מסתבר שהפשע משתלם, ולא רק כשזה נוגע לפרטיות שלכם. מסתבר שבמכה אחת, רשות ניירות ערך האמריקאית גרמה לכך שכל חוקי ההגנה על ניירות ערך הפכו לבדיחה בארצות הברית. הסיפור הוא פשוט מאוד: בשנת 2012 בוצעה "הנפקה" של אתר ההימורים Satoshi Dice באמצעות רשת ביטקוין; משתמשים רבים שילמו פרוטות עבור הזכות להשתתף ברווחים עתידיים של האתר. מהר מאוד האתר נרכש על ידי משקיעים אנונימיים ורכש את כל המניות מההנפקה, מה שהביא למשקיעים רווח של מאות אחוזים. כל הסיפור הזה נעשה מחוץ לתהליך המקובל של "תשקיף", "הצעה לציבור" ו"הנפקה" כפי שאנחנו מכירים.

במקום לשלם מאות אלפי דולרים לעורכי דין ורואי חשבון על הכנת מסמכי ההנפקה, חיתום והתחייבויות של שקיפות וכדומה, אריק ורהיס פשוט הציע לציבור אחוזים מהרווחים בצורה הפשוטה והגלויה ביותר. בפועל, אם מסתכלים על הקנס, ורהיס חסך מאות אלפי דולרים. בפועל, מספיק לפתוח את eBay ולהקיש את מילות החיפוש הנכונות, ולראות הצעות לניירות ערך מהסוג הזה בכל מקום.

שנתיים חלפו, ורהיס גייס מיליוני דולרים, ומכר במיליוני דולרים, ובשבוע שעבר רשות ניירות ערך בארצות הברית קנסה את ורהיס בפחות מ50,000$. בהחלטה המלאה (PDF) ניתן להבין מה קרה כאן: רשת הביטקוין מאפשרת עסקאות עתידיות מעניינות ויצירה של נכסים מעניינים. הוא אמנם לא מטבע ולא נכס אבל באמצעות פרוטוקול הMastercoin וחבריו אפשר לעשות פעילות מעניינת.

הדוגמא היא לייצר "נכסים חכמים"; לקחת מטבע אחד, לחלק אותו למאה מיליון "מניות" (או בעצם מטבעות שמצביעות על בעלות) כאשר כל אחד מהם יכול להקנות זכות הצבעה וזכות להשתתפות ברווחים של החברה. אבל, כשאני אומר "יכול" אני לא בהכרח אומר "החוק מאפשר". כיוון שבפועל, כל הפעילות הזו אינה עומדת בהוראות חוק ניירות ערך.

אז מה כן החוק מאפשר? נכון להיום, החוק מאפשר מקרים מעניינים אחרים בהם הרשת תרכוש יחידות השתתפות שאינן הצבעה או חלוקה ברווחים, אלא נכסים חכמים בעצמם (כמו במקרה של Maidsafe שמכרה את המוצרים שלה במכירה מוקדמת). כלומר, למרות שטכנית ניתן לייצר הנפקה אלקטרונית, הדבר אינו חוקי.

אז איך הטכנולוגיה תתמודד עם המגבלות המשפטיות? יש כמה דרכים אפשריות; הראשונה היא שתהליך ההנפקה יתן לך "מוצר" ולא מניה; בעולם אינטרנטי של קוד פתוח, אין כל בעיה שהרכישה של הנכס החכם יאפשר לך לקנות עותק של הקוד (לדוגמא, לצורך העניין, קזינו וירטואלי שלך) שתוכל להריץ בעצמך. השניה (שמותאמת יחסית לחוק הישראלי) היא להציע את ההנפקה למספר סגור ומצומצם של משקיעים מלומדים (פחות מ-35) ולייצר מערכת crowdfunding בה כל "משקיע" מכניס אלפים בודדים של דולרים (ולגייס, נניח, 100,000$).  השלישית היא להשתמש ברשת המבוזרת כתכנית נאמנות (Loyalty/reward program).

מדוע תכנית נאמנות? כיוון שבדרך כלל, הלקוחות שלך הם גם הרוכשים הפוטנציאליים של המניה. אם אתה, נניח, שופרסל ואתה רוצה "להנפיק", אין בעיה שתגבה על "כרטיס המועדון" שלך 3,500 ש"ח תוך התחייבות להחזיר לציבור חברי המועדון סכום ששווה לX% מהמחזור שלך כדמי נאמנות. כלומר, להגדיר את זה בתור הוצאת שיווק, ולא כנייר ערך (לציבור אין זכות להשתתף בהצבעות ולא חלק מהרווחים, אלא רק הנחות או החזר כספי בסגנון ההטבות של כרטיסי האשראי).

הבעיה היא שהטכנולוגיה היום מאפשרת דברים שפעם לא היו אפשריים: אין צורך יותר במנגנון הטכנולוגי של הבורסה (להבדיל מהפיקוח המשפטי). אבל המשפט מזדחל מאחור. מסתבר, אבל, שכל עוד הפשע משתלם, הטכנולוגיה תנצח.