירות.

כלומר, אם מספיק אנשים יעברו להשתמש בשירות כזה, מבוזר, מוצפן ומוגן, שלא משתמש באחסון מרכזי, תקום לארגוני זכויות היוצרים בעיה: אם עד עכשיו היו להם אויבים עם פנים, עם שם, עם יכולת להתבע, הם יעברו לעולם שבו אין כאלה, עולם בו כל מה שהם יוכלו לעשות זה לשבת ולראות את הקבצים שלהם משותפים מרחוק.

הפתרון תמיד אינו לנסות להוריד את אותם אתרים או להלחם בשיתוף. שיתוף הוא תכונה אנושית שכולנו מכירים; הפתרון הוא לייצר מודלים עסקיים אחרים. גולשים מוכנים לשלם כסף על תכנים איכותיים וזמינים בצורה מהירה; פרויקטים כמו iTunes הוכיחו את זה, וזו גם התוצאה של מחקר שערכתי יחד עם דר' נמרוד קוזלובסקי ואחרים לפני כשנתיים (Kozlovski, Klinger, Davidi, Yarkoni, "Fair Use in Israel", inside: A2K for Consumers: Reports of Campaigns and Reports 2008-2010).

עצוב לגלות שמה שיגרם כתוצאה מנסיון של ארגוני זכויות יוצרים להגן על זכויותיהם הוא פגיעה יותר חמורה. במקום לשתף פעולה עם הזרם, במקום לתת לטכנולוגיה להתקדם, הם בוחרים להמשיך להלחם מלחמה אבודה.

[פורסם במקור ב'הארץ']