"בלוויה דנה נרתה כאישה מסכנה, אחרי חמש שנים שהיא גדלה איתו, השקיעה את כל אהבתה ונתנה את כולה, נקתה את הבית ואפילו עשתה אקונומיקה, הוא החליט לעזוב אותה. הוא עזב אותה ושבועיים אחרי זה הוא מצא מישהי אחרת...” לי הדבר נראה מוזר, במיוחד כי איך שאני זוכר את הסיפור נרי אמר שאין בין הפרידה לבחורה החדשה שום קשר, ואני, בתור אדם שהכיר את דנה, האמנתי.

"הגעתי ללוויה, מלאה בעצבות כמו כולם שם, זה לא היה מאורע שמח, ודנה? דנה היתה עצובה לגמרי, כיוון שכל מה שרצתה הוא לתת חיבוק סימפתיה לבחור שהיה כה עצוב, שתמיד היה שם לנחם אותה, כי גם היא היתה קרובה לאביו. אבל הבחור? הוא לא יכל לחבק אותה. הוא היה עם זוגתו החדשה, ודנה הרגישה כה רע שלא יכלה עוד.”; אבל למרות כל מה שיעל אמרה, אני זכרתי זאת אחרת. דנה הגיעה ללוויה שיכורה ומסריחה מסקס, נטפה חושניות ובקשה לקנות חזרה את נרי לחיקה. נרי הדף אותה ממנו, בעיקר כדי להמנע מבושות, ודנה? דנה נשלחה לביתה בנימוס על ידי אמו של נרי, במיוחד כדי לשמור על כבוד המת. לא רציתי להפריע ליעל לספר את סיפורה, אבל הייתי חייב לקטוע אותה.

"בערב דנה ואני הלכנו לשתות", אמרה לי יעל, “כדי לוותר על העצבות, כדי להשכיח את האהבות. אני בדיוק נפרדתי ממישהי, ולא יכלתי להשאר בבית לבד". עד אותו הרגע, לא חשדתי לרגע שיעל משחקת גם בצד ההוא של המגרש, אבל אולי היא ניסתה, בצעד בונה אמון לפנות אלי, כדי שארגיש יותר בטוח. "הגענו לפאב על הים, אני, דנה ועוד חברה שבאה, וגם ירון, שהיה הבחור השכונתי.” ירון לא היה מחבריו הטובים של נרי, הוא אפילו היה משונאיו הגדולים, מדי פעם הייתי רואה את שניהם בבר. מבטיהם היו מצטלבים והם היו נושפים את הנשיפה הקטנה הזו של שנאה, זו שיוצאת מפיך ונוגעת בנחירייך, זו שאומרת "אני בז לך ולכל מה שמאחוריך", "בין דנה לירון יש דינאמיקה מיוחדת כזו שאני לא אוכל לתאר במילים”, היא אמרה, ואני , חשבתי לעצמי שהכל בגלל שנאת נרי ולא מאהבת האדם. "אחרי 3 בירות ועוד כמה ליטרים של ויסקי הכל נראה אחרת, כולנו שכחנו מהלוויה שהיתה בבוקר והתחלנו לשמוח, הכל נראה שונה. אבל לא הכל השתנה, ואיש איש בדרכו. נפרדנו לדרכנו הביתה והכל היה נראה כרגיל.”

לא האמנתי לה, בעיקר כי אני כבר ידעתי את האמת. מאז שירון נפטר הכל צף החוצה. אנחנו יודעים מה הוא עשה בדיוק לכולם. שלושה חודשים עברו מאז, ואף אחד לא רצה להספידו בלוויתו, אף אחד מחבריו הטובים. לא היה אחד שיכל היה להספידו בלב נקי, בלי נקיפות מצפון. אני ידעתי שירון ודנה היו יחדיו באותו הערב, הוא התוודה בפני, אחרי שהוא ידע שאם הוא לא יצור צעד בונה אמון עמי הוא עלול לאבד את האדם האחרון שעוד מקשיב לו.

"בסוף חודש פברואר הייתי בדיוק בתהליך של מעבר לכאן מהקיבוץ, נרשמתי לפסיכומטרי והתחלתי לחפש עבודה, חייתי את החיים הבוהמיאנים, ורציתי להמשיך הלאה, להסתיר את מה שהיה לי בעבר.” היא אמרה ואני תהיתי מה בעצם היא רוצה לספר לי? האם היא רק רוצה להעביר אותי את כל מה שהיא עברה? האם היא מדברת כדי להשאר ערה? "לא תמיד מקבלים את כל מה שרוצים בחיים, ואם כן – זה תמיד על חשבון דברים אחרים שקורים לך. "ב27 לפברואר היה היום הראשון ללימודים, והיא התיישבה לידי". "’קוראים לי עינת’, היא אמרה לי, ואני הנחתי לחלוטין שמדובר במקרה תמים. גם הדמיון המפליג שלה לדנה והדרך שבה היא התהלכה ברחוב – היא היתה נראית זהה, ואולי זה מה שיצר אצלי משיכה אליה, הרי לא רציתי להתאהב בחברה הכי טובה שלי, אבל במישהי זהה? מותר לי, לא?“ יעל אמרה והתקרבה אליי, היא הניחה אצבע על ירכי וניסתה לקבל את תשומת לבי.
הסכמתי להחזיק את ידה, היא רעדה כולה, ולא יכלתי לעצור את הרעד אלא אם הייתי משתחרר ונותן לה את מה שהיא רוצה, קרבה וחום. היא הרגישה שבלי להיות קרובה אליי היא לא תוכל לדבר על מה שכל כך הציק לה. לקחתי את ידי השניה והתחלתי להחליק בשערה, קיוויתי שהיא תרגע ואני אוכל רק לראות את האור, ללוות אותה לעבודה ולשחרר את עצמי מהמטלה. "אתה לא תאמין כמה מהר התאהבנו", היא אמרה לי, "לא עברו שלושה ימים מאז וכבר התחלנו לצאת, ביום החמישי מאז שהתראנו לראשונה היה כבר מגע אמיתי, ישבנו בבית קפה, והיא אמרה שאני לא בחורה עם כוונות רציניות, ואז כל הדרך חזרה הביתה התמרמרתי על אמרתה, וכשהיא שאלה אותי למה, אז עניתי ‘כי אם אני לא רצינית אני לא אוכל לנשק אותך‘". יעל התחילה להעביר את ידה על לחיי, לוקחת את אצבעותיה ומחדירה אותם דרך שפתיי. היא רצתה את החום, את האהבה שלא יכלתי לתת לה. היא המשיכה לספר, "התנשקנו, נשיקה לאחר זמן רב בו לא נגעתי באישה, נשיקה של שחרור, של פורקן, של חופש" ונשקה אותי גם כן, כאילו אני חלק מהסיפור, כאילו הנרטיב צריך לצאת מהמילים, אל תוך המעשים.

ידעתי שהעניין פסול, ידעתי שזה הסוף שלי, אני כבר לא אוכל להשאר על הספה בלעדיה, אני אאלץ להיות בזרועותיה, ולשאת בתוצאות. נזכרתי שבתיקי יש גם את הרשמקול הדיגיטלי שקיבלתי כמתנה על העבודה החדשה, בלי משים לב, הפעלתיו כדי לתעד את הכל, כדי שאני לא אהיה זה שעומד ונותן את ההסברים, כי כבר נכוויתי דיו ממקרים כאלו. הודעתי לעצמי שאני לא עושה כלום בלי להוציא ממנה את התיאור החיובי והרצוני, כי כל מה שחסר לי עכשיו זה עוד התאבדותית שרק תרצה להתלונן עליי במשטרה או לכתוב עליי במכתב ההתאבדות שלה.

היא סיפרה לי שאחרי שהיא ליוותה את עינת הביתה באותו הערב היא קיבלה ממנה טלפון. "אם את רק רוצה לשכב איתי, זה בסדר מבחינתי, אבל רק שתדעי שאני לא רוצה שתפגעי בי" אלו היו המילים שיחקקו בזכרוני. למה היא אומרת את זה עכשיו? כדי להראות שהיא לא כזו? כדי לצור אצלי אמון? כנראה שהיא לא הבינה שאם רק הייתי רוצה לשכב איתה, זה מה שהייתי עושה, אבל אני רציתי משהו אחר, לא הייתי מוכן להיות איתה, לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל מי שהיא לא.

"חודש אחר כך הלכתי עם נרי לאכול צהרים“, היא אמרה בשיא האגביות, "נרי נראה חדשן מהרגיל, הוא התנהג כאילו הוא רוצה להוציא ממני משהו, לגרום לי להתוודות. הוא תחקר אותי על ירון ועל דנה, הוא שאל למה לא סיפרתי, ואני לא הצלחתי להתחמק. בעצם רטורית הצלחתי להתחמק ממה שהוא רצה, אבל מעשית תחושת האשמה רדפה אותי, לא יכלתי להגיד לו שאני ידעתי לאורך כל הזמן ולא סיפרתי כי אם הייתי מספרת הייתי גורמת יותר נזק מתועלת. אז בעצם מה שעשיתי היה להגיד לו.“

ידוע לכולם שירון שכב עם החברה הקודמת של נרי, זו שהיתה לפני דנה וזו שנרי כה אהב. ירון עשה זאת כדי לנקום בחברה שלו דאז על כך שהיא שכבה עם כל החברים שלו. זו היתה דרך להחזיר לכולם. מאז ירון ונרי לא מדברים. אז מה שיעל אמרה לנרי הוא שדנה עשתה את זה כדי שהוא יגלה את זה ויתעצבן, ואם נרי לא ידע אי פעם על דנה וירון, אז הנסיון שלה יהיה בלתי צליח, שכן זו לא תוכל לעולם לגרום לו לכעוס על זה, והרי אם סיפרו על זה ליעל היה זה עקב ידיעתם על הקשר הקרוב בינה לבין נרי, ולכן ציפו שתספר לו, ומכשלא סיפרה, הביאה לקיצו את הניסיון. אבל לבסוף יעל סיפרה. היא לא היתה נקיה מאשמה, אבל לפחות לא נשאה יותר את הסיפור בליבה.

"לאחר חודש שהיינו יחד, עינת ואני, התחלנו לדבר שעות ארוכות אל תוך הלילה, גרמתי לה להתאהב בי. אבל היא לא אמרה זאת, ואני לא רציתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה.“, ולמרות זאת אני לא האמנתי לה לרגע, לא חשבתי שכוונותיה עם עינת היו נקיות. "בינתיים הימים חלפו והיה נדמה זה כאילו המערכת נשארת במצב סטאטי, כאילו שום דבר לא השתנה, לא לטוב ולא לרע. היינו כמו זוג ביומו הראשון, אבל לא רבנו, וכשרבנו בפעם הראשונה היתה זו קטסטרופה. זה התחיל בתואר אקט ממש תמים. היא שכחה את הטלפון אצלי בדירה, והיא חזרה בהפתעה לקחת אותו, ואז באו המילים ‘אנחנו צריכים לדבר‘, זה היה במקרה, הרי כל הסיפור הזה לא היה מתרחש אם היא לא היתה שוכחת את הטלפון. אבל היא כן. היא הסבירה שקשה לה להפתח אליי כי היא פוחדת שאני אעזוב, היא הסבירה שהיא לא יכולה ככה, ושהכל שונה לה.“

"ניסיתי להבטיח לה שהכל יהיה בסדר“, היא אמרה תוך ששתי רגליה לופתות את רגלי השמאלית, והיא נשכבת אחורה, עם שיערה פזור על סדיני הסאטן שלה, "אבל לא יכלתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני לא רוצה שזה יגמר, כי אם הייתי אומרת הייתי בעצם פותחת תיבת פנדורה – אני לא רציתי להקשר אליה בדיוק כמו שהיא לא רצתה להקשר אליי, אבל מה לעשות, צחוק הגורל הוא מה שקורה לנו. המשכנו כך שבועיים, עד שעשיתי טעות קריטית. היא שנאה את איך שעשינו אהבה, היא שנאה את איך שהתנהגתי כשאנחנו לבד, ואני לא הקשבתי לה, אולי מפאת הזמן הקצר ואולי לא. היא זרקה אותי בטלפון, ואני לא יכלתי, ובעוד היא זורקת אותי, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.“

השחר הפציע, ידעתי שאני בטוח כעת. הרי לא נכנס למיטה בכדי לממש את האקט המיני, אלא נוכל לשבת ולחלוק את אותו הרגע של אינטימיות שכל כך רציתי, רק אינטימיות, אבל בלי זיופים, בלי נסיונות לסקס באמצע, בלי ‘הידיד שבא לישון’ בצורה אפלטונית ומתחיל לפמפם אותך באמצע הלילה, בלי ההיא שאומרת ‘זה רק הלילה, ובכל מקרה, אנחנו נקום והכל יהיה אותו דבר’, או בלי הרצון העז שלהן לגרום לך להפתח אליהן כך. רק אינטימיות, כזו עם כל הבגדים עלייך. התפשטתי ונכנסתי למיטה. אבל אמרתי לה שאני נכנס למיטה בתנאי אחד: „את לא תמנעי ממני להגיע לבר, נכון?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי בחיוב, היא אמרה: „מבחינת כולם אתה ליוות אותי הביתה, בדקת שאני נועלת את הדלת ושכל החלונות נעולים והתריסים מוגפים, לקחת את עצמך והגעת הביתה לאונן בשירותים, כמו שאתה היית צריך לעשות". משום מה ידעתי שהלילה אני אוכל לבטוח בה. ידעתי שאולי הפעם זה שונה.

"אבל תמשיכי לספר את הסיפור שלך ושל עינת, נכון?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי: „מחר, בבר, נפגש מוקדם, בתשע, ונשב על הכל. אני מבטיחה שלא לפלרטט עם אף אחד עד שתיים וחצי, אני מאמינה שעד אז אני אוכל לסיים את הכל". הרגשתי בטוח בזרועותיה, הרגשתי כמו שגבר צריך להרגיש. הגנתי עליה, והרגשתי מוגן ממנה, שכן היא היתה היחידה שיכלה לפגוע בי.

הרגשתי מספיק בטוח כדי להרדם לידה, ולא לפחד שיקרה משהו. זמן רב כלל לא הרשתי לעצמי להרדם ליד אנשים; לא סמכתי עליהם מספיק, אבל עם יעל? ידעתי שהיא כבר לא תעשה לי משהו, אולי כי היא כל כך פוחדת ואולי כי היא עוד רוצה לשכב איתי. ליתר בטחון קמתי לוודא שדלת הכניסה נעולה, הגפתי את התריסים ונעלתי את החלונות. הפעלתי את המזגן ונכנסתי מתחת לשמיכת הפיקה שלה. היא לפתה אותי, פנים אל מול פנים, יד על לחי, רגל על רגל. המזגן זעק "טורר טורר טורר טררם" וקיוותי שהרפפטיביות תתן לי להרדם. עצמתי את עיני.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי (אתם כאן)