היא התלבשה, עטתה עליה מגבת ונכנסה למקלחת. היא שאלה אותי אם אני אבוא לבקר את אביה בבית החולים. הסתכלתי עליה בקרירות, לא ידעתי איך לענות. הרגשתי פרוץ, כאילו העלימה ממני כל צלם אנוש, איש בודד, ללא כל זהות. מזגתי את השוט הראשון של הוודקה של היום. חום קליל, רגש אוורירי, בעצם, קלילות.

---

ירון תמיד היה אומר שוודקה מחטאת, היא הורגת את החיידקים, בעיקר בגלל שיש בה רק אלכוהול ומים. היא לא מתלכלכת ולא צריך לשטוף כלים אחריה. מצד שני, אני גם רואה שהוא היה חלאה לא קטנה. ליאת יצאה מהמקלחת, לבושה ומאוכזבת. „אני רוצה להסביר את עצמי", היא אמרה. „אתה לא היית כאן, קמתי ולא ראיתי אותך, דאגתי.“ לא האמנתי לה. „הייתי חייב ללכת, מצאו את דנה זרוקה בבר. כנראה אנסו אותה, אבל זה כבר לא משנה לך.“; „דנה של נרי?“ היא שאלה. „כן, כבר לא של נרי הרבה זמן, אבל דנה של נרי, דנה של יעל, דנה של ירון, דנה.“

"לפני כמה ימים ראיתי אותה, היא הסתובבה באיזור של הבית שלי, הלכה בין הבתים, קראה שמות משפחה, לא ידעתי מה היא רוצה" היא אמרה לי. „זה לא יעזור לך, אני עדיין כועס... בואי, אני אקח אותך, נראה שהכל בסדר.“. „למה שמשהו לא יהיה בסדר? למה אתה עוזב אותי ככה? מה כבר עשיתי?“.

"את זוכרת את הפעם ההיא שהיינו ביחד עדיין, ממש לפני שנפרדנו, ושאלת אותי אם אני זוכר כששכבנו בשירותים של הבר ההוא?“ ... „ואת זוכרת מה אמרתי לך?, נכון שבאותו רגע רצית לעשות הכל חוץ מלדבר איתי?, אז ככה אני מרגיש עכשיו. אני הכנסתי אותך הביתה, נתתי לך לישון במיטה שלי, חיבקתי אותך, ואת בולשת אחרי.“

"בולשת?“ היא צעקה, „אתה כל כך מגזים, ואם היית מצליח לזיין אותי כמו שניסית קודם, כנראה לא היה איכפת לך לא אם אני מחטטת לך בטלפון ולא אם אני קוראת לך את היומן, וגם לא אם אני בודקת לך לכלוך מאחורי האזניים" ... „אתה כל כך שליו ורגוע, ואז אתה סתם מתעצבן, אולי תבין, אני מנסה למצוא אותך, אתה לא לוקח טלפון, אתה נשאר כאן לבד, אז מה אני יכולה לעשות חוץ מלהתקשר לשלושה מספרים האחרונים שקיבלת מהם שיחות, וששניים מהם לא יענו?“ ... „ומה אם היית מת? אם היית זרוק באיזו תעלה?, אתה לא חושב שאני אוהבת אותך? אתה לא חושב שאני רוצה שתהיה כאן?“.

היא צעקה כל כך חזק שלא הצלחתי להקשיב לה, רק שמעתי את הטון של הצעקות, תוך כדי שאני מתעלם לחלוטין מהמילים שהיא אמרה. אם הייתי יודע מה היא אמרה אחרי זה, בצעקות כל כך רמות אולי שלוש הדקות הבאות של החיים שלי היו שונות ולא הייתי צריך לחשוב פעמיים.

"אז מה את רוצה שאני אעשה?“ צעקתי בחזרה, „שאני אגיד לך כל פעם איפה אני ועם מי אני נפגש? בחייך? אנחנו נפרדנו לפני כל כך הרבה זמן, ואת כל פעם אני תקוע איתך בראש שלי. את לא יוצאת, וכשאת כן חוזרת אליי, אפילו לרגע, את עושה לי את הסיבה הכי חשובה להתרחק ממך, את עושה הכל כדי להתרחק ממני, כי את רוצה להיות קרובה.“ אולי הגיע הזמן שאני אתחיל לנשום ולחשוב לפני שאני מדבר איתה, כי אני הרגשתי כאילו אני רק רוצה להתנפל עליה ובדחף חייתי לקחת אותה למיטה שלי, אבל מעצבים. הפעם האחרונה שרבנו בזמן שאנחנו מזדיינים היתה כל כך טובה, הרבה יותר טובה מכל פעם אחרת. המשכנו לצעוק אחד על השני, להתגלגל על המיטה ולריב על מי יהיה למעלה, לבסוף, כשהיא החליטה שהיא צודקת יותר, ואני כבר התייאשתי, הגענו שנינו לאורגזמה ביחד, בלי לדבר, בלי לשאול כלום. התחבקנו, ונרגענו.

היא צעקה עליי כל כך חזק שהיא התחילה להאדים; לא הבינה מה עובר עליה, לא נשמה, רק נכנסה להיפר, הטונים שלה עלו, ואני כבר מזמן לא שמעתי ולא הקשבתי, היא נפלה אחורה.

"את בסדר?“ שאלתי אותה תוך שאני סוטר לה קלות כדי שתקום. „את רוצה כוס מים? משהו?“, חיבקתי אותה חזק, ולא האמנתי שהגענו למצב כזה. „מה קרה לך? למה התעלפת?“. „תן לי רק מיץ תפוזים, בערך חצי כוס" היא ביקשה. הלכתי למטבח, לא היה מיץ תפוזים, רק תפוזים אמיתיים כאלו. הוצאתי את המסחטה והתחלתי לסחוט את התפוזים, ריחם המתוק נדף בחדר, היא קמה אט אט וחבקה אותי מאחור. „אני מצטערת, לא הייתי צריכה לחטט לך בטלפון, הייתי צריכה לשבת בבית לבד ולראות איך אתה מזיין אלפי בחורות בשירותים בבר וחוזר כאילו כלום לא קרה". צחקתי, כל כך אהבתי אותה.

---

"את רוצה אולי לשבת לארוחת בוקר איפשהו?“ שאלתי. „אני רוצה לאכול אותך, אולי סוף סוף תבין"; היא אמרה, ולא ידעתי איך להגיב, מצד אחד אני לא רוצה לסרב לה, מצד שני, אני לא רוצה לומר לה כן. אני לא רוצה להרוס את המתח המיני שיש ביננו, כי אז הכל יעלם, כל הקסם שסובב את הלילה הזה. „אחר כך, אמרתי לה, יש לנו לבקר כמה אנשים בבית החולים.“

"אתה לא רציני, אתה מוותר עכשיו על משהו ששנינו יודעים שאתה רוצה כבר שנתיים, אתה זוכר כמה טוב אני מוצצת, נכון?“ ... לא עניתי. רק הרתחתי מים לקפה, והאמנתי שיהיה טוב, שאני אוכל למשוך את זה כמה שעות עד שהיא תרגע ו\או תתפוצץ ותבין איך אני הרגשתי אז. אני לא יודע עוד אם זו נקמה, או שזה סתם הרצון שלי להיות איתה, אבל ידעתי שכל עוד אני לא איתה אז אין לה שום דבר לעשות נגדי. זכרתי פעם אחת שפגשתי אותה עם מישהי באיזה בר, שתיהן היו מדהימות, לבושות בחצאיות בית-ספר קצרות, זכרתי מה היא עשתה לי. היא התיישבה עליי וחיבקה אותי מאחור, היא השאירה את הידיים מאחורי כולם, כדי שהם לא יראו, ואז היא הכניסה אותם לבתוך המכנסיים שלי, בלי שהם רואים. צחקקה לה, ודיברה עם כולם. אחרי חצי שעה של פלירטוטים עם כולם היא פשוט נעלמה, לא הסכימה אפילו לגמור את הערב איתי, רק נהנתה לראות אותי מתחנן. נשבעתי שאני עוד אחזיר לה על זה, אני לא בטוח שזה יהיה היום...

"עם כמה סוכר את רוצה את הקפה שלך?“ שאלתי. „קצת, אולי כפית וחצי, אבל אתה סתם עושה את זה, אתה יכול לשכוח לרגע מהקפה. ספר לי מה היה עם דנה.“. „היא חטפה מכות, אף אחד לא יודע למה, אף אחד לא יכול להסביר, היא היתה בהלם. אני מקווה שהיא תדבר היום, אולי היא תספר. הברמן לא ראה כלום, היא פשוט הושארה שם בשירותים לסבול.“

---

"אתה חושב שזה קשור לאבא שלה?“ ליאת שאלה אותי, „אתה יודע שמאז שהוא נבחר אף אחד לא מתקרב אליו הביתה, אולי היא היתה הדרך של מישהו להעביר לו מסר.“ „איזה מסר? שהבת שלו חטפה מכות וכדאי שהוא יעשה מה? ישיג עוד מאבטחים הפעם?“ שאלתי את ליאת, כי דנה לא ממש היתה בקשר עם אביה, היא כעסה עליו, הוא לא בדיוק היה צדיק, והבחירה שלו לכנסת היתה אחת הרעות החולות של ישראל. עמוס חברוני, איש העסקים המושחת שהצטרף לפוליטיקה כדי להקל על מפעלים גדולים לזהם ולנצל עובדי קבלן, ודנה חברוני, הבת השמאלנית שיוצאת כל שישי לבילעין, וכשהיא לא שם אז היא חוסמת את הבניה של כביש שש. הפכים, אבל הפכים גדולים מדי.

"את יודעת, יעל אמרה לי שהיא לא ידעה שעינת התאבדה עד אתמול בלילה, כשמורן גילתה לה", אמרתי לליאת, תוך שאני מקווה שהיא תצליח לעזור לי בדליית מידע מכל אחד מהצדדים. „ולמה אתה חושב שזה נכון? יש לך סיבה להאמין לה או ששוב אתה חושב עם הקצה של הזין שלך?“ ליאת שאלה אותי, קצת העליבה, אבל במידה. אולי כי היא התעצבנה שאני לא שוכב איתה, אלא תקועה לי יעל בראש. „לא, דווקא הפעם אני לא חושב עם הקצה של הזין, למרות שבדרך כלל אני מנסה לחשוב איתו, כי זו הדרך היחידה להבטיח את הקיום האנושי; הפעם אני חושב שיכול להיות שהיא צודקת.“

"מה צודקת? החלאה הזו? אתה בכלל מבין מה אתה אומר? שמי שהכניסה אותה לכל המעגל הזה, של סמים, זנות ומין לא ידעה על זה? שמי שדאגה שהיא תכנס להריון לא חשבה על זה?“. „כן" אמרתי, „אולי, אבל אולי, היא לא ידעה". „תגיד...“ היא שאלה, „מתי בפעם האחרונה באמת האמנת למישהו, עד הסוף, בלי להטיל ספק במשהו שהוא אומר?“. „אולי כשהייתי בן שש, אבל יכול להיות שגם איתך היה משהו, בואי נעזוב את זה, אבל... אולי את רוצה שוט סאות’רן?“

"בכיף, נתחיל את הבוקר ככה, בסוף רק תגמור באשפוז כמו אבא, אבל מה זה משנה, כאילו שיש לשנינו סיכוי להגיע לגיל 60“, היא צחקה, והוציאה שתי כוסות שוט מהארון. היא מזגה סאות’רן, כל כך מתוק, אבל גם חריף, 57%, מהדורה מיוחדת, במיוחד לאלכוהוליסטים כמוני. „אולי כדאי שנשתה עוד קצת ואז נקח אוטובוס לבית חולים?“ חשבתי בקול רם, תוך שמהדהד במוחי קטע מסרט שראיתי כשהייתי ילד, אני כבר לא זוכר איך קראו לו, אבל הגיבורה והגיבור התנו אהבים כל הלילה, ובשלב כלשהו נגמר האלכוהול והם התחילו לשתות בשמים.

---

"לא, נצא עכשיו, אולי עוד נגיע בזמן.“ היא אמרה, וכבר נשאנו את פנינו לדלת. בית החולים לא היה רחוק, הוא רק היה מנוכר. אף פעם לא אהבתי בתי חולים, אולי כי הם היו הכל חוץ מבית, והאנשים שם לא היו חולים, הם היו גוססים. מי שחולה נשאר בבית, ומי שבבית החולים עומד למות, זו החלוקה הרציונאלית, לא?

את המחלקות בבית החולים בכלל לא אהבתי, זה היה מפחיד. אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי בבתי חולים יחסית הרבה, הייתי קצת חולני, אבל תמיד פחדתי להרדם שם, לא ידעתי מה יעשו לי בלילה. אולי זה בא מסיפור ששמעתי על סבא של חבר שלי, שישן בחדר עם עוד מישהו והרביצו לו כל לילה כל הלילה עד שהוא מת מהפצעים, ולא מהמחלה. גם אבא של ליאת היה כך. מר שולמן, אף פעם לא קראתי לו בשמו הפרטי, אני לא ניסיתי, היתה לי יראת כבוד כלפיו.

שערו כבר האפיר, אבל הוא עדיין עישן את אותן סיגריות נלסון ושתה סלו-ג’ין, נקי, בלי שום דבר אחר. ליד המיטה, למרות הסכרת, היה לו בקבוק. הוא היה שותה כוס וישר מזריק, כדי להעביר את הכאב. הוא הדליק עוד נלסון, וחיבק את ליאת, אותי הוא לא חיבב, אולי כי הוא חשב שאני לקחתי את התמימות של הסוכריה הקטנה שלו. “מותק, את רוצה אולי לבוא איתי לטיול קצר?” הוא שאל את ליאת, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מקיומי. היא לקחה אותו ביד וטיילה איתו במחלקה.

אמרתי להתראות לליאת, אני לא רוצה לעמוד בינה לבין אביה, “אני אלך, דברי איתי בערב, נפגש... אוהב אותך הרבה", “גם אני.”

כבר התקרבה שעת צהרים, ואני טרם עשיתי דבר אחד לתועלת החברה. חשבתי אולי כדאי שאני אלך לעשות משהו, אבל לא יכלתי להתרכז בכלום. התקשרתי ליעל, אולי היא תענה לי הפעם, אולי. היא ענתה, אבל נשמעה לי ישנונית. “אולי תבוא אליי, אני רוצה לראות אותך"; אלו היו המילים, אבל הטון של מילותיה, לא היה ניתן להסביר כמה הוא היה נשמע רע. שמתי אזניות, והתחלתי ללכת לכיוונה. ציפיתי שאני אגיע ואוכל לשאול אותה קצת על דנה, אולי היא יודעת משהו שאני לא.

הלכתי את רחובות תל-אביב לבד, שוב מסתכל לכל כיוון, מפחד שמא אולי מישהו יצוץ מאיזו סמטה אפלה, אולי משהו יצא נגדי. הדרך ליעל הביתה לא היתה הידידותית ביותר שיש, במיוחד לא אם אתה לא רוצה לעשות את זה באוטובוסים, ואני לא, מאז הפיגועים אני לא נוסע באוטובוסים כמעט, רק כשחייבים. בתוך תל-אביב אני הולך ברגל, הסיכון פשוט גדול מדי. אני תמיד הייתי פראנואיד, אבל לדמיין את מספר הרכבים שאני חושב שעוקבים אחרי היה כבר מוגזם. אני צריך להפסיק לדמיין, להתחיל לחיות.

יעל פתחה לי את הדלת, לבושה, עם כוס גליאנו. לגמה מהכוס ושאלה אותי: “אז מה אתה יודע על דנה וירון?”

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר (אתם כאן)