« פשנץ | Main | להתאבד זה אחלה, להתאבד זה אחלה, מסר סמוי »

October 11, 1997

תורה להמונים

3.1 תורה להמונים
[יום כיפור שלפני הגיוס שלי]

מן הראוי שאת החלק השני של הסיפור, והמשכו ההגיוני אני אכתוב על סף התהום, כי איך שאני מרגיש עכשיו זה כמו שהתכוננת נפשית, קמת, ארזת את התיק והלכת אל הצוק, וכל מה שאתה מחכה עכשיו זה שיבואו וידחפו אותך ממנו, הרי סך הכל אתה עדיין ילד בן ארבע בהתנהגות שלך, ואת זה אף פעם לא יקחו ממך, אני לא מבין איך מגייסים אותי, למה הם צריכים דווקא אותי, הרי אני כלום בשבילם, סתם עוד מספר סידורי בתוהו, איזה שהוא גיבור שיקום בשבילם, את זה הבנתי בסוף רק במסיבה, ראיתי אותם, ראיתי למי באמת אכפת ומי סתם בא כי אני אלוהים והוא הולך אחריי כמו עדר, כמו כת מזדנבים, הרי החינוך שלי היה תמיד שעדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות כי כך אתה מנהיג את השועלים בדרכך, אתה זה המרכז, אני תמיד הייתי המנהיג, והאנשים שהלכו איתי היו שווים לי, אבל אלו שהלכו מאחורי היו תמיד החלשים, אני לא הסכמתי לקבל חלשים, תמיד חינכתי אותם להתנהג כמו שאני רוצה, לנסות לחשל בהם אופי, הרי כשאתה עומד על פני התהום אתה היחיד שיכול לעצור את עצמך מלהצטרף להמונים, ואתה זה שתשמור את היחידות שלך, כי לא משנה מה, בצבא אתה חלק מאחד, ועד היום אני הייתי החלק, והרבה מאמינם היו האחד, זה פשוט היה ככה, אולי הם לא האמינו שאני אלוהים, אבל לא משנה כמה עלוב אני הרגשתי, תמיד אני היייתי המוצא למחפשים, יש בעייה אז פונים אליי, אני האלוהים, וההרגשה היתה נפלאה, אבל, כשעומדים על סף התהום, הדבר שאתה הכי הכי מסתקרן ממנו זה לקפוץ למטה, להבין איך ההרגשה, אבל אתה מפחד, כי אתה יודע שאתה צריך לאבד הכל, ואז רק תדע מי אתה באמת, שלוש מאיות לפני ההתנגשות, עשרים סנטימטר בינך לבין המוות, אתה תגלה את עצמך, ואם תאהב את עצמך אן לא זה כבר לא ישנה, מחר הכל יהיה יותר טוב, אתה, עם נשק ביד אחת, וחרא ביד השניה תשמור על המדינה, והמשפחה שלך היא זאת שתחליט, אם אתה הוא אתה רק לפי הדיסקית שלך, כי בחיים אתה לא יוצא מזה, לפחות לא אותו דבר, ככה זה מכתב פרידה לגיל שבע עשרה, לשלוש שנים הכי יפות שהיו לי, אני לא תלמיד אני הוא אני, ואף אחד לא יודע מה עובר עליי, עד שתעמדו על התהום ותחליטו שגם אתם קופצים,

נכתב על ידי jk ביום\שעה October 11, 1997 01:07 AM