"תתלבש ועוף מכאן, אני עוד יוצאת עם מישהו היום.” היא אמרה לי.
“מה? עם מי?”
"זה לא עניינך, מה אתה נכנס לדברים כאלה. מישהו שהכרתי.”
"וככה את איתי עוד במיטה? לפני שאתם יוצאים?”
"מה זה משנה, דייט ראשון, לא מחייב, ואתה סתם היית משחק, אתה יודע את זה.”
הרגשתי מנוצל, הרגשתי כאוב, סובל ונטוש. אבל ליאת היתה אלופת תקוות השווא, ככה. “את תתני לי לסיים את הסיגריה לפחות?” שאלתי, תוך שאני נענה במשיכת כתפיים.

לפחות לא עניתי לליאת תשובה חיובית, יכלתי להמשיך במחקר שלי בינתיים. שקלתי להתקשר ליעל, לבדוק איתה למה היא היתה עם דנה; לדבר עם דנה על זה לא יכלתי, ועם יעל? זה יהיה מסוכן. מצד שני, הרגשתי כאילו נכרכה איזו מערכת יחסים ביננו, איזו אהבה קטנה.

לא משנה מה, העדפתי ללכת הביתה קודם, להתקלח, להוריד את הריח של ליאת. מהבית כבר נראה. ההליכה מביתה של ליאת לביתה לא היתה מתענוגות החיים, אבל שינסתי מתניים והמשכתי בדרכי המוזרה. יצאתי משביל ביתה, כשראיתי את הרכב נעצר. מרצדס שחורה, עם חלונות מוכהים. אם היינו חיים בארצות הברית לוחית הרישוי שלו בטח היתה אומרת "Studmaster” או "Filthyrich”, אבל כאן היא רק אמרה "88-235-07” מספר סידורי נוסף, ליד המדבקה הגדולה של "חברוני תעשיות" שהודבקה על הכנף האחורית של הרכב.

עשיתי עצמי לא קיים והסתתרתי מאחורי איזה עץ כאילו אני נוהג כמנהג כלבים, וראיתי את עמוס חברוני, מנכ"ל, יזם ואביה של דנה, נכנס לביתה של ליאת. הייתכן? הייתכן שאותו עמוס נוהג לצאת עם זו שלפני רגע זייפה אהבה לרגע עמי? איך בכלל הם ככה? הוא צריך, יכול ואמור להיות בגיל של אביה, הוא גם די אבא של דנה. אולי זה מסביר חלק ממה שאמרו לי עד עכשיו, חלק מהרצון להתחמק מהסברים, גם של דנה וגם של יעל.

אין לי מילים לתאר את איך שאני מרגיש עכשיו, אין. אני כל כך כועס, בימים כתיקונם הייתי נכנס לבית וצועק על שניהם, מפנצ’ר לו את הרכב, תוקע תפוח אדמה באגזוז של הרכב וגם שובר שמשות. הייתי מתקשר לדנה לספר לה. הייתי עושה הכל כדי לנקום בו. איך הוא יכול להיות עם האהבה היחידה שבאמת קיימת לי בעולם? איך? מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי?

לא יכלתי ללכת הביתה, לא רציתי. לא רציתי לשתות, לא רציתי להוריד איזה ראש, לא רציתי לחיות. מה עושה אדם כזה? לא רציתי להתאבד. קוראים לזה חיים, להרגשה הזו שנמצאת בין הקלימקס לבין השפל, הבינוניות שרוב בני האדם חיים בה, קוראים לזה חיים רק כי אתה מרגיש הכל, אבל אתה לא מצליח לשנות את זה. בניגוד למשחקי מחשב, שבהם אתה מקבל את ההרגשה שאתה בשליטה מוחלטת ויש איזו יד מכוונת שעומדת מעלייך ומטווה דרך, ובניגוד לספרים בהם אתה פסיבי לחלוטין, בחיים אתה לא זה ולא זה. אתה לא שולט בכולם, הכל נקבע מראש בתור איזו בדיחה לא מוצלחת של אלהים.

אם יש בכלל אלהים אז הוא יושב למעלה וצוחק, איך הוא יצר מין שחושב שיש לו תבונה אבל הוא לא עושה כלום. איך הוא גרם לאנשים להסתובב סביב אירועים שהוא עצמו שולט בהם. ואם אין אלהים, אז למה לעזאזל אנחנו כאן? הלכתי הביתה, למרות שזו הרגישה כמו זחילה הרבה יותר מאשר הליכה, לא ראיתי כלום, הרגשתי כמו סוס שבור, שמוליכים אותו בנתיב רע, כאילו אני צופה בהכל מלמעלה, כאילו זה עוד פרק לא מוצלח בסרט רע.

להתקלח? לא נראה לי שיש לי את הכח, נראה לי שאני רוצה להתרסק, אני רוצה לחשוב על הכל. הלכתי למחשב לראות את התמונות. עכשיו, כשאין לי כל רצון מיני או רצון לחיות, אני יכול להסתכל על התמונות בעיניים אובייקטיביות, לראות מה קורה שם. הכנסתי את כרטיס הזכרון למחשב, לפתוח את התמונות על מסך אמיתי, לא על סלולרי מושתן שלא עובד תמיד.

אחרי האקשן עם ירון ראו את השתיים מתנשקות, ידה של יעל היתה על הלחי של דנה, לשון בתוך הפה, עיניים סגורות מהנאה. לאט לאט העניינים התחממו, בתמונה הבאה כבר היתה יעל בין שדיה של דנה, מנשקת ומניחה את ידה במקומות מוצנעים. דומה שמי שצילם עשה עבודה טובה מאוד, בעיקר ניכר היה שהיה לו כבר נסיון בתחום, שזו לא הפעם הראשונה שעשה כן.

למה התמונות היו אצל דנה אם ירון צילם אותן? למה הכרטיס המקורי, ולא עותק צרוב נשמר אצלה? ירון אולי השאיר לה אותם כירושה? אבל למה לא אצל יעל? ולמה בכלל הם צילמו? מה הראיה?

הקושי להבין משהו מהתמונות היה בעיקר בגלל שלא הבנתי מה יעל רוצה כאן. הם לא צילמו תמונות פורנו, הם לא צילמו תמונות שנועדו לסיבה מסוימת, למסיבה או לצפיה מחדש. למרות שהתמונות היו אומנותיות, חלק בשחור-לבן, שירון תמיד גרס שהוא אומנותי יותר אוטומאטית, למרות שהתמונות היו שם, לא הבנתי למה צריך אותן.

פעם, כשהייתי סטודנט, לקחתי קורס במחשבים, שם לימדו אותנו שלכל קובץ יש מזהה ייחודי, כזה שמאפשר לחפש את התמונה גם ללא שם, מעין מספר תעודת זהות שמעיד על הקובץ. ככה היה אפשר לשתף קבצים ברשתות שיתוף בלי לחשוף את שם הקובץ בפני כולם, וכך היה אפשר לוודא באמת שקבצים זהים מתחלקים. לקחתי את אחד הקבצים וחיפשתי אותו באינטרנט, חיפשתי בכל הרשתות שיתוף לראות אם הם העלו לאינטרנט, אם יש דברי הסבר. האם יש משהו כאן?

באחד הפורומים של "יוצאות מהארון" מצאתי את התמונה, פנים מטושטשות וללא שם, אבל התמונה הזו, בדיון ארוך. האם לקרוא? האם באמת מותר לי? מה זה משנה, אני כבר חייב להבין מה קורה כאן.

"אני בת עשרים ומשהו, מבית טוב, אבא ואמא יחסית מפורסמים. אני מכחישה את הכל כבר כמה שנים, אבל אני לא יכולה. מאז שהייתי צעירה אבא היה נוגע בי במקומות האלו שאסור. הרגשתי רע עם זה אבל לא התלוננתי. מאז ועד היום יש לי פחד מגברים, אפילו שהיו לי מספר חברים, אני לא יכלתי להתקרב אליהם, לא רוצה לראות אותם ערומים, הרגשתי רע עם עצמי כשלא שכבנו, אבל ככה אני. את הפעם הראשונה שהתנסתי עם בחורה אני זוכרת עד היום, אמנם השתכרתי מספיק כדי להמנע מלזכור, אבל אני זוכרת, המצלמה זוכרת הכל.
נפגשנו בבר, יחד עם איזה חבר שלה, שהיה בקטע של לתת לנו לשתות כל הערב, בסוף כולם נעלמו ונשארנו שלושתנו, הלכנו אליו הביתה והוא התחיל לגעת בי, הרגשתי ממש רע עם זה, ואז הוא הפסיק.
פרצתי בבכי, הוא ניסה לעודד אותי, אבל כל פעם שהוא חיבק אותי זה הרגיש יותר ויותר רע. באותו הרגע חברה שלו באה וחיבקה אותי, הייתי היסטרית, ניסיתי להסביר לו שזה לא הוא, כאילו, הוא חמוד והכל, אבל זו אני... אני לא יכולה עם גברים. היא חיבקה אותי חזק, ליטפה את ראשי וניסתה להרגיע אותי, אמרה לי שהכל יהיה בסדר, ואז התחלנו להתנשק. מכאן העניינים התלהטו, וחבר שלה החליט שאם הוא לא יכול לגעת, אז הוא מעדיף לראות. יצאו כמה תמונות טובות, אבל אתם יודעים... כדי שלא יזהו אותי וכדי לא להביך את ההורים, השארתי כאן רק חלק מהן.

שלכן,
ד.”

החלאה שמזיין את האקסית הפסיכית שלי זיין גם את הבת שלו? יכול להיות?
אולי אני פשוט אעשה מה שליאת אומרת, אפילו שאני לא אקבל כבר מציצה.

המשכתי להסתכל בתמונות על המחשב, חשבתי כבר על לאונן וזהו, לגמור עם המתח המיני, להכנס להתקלח ולצאת לפאב לחפש מישהי ללילה, לשכוח מכל הסיפור, להרגיש גבר כובש. את האמת, זה מעניין להסתכל על תמונות עירום של בנות שאתה מכיר במציאות, לא כמו הכוכבות האלו באינטרנט, הן אמיתיות, אתה מזהה את ההבעות על פניהן ויכול, אולי, עכשיו לפרש אותן כמו שצריך.

הנה אותו מבט שיעל הביטה בי כשהיא החזיקה אותי מללכת, והנה המבט שדנה עשתה כשהיא שאפה. הנה דנה גונחת מאושר כשראשה של יעל היה בין רגליה. בתמונה ממש ראו את זעקותיה של דנה. תמונה אחר תמונה, עיניים עצומות לרווחה עם זעקות עונג. עד התמונה המאה ואחת. התמונה המאה ואחת היתה משהו מיוחד – יעל ודנה הסתכלו למצלמה, כאילו ירון הורה להן משהו וצילם בטעות, עינהן פקוחות, בצבע מלא, בעוד יש דילדו בתוך דנה, היא מביטה ואומרת "תעזוב", או כך היה נראה. עיניה הכחולות לא הסתירו את הרגש, את הכאב, את הצורך בהעלמת התמונות והמצלמה.

כחולות? לדנה יש עיניים חומות, לעינת היו כחולות.

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

פרק אחד עשר:: אמנם לא הרג את החתול, אבל קרוב מספיק (אתם כאן)