אז מה היה כל כך קדוש בקשר בין ירון לדנה, חשבתי לעצמי. לא הבנתי מה הולך כאן. לא רציתי לחטט יותר מדי, להפוך איזו אבן ולמצוא נחש, אבל גם לא רציתי להשאיר את הסוגיה לא פתורה בראשי. אני מאלו שלא יכולים להשאר עם חידה לא פתורה, אני אעדיף לא לעשות דבר מלבד החידה מאשר להניחה בצד. חשבתי אם ללכת לארכיון ולבדוק קצת על המוות של ירון או אולי ללכת לבדוק על הקשר בין השנים, להתחיל לשאול. לא ידעתי כמה זה יעזור, לא ידעתי מה אני פספסתי.

מה יש לו, לירון אוחנה הזה עם אותה דנה? מה היה ב25 בספטמבר שגרם ליום הזה להיות כל כך מיוחד? לא היה ירח מלא ולא היתה רעידת אדמה; גם זה לא היה יום מיוחד, אלמלא אביו של נרי היה נפטר באותו היום. אביו של נרי נפטר בנסיבות טבעיות, עד כמה שסרטן הוא טבעי. אבל הסרטן היה כל כך קטלני, זה היה מהיר וכואב. אולי בעצם הדבר הטוב היחידי שהיה בכל הסיפור הוא שהוא נגמר כל כך מהר. בכל התקופה שנרי ודנה היו ביחד, נרי ניסה לשכנע את דנה להשפיע על אביה להכניס תרופות נוספות לסל התרופות, ובמיוחד התרופה הנסיונית שבדקו עליו, שהיתה כל כך יקרה. נרי עבד שעות נוספות, וכל המשפחה בעצם, והכל כדי שהוא יוכל להחזיק את אביו עוד יום או יומיים בחיים.

דנה, מצד שני, לא דיברה עם אביה, היא ראתה את אביו של נרי הרבה יותר בתור אב שלה מאשר אביה שלה. אביה היה קר ורע, לא אהב אותה ולא רצה לעזור לה. דנה רצתה לעשות כמיטב יכולתה על מנת לעזור לנרי, היא שילמה באותה העת על טיפול. זו היתה מחילת העוונות שלה. זו היתה דרכה להרוויח את מקומה בעולם הבא. אף אחד לא ידע בדיוק מהיכן הכסף, ואף אחד לא שאל. רק אחרי שהם נפרדו דנה התוודתה בפני שהיא לוותה כסף מהבנק, כמה שהבנק נתן לה, רק כדי להחזיק אותו בחיים.

אז מה היה כל כך מיוחד ביחסים בין ירון לדנה?

---

צעדתי הביתה, עוד טיפה מסוחרר מהאלכוהול, דרך הקריה ודרך מרכז תל-אביב. הצחנה בסיטי, המכוניות, חוסר היכולת של אנשים לחצות את הכביש בצורה מושכלת, כל אלו גרמו למוות. לתוך המוות הזה כולנו נולדנו. כולנו הרווחנו משהו מהמוות, בלי יוצאים מן הכלל. הורי כולנו היו מעורבים בתכנון החברה המודרנית כמות שהיא; העדפנו להתכחש לכך ולחשוב שאנחנו אלו שהולכים לשנות את העולם שהם בנו, בלי להודות בכך שהם בנו עולם זה.

הלכתי מתחת לגשר בקרליבך, אותו גשר שאביו של ירון תכנן. הגשר עלה מיליונים, אבל גם חסך הרוגים בתאונות דרכים, חסך זמן הגעה לבתים, הגשר בעצם שירת פונקציה חברתית. וירון? במקרה הטוב הוא היה משרת את עצמו. אם היינו בארצות הברית, סביר להניח שיסודות הגשר הזה היו בנויים מעצמותיהם של עשרות מתנגדי שלטון ו\או כרישי מאפיה קטנים.

החום יקד מעל ראשי, כבר עברה שעת הצהרים, אך לא יכלתי להמשיך. פתחתי את תיקי להוציא את האייפוד, אבל פתאום הבנתי: הקלטתי את השיחה עם יעל. רציתי לשמוע את השיחה, להבין מה פספסתי. לא היה שם יותר מדי, שום דבר מיוחד, חוץ מהסיפור על הקנאה. דנה רצתה לגרום לנרי לקנא, לא להיות עם ירון; אולי זה חלק מהסיפור? אבל אז מה הקשר למוות של ירון? מה הקשר כאן לכולם? אולי יש עוד משהו שאני מפספס? הנחתי את המקלט והמשכתי במחשבות אל תוך הכלום.
המשכתי להרהר, הדמדומים התחילו לרדת על תל-אביב והבנתי שאין כאן יותר מאשר מסע אווזים מטורף, היכול להיות שירון אנס את דנה כשם שאנס את ליאת?

הרהורים הם לא דבר חיובי; הם לא חיובי כי בדרך כלל נתקעים בסופו של דבר בקיר. וזה מה שקרה לי, עמוד התקיף אותי, הוא נעמד שם, באמצע הרחוב, ורץ לכיווני. כאילו לא ראה אותי הולך שם, מהורהר. האם זה היה תכנית זדונית של גברת הגורל? נפלתי על האדמה; ראשי סבב, המחשבות לא הסתדרו, והכל עצבן אותי. איך נתתי לעצמי לפול ככה למטה שם. על הרצפה, חבול; משלט של ‘חברוני שלטים בע"מ’, אחת מחברות הבת של אביה של דנה, המושחת וההרוס, מתחת לגשר שנבנה על ידי אוחנה מהנדסים, של אבא של ירון. אולי זה עוד צחוק גורל... כשאני לא מבין איך החיבור בין ירון לדנה, אני מוצא את עצמי תקוע בין השלט של דנה לגשר של ירון.

---

קמתי. ניגבתי את הדם שניגר ממצחי. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתקדם; המשכתי לכיוון ביתי. ציפיתי אולי להארה, אולי סתם לאיזה משקה קטן שיעביר לי את הכאב. אף פעם לא כאב לי יותר מדי. בדרך כלל החלמתי מהר מכל כאב. הם היו עוברים מהר, בלי שאני אצטרך לחשוב עליהם ובלי שאני אצטרך לקחת כלום. לא הייתי לוקח תרופות ולא הייתי מקשיב לרופאים. הכל עובר, גם הכאב.

פתחתי את דלת הבית; שוב בדקתי שאף אחד לא ניסה לפתוח אותה קודה. שוב פחדתי שמישהו עוקב אחרי והלכתי סחור סחור כדי שלא יגלו היכן אני גר. שוב בחרתי את הנתיבים הלא נוחים, ושוב בהיתי בכל אדם ברחוב כדי למנוע את הסיכוי שמישהו מהם הוא ההוא שמחפש אותי. ההוא שאורב לי בפינה. תהיתי אם להתקשר לדנה הביתה, לראות שהיא בחיים, או לא לעשות את זה. אולי היא תענה לי והכל יהיה בסדר? אולי היא לא בסדר ואני אפחיד אותה יותר. אני לא יודע. אני רק יודע שאם אני לא אבין מה היה בינה לבין ירון, ומה היה כל כך מיוחד שם, אני עוד אמות מסקרנות.

החתול מת מסקרנות, אני לא מתכנן למות היום. לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג. אפס... חמש... אפס... שלוש... שבע... שתיים... ארבע... שתיים... ארבע... אחד...; הטלפון החליט להשמיע לי כל מיני מנגינות; שיר קיטש משנות השבעים במקום צליל. לא רק שלא סבלתי את השירים האלו, אלא גם לא ידעתי איך אני הולך לדבר איתה. המתנתי. בית, פזמון, ותו לאו. “שלום, הגעתם לתא הקולי שלי. אני לא יכולה לענות, אז תשאירו הודעה... הרבה אור ואהבה".

אור ואהבה, זה בדיוק מה שדנה היתה צריכה. איך לעזאזל אני אדע איפה היא. האם היא בבית? האם היא בבית חולים? האם היא מובאת לקבורה במקום כלשהו? לא יודע. מה אני צריך לעשות? איך אני בודק את זה? איך אני לעזאזל פוגש אותה ושואל אותה, בלי לפגוע בה, בלי להפריע, בלי להרים איזו אבן שיש תחתה נחש. המפתח לדנה צריך לעבור דרך נרי. אולי הוא יסכים לומר לי מה עבר עליה באותה העת? אבל מה נרי יאמר לי? ואיך אני אצדיק את השיחה הזו אחרי כל כך הרבה זמן? אחרי נתק, אחרי שהוא חושד בטח שאני מסכסך. האם הוא יסכים בכלל לדבר איתי עליה? הוא עבר לא מעט, ורוצה רק שקט.

הטלפון צלצל. זו כן היתה דנה. “הלו?” היא שאלה. “את בחיים? את בסדר?”... “כן, אני בחיים, לא אני לא בסדר.”; “את רוצה אולי להפגש? שאני אבוא להביא לך משהו?” ... “לא; אני רוצה למות... אני לא רוצה לחיות ככה יותר, אני לא מרגישה כאילו יש לי סיבה.” ... “למה? מה קרה? מי עשה לך את זה? הגשת כבר תלונה?” ... “אני לא יכולה להתלונן במשטרה, זה הם. הם רוצים לקחת אותי.” ... “מה קרה לך? למה את חושבת שזה הם?” ... “הם? אני לא אמרתי שזה הם; תעזוב. אולי תבוא, נדבר על הכל?” ... “את תסתדרי עד שאני בא?” ... “נראה לי. תגיע, אני אספר לך הכל".

לא ידעתי איך אני מגיע. יותר מדי אלכוהול, דם מהמצח, וכאב ראש. איך לעזאזל אני אגיע אליה? אולי במונית. התקשרתי למונית, וחיכיתי למטה שהיא תגיע. לפחות דבר אחד היה נחמד בישראל, הנהגים לא היו עובדים זרים שלא מסתדרים איתך. נכנסתי למונית והדרכתי אותו, איכשהוא, אל דנה הביתה. עם ההדרכות שלי אז מזל גדול שהוא לא נתקע בשום דבר ושנשארתי בחיים. מצד שני, אני גם לא ממש ידעתי איך אני מצליח לדעדע אל דנה הביתה.

טיפסתי את מדרגות ביתה, אט אט, מדרגה מדרגה; דלתה היתה פתוחה. אולי היא בדיוק פתחה לי את הדלת בזמן שהיא מתקלחת או משהו. התיישבתי בסלון וקראתי בשמה אך היא לא ענתה. התחלתי להסתובב. דפקתי על דלת חדר השינה הסגורה, אך כלום, ללא תשובה. פתחתי את הדלת.

גופתה היתה מוטלת על המיטה; לא ידעתי אם היא נרדמה או התעלפה מעייפות, תשישות, כאב או רעב. היא שכבה שם ישנה. נשמה ונשפה. תהיתי אם להעיר אותה או לחכות. קמתי לנעול את דלת הבית, לפחות, כדי שלא אצטרך לדאוג.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

(אתם כאן)