« הטוב, הרע והנייטרלי | Main | האינטרנט הוא נצחי »

May 10, 2006

פרק רביעי:: הציד

תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)

באמת לא ידעתי מה יש ליעל נגד ירון, ואולי יותר חשוב, מה יש לירון נגד יעל שהוא לוקח לה את החברה (לשעבר)? לירון לא היה אף פעם בעיה להשיג בחורות, למרות שהוא לא היה הנאה שבגברים. ירון היה יחסית נמוך, וגמלוני, וגם לא בעל כריזמה יוצאת מן הכלל, אבל הוא היה עשוי ללא חת; ירון ידע ללכת אל בחורה ולהצמד אליה עד שיצא משהו. הוא היה ידוע בתור אחד שמזמין את הבנות אליו הביתה ‘לראות סרט’, בצורה תמימה לחלוטן, ספק אפלטונית ספק רצינית-מינית, אבל הוא היה מזמין, תמיד מראה להן את אותו הסרט, איזו קומדיה רומנטית, ומנסה לנשק אותן. כל הטריקים הישנים, של להתמתח ולשים יד על הכתף, של לפהק לידה, של לנשק אותה קטנות, של לשחק באצבעות, הוא היה אלוף בזה.

הוא היה אובססיבי לגבי שני דברים, בנות וגראס, הוא היה מעשן גראס בכמויות שלא היה ניתן אפילו להסביר. הוא היה קם בבוקר ומוריד איזה ראש, הולך לעבודה ותוך כדי ממשיך לעשן , הוא לא הפסיק. לגבי הבחורות, הוא פשוט היה מנסה תמיד, ללא קבלת שום סירוב כאפשרות. ירון היה מסוג הבנים שידעת שיגמור מיליונר עם בחורה יפה לצידו.

אבל ירון גם היה תמיד עם מישהי, ותמיד הוא לא היה מרוצה בחלקו. הוא תמיד היה תקוע על משהו אחר. פעם אחת היא היתה ילדותית, פעם מכורה לסמים קשים, פעם אחת היא היתה פשוט בלתי ניתנת לתקשור עם המציאות, ופעם אחת היא היתה רעות. את רעות הוא הכיר בדיוק כשהוא השתחרר מהצבא, הוא היה אז בשפל נפשי, הוא לא יכל להחזיק את עצמו, ובדיוק נפרד מאחת הבנות המקסימות ביותר שהוא היה יכול לצאת איתן. רעות לא היתה יפה, היא לא היתה חכמה, היא לא היתה מבריקה, אבל היה לה תמיד נתיב לגראס. רעות היתה בעצם השָד שלו, השד הטוב שהוא לא קיבל מאמו.

אבל לרעות היה בעיה אחרת, היא היתה נימפומנית, אמתית כזו, עם כל הבעיות שיש לנימפומניות, הסקס אף פעם לא הספיק לה. הנימפה היא אחת שהאיווי שלה הוא סקס, אבל הוא לא מושלם מעולם. היא מעולם לא הצליחה להסתפק רק בו, ולכן, לאורך כל הדרך, בלי ועם שהוא ידע, היא שכבה עם כל החברים שלו. כשהוא גילה את זה הוא לא יכל לנתק קשר, הוא לא הצליח לחשוב על להפסיק את החברות, כי החברים היו כל מה שהיה לו; מצד שני, הוא גם רצה מאוד להראות כמה הוא יותר טוב מכולם.

מאז הוא עשה הכל לכולם, אפילו לנרי, שלא שכב עם רעות, ‘הוא הראה מה זה‘. הוא שכב עם החברות של כ-ו-ל-ם, אבל רק אחרי שהם נפרדו, כדי להכאיב עוד יותר: „היא לא רוצה אותך, היא בעצם רוצה אותי, את המקור" כנראה עבר לו בראש כל פעם שהוא עשה את זה, כנראה שהוא הצליח להפגין את העליונות שלו כשהוא התנהג כך... אבל את כל זה לא יכלתי להסביר ליעל, לא רציתי שהיא תדע שאני יודע את הכל, כי אחרת היא לא תפתח אליי.

היא הזמינה כוס יין אדום לשנינו, ולא יכלתי לסרב, שוב. אחזתי את הכוס עם שתי אצבעות, מחמם אותה בכף ידי, כשאני יודע שהיין עבר מזמן את עשרים וחמש המעלות שהוא צריך להיות מוגש בהן. כוסותינו נשקו אחת לשניה כמו שרצינו ששפתינו ישקו, בנגיעה עבר חלק מהתרעלה מכוס אחת לכוס השניה, והמשכנו לשתות. הברמן נגש אלינו ומזג לי ולה צ’ייסר סטולי קריסטל, „עליה" הוא אמר, תוך כדי שהוא מצביע על בחורה מסתורית בצד השני, ולא ידעתי אם היא הצביעה עליי או על יעל, מי מאיתנו היא רצתה? או שמא היא רצתה את שנינו?


"אולי כדאי שאני אלך אליה", אמרה יעל, „לא דיברתי איתה הרבה זמן, והרי ככלות הכל, אם היא הזמינה אותנו למשקה, ראוי שלפחות אגיע לומר שלום". היא קמה, עיכסה את עצמה לצד השני של הבר, תוך כדי שהיא חוטפת זיוני-מבט בכל רגע נתון מכל אחד מהגברים, כולם יכלו לראות שהיא לובשת חוטיני, אבל לא אחד רגיל כזה, אלא דווקא מהסוג היפני, כזה שהחוט הוא כל כך דק, שהוא לא יכול לבצבץ מתוך החצאית, כי אז החצאית תהיה כל כך נמוכה שהיא תהיה בקו הלא נכון.

יעל התקרבה והניחה את ידה על הזרה, הן החלו לשחק אחת בשיערה של השניה. מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי את יעל עם בחורה אחרת בפאב. היא תמיד היתה צדה בחורים, ולא סתם בחורים, אלא את השופרא דשופראט של הבחורים, אלו שהיו מסוגלים לקבל כל אחת על הבר אבל ביקשו לתת עצמם לה. לפתע, אחרי שהן מצחקות להן, יעל קמה והתהלכה לכיווני. לא הבנתי את פשר העניין אבל קיוויתי לטוב.

היא התקרבה אליי, הסיטה את שערי ולחשה עמוקות באזני, „אני שכחתי את הסיגריות, ‚צטערת’" ובאותו הרגע לא ידעתי איך לאכול את עצמי. היא חזרה אל הזרה והן החלו לרקוד. קיוותי, אולי בטעות, שכשהמוזיקה תתחזק הן יגיעו לאיזורי ואוכל לרקוד עם שתיהן, אולי יצא לו איזה מנאז’, אולי היא תחזור לחיקי. לבינתיים, אולם, זה לא קרה.

מה שכן קרה הוא שהבנתי שאני כבר לא אגמור עם יעל באותו הערב, אז אולי כדאי שאמצא משהו אחר. הזמנתי סטולי רד-בול מהברמן וקיוויתי שכמו בכל ערב, איזו בלונדינית תתיישב לידי ואוכל לפטפט איתה עד שיבוא איזה גברבר ויקח אותה ממני. לגמתי, הבועות ניתזו על שפתי, כמו שהן צריכות לתוז, הטעם המתקתק והשורף של הכהׁל והקרבון, הוא עשה לי כל כך טוב. הוא בדיוק מה שאהבתי להרגיש כשהייתי צריך לשנות את מצבי.

האור בטלפון הסלולרי שלי נדלק, „התקבלה הודעה חדשה" הוא הבהב, ככל הנראה הוא גם רטט, אבל לא התעניינתי בו באותו הרגע עד שראיתי את האור.

"אתה ער?

שולח: פסיכית3
01:24:05“

פסיכית3 היה כינוי, לכל אחת מהבנות שיצאתי איתן הדבקתי את הכינוי פסיכית יחד עם מספר אחרי שנפרדנו. היה להן הרגל מגונה להתקשר אליי באמצע הלילה ולקוות שאני אענה. בדרך כלל זה היה עקב פרידה מתוקשרת היטב עם החבר, או מישהו קרוב שמת, לפעמים הן סתם היו צריכות שאני אבוא לאספן ממקום פלוני, ולפעמים הייתי צריך גם לעשות משהו יותר מזה. מפסיכית3 נפרדתי לפני שנתיים בערך, אולי טיפה יותר, ומאז שנפרדנו היתה זו הפעם הראשונה שהיא התקשרה. בניגוד לפסיכיות אחת, שתים, ארבע וחמש, היא פשוט לא היתה מתקשרת אליי. כנראה היא רצתה לנתק קשר. היא גם היתה היחידה שאני זרקתי.

"כן, איפה את?“ עניתי לה. קיוותי שהיא תכתוב אחד מהשניים: „במיטה, רוצה להצטרף?“ או "לבד בבית, הולכת לישון". ושאני אוכל להפטר ממנה עכשיו. אבל זו לא היתה התשובה. „אבא בבית חולים שוב". אביה של פסיכית3, ששמה האמיתי הוא ליאת, אבל אני עדיין העדפתי את פסיכית3, היה חולה סכרת, הוא אושפז תכופות, כשהיינו ביחד הוא עמד לעבור ניתוח מסובך, כזה שדורש הרבה דם, ורצו שהיא תתרום דם, כי לא היו מספיק מנות ולא היה ביטוח לאף אחד, אבל היא לא רצתה, היא פחדה מהמחט.

אז היא שלחה אותי לתרום לאביה דם, ככל הנראה מעשה שבכל מקרה הייתי עושה, אבל סקרנה אותי העובדה שהיא לא עשתה זאת. מה שכן, קיבלתי ישר אחרי ההודעה הזו הודעה נוספת: „ואני חושבת שיש מישהו בחוץ, איכפת לך לבוא ולבדוק שהכל בסדר?“. קיוויתי שהכל יסתיים בזה שאני אגיע אליה, אראה שהיא סתם מפוחד, נעשן סיגריה ואלך הביתה, או אולי אחזור לבר לגלות שיעל סיימה כבר להשתעשע.

"כן, אני מיד מגיע", עניתי לה. עזבתי את כוס התרעלה הנוכחית וקיוויתי לטוב, יצאתי מהבר והשארתי טיפ נדיב לדורמן, על כך שהוא שומר על חלק מהאינטרסים שלי, ומונע מכל מיני בנות להכנס רק בגלל שהן מה שקרוי "בקבוצת סיכון" להיות חברות שלי לשעבר, או בנות שחברים שלי שכבו איתן והן "הסובייקט שאסור לזיין". צעדתי 250 צעדים לכיוון ביתה, שהיה לא הרחק מהפאב.

כשהגעתי היא היתה שם, ליאתי, צופה בטלוויזיה ומפחד. דפקתי שלוש דפיקות על הדלת, למרות שעוד היה לי את המפתח שהיא השאירה אצלי למשמרת, והיא נגשה בחלוק, פתחה את הדלת ואמרה לי: „השיחים, הם רשרשו, והחתולים התחילו לצעוק, אני לא מצליחה להרדם, אני כל הזמן חושבת שיש מישהו בחוץ". שאלתי אותה אם היה עוד משהו, והיא ענתה לי "כן, והטלפון כל הזמן מצלצל, ומנתק, צלצול, נשיפה, ניתוק" ככה כל עשר דקות. „אז למה לא התקשרת למשטרה?“ שאלתי אותה, והיא לא היססה "כי זה בטח המשטרה שמטרידה אותי, הם רוצים לשגע אותי, הם רוצים שאני אודה.“

"תודי במה?“ שאלתי אותה. לא ידעתי על מה היא מדברת, לא ידעתי איך היא נרדפת על ידי מישהו. היא היתה מושלמת, עלמת חמד שיכלה לקנות אנשים בחיוך, שיכלה לגרום לכל העולם לעשות את מבוקשה, היא גם היתה אשת העולם הגדול, היא הכירה את כולם, ורק אחרי שנפרדנו היא ניסתה לגרום לי להשתנות, ניסתה להמאיס אותי מהעולם.

"תעזוב, זה ישמע לך כל כך מופרך שאתה או תצחק או תרצה להבין איך בכלל חושבים על זה" היא אמרה לי. „מה שאתה צריך לדעת זה שהמשטרה ככל הנראה רוצה לשגע אותי, הם רוצים להוציא ממני הודאה, לגרום לי להגיד שאני עשיתי את זה, הם גם מבטיחים שאם אני אודה לא יקרה לי כלום, זה רק זוטות, הם אומרים שהם יודעים הכל, וזה באמת לא משנה אם אני אודה או לא.“. ידעתי שעם ליאת כלום לא יעזור לי, היא תעדיף להעיף אותי מהבית מאשר לקבל את דרישתי.

"אולי כן נלך לבר?“ שאלתיה, וקיוויתי שאוכל לקחת אותה לתות, שתרגע קצת, שאולי תוכל לוותר על המצב המעוות שהיא נמצאת בו ולהתחיל לחיות. אולי היא תוכל לקבל קצת שלווה, אולי גם אז היא תפתח אלי. היא הסכימה, ועלתה להתלבש. התיישבתי מול הטלוויזיה וקיוותי שאולי אוכל לחטוף תנומה חפוזה עד שהיא תחזור מחדרה, לבושה. הנחתי את ראשי על הספה ועצמתי עיניים.

הטלפון צלצל. התעלמתי, רציתי, ואולי יותר מזה, שהיא תענה, שהיא תהיה זו שבוחרת להרים את הטלפון. אבל היא לא, אז אחרי דקה הרמתי. נשיפה, שאיפה, נשיפה, ניתוק. „טווווווווווווווו" כאילו כלום לא היה. היא ירדה למטה, לבושה, ושאלה אותי "מי זה היה בטלפון". לא ידעתי, ולכן גם אמרתי לה, „ניתוק, ככל הנראה טעות במספר", תוך כדי שאני מבין ששתיים בלילה היא לא שעה לעשות טעויות במספר.

"אז הלכנו?“ היא שאלה, קרצה לכיווני, והייתי חייב להסכים איתה. השאלה היתה למה לעזאזל אני חוזר לאותו בר בו יעל ישבה על הבר עם הזרה, כשאני עם מישהי שאסורה לי, ובגדה בי, כשהיא עם מישהי שככל הנראה אסורה לי, וכשיעל, גם ככל הנראה, אסורה לי. מה חשבתי לעצמי? ככל הנראה הייתי צריך להבין שמשהו כאן לא בסדר. ככל הנראה...

אחזנו ידיים, הלכנו יחדיו בשדרה, פוסעים אט אט, כמו זוג המאהבים שהיינו. אבל כעת, כל כך הרבה שעות אחר-כך, כבר לא. הבר נפתח, פיח, עשן ואפר, הריחות שכל כך אפיינו אותו בימים כאלו; יעל על הבר באותה התנוחה עם הזרה, ידיים בחצאיות, דפיקות בלב (שלי) וכאבים עמוקים. מדוע הזרה ולא אני? ליאתי גם כן, בוהה חסרת דעת בקיר, לא מבינה לאן הבאתיה, לא רוצה להתקדם לשום מקום. רק רוצה להתחמק ממשהו.

ידעתי שאני חייב להבין מה הסיפור שלה עם הפראנויות, מה היא רוצה ומה רוצים ממנה. זה היה המפתח לה-כ-ל. בלי זה, אין טעם להמשיך. לרגע, אולי רגע אחד בלבד, הצטלבו מבטיהן, יעל וליאת, אותן שתיים שכה שונות, ומתח חשמלי הניע את האולם. היה נדמה ששקט מוחלט, והמוזיקה רק ברקע, עת שהזמן עצר מלכת, עת שהן חתכו את החדר. למה? מה כבר היה יכול לקרות שם שהיה עושה את המצב קל יותר?

crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד (אתם כאן)

נכתב על ידי jk ביום\שעה May 10, 2006 03:29 PM

Trackback Pings

ניתן לשלוח טראבק כאן

רשומים כאן אתרים אשר מפנים לכאן:

» פרק חמישי:: נערה אובדת from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת ... [Read More]

Tracked on May 13, 2006 06:24 PM

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on May 16, 2006 11:13 PM

» זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on May 22, 2006 05:57 PM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on June 2, 2006 12:08 AM

» פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה ... [Read More]

Tracked on June 17, 2006 06:30 PM

» פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
כבר לא ידעתי מה השעה. לא העזתי לחשוב. הייתי כל כך טרוד שלא ידעתי בכלל על מה אני צריך לחשוב. יעל ועינת או יעל ודנה? וירון? האם הוא היה איתן באות... [Read More]

Tracked on August 3, 2006 07:58 PM

» פרק שלושה עשר:: ת'אמת, למי איכפת? from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“על מה אתה מדבר?” היא אמרה לי. “איפה ראית עינים כחולות?” “תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכת... [Read More]

Tracked on September 6, 2006 12:27 PM

» פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on October 7, 2006 12:43 PM

» פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה ... [Read More]

Tracked on November 14, 2006 10:02 PM

» פרק חמישי:: נערה אובדת from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת ... [Read More]

Tracked on November 24, 2006 10:17 AM

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on December 11, 2006 09:06 AM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on January 29, 2007 11:14 PM

Comments