התקרבתי אל דנה ונגעתי קלות בלחיה. “את רוצה אולי משהו לשתות?”; ... “לא, אני בסדר, אני רק בפחד נוראי". “את זוכרת אולי מי עשה לך את זה?” שאלתי אותה, וקיבלתי את התשובה הכי לא צפויה בעולם: “אני.”; “מה זאת אומרת את? איך את פגעת בעצמך כל כך?”. “עשיתי טעות, עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות. הבנתי את זה מאוחר מדי, והדבר היחיד שהיה יכול להחזיר אותי למצב הזה היה אם אני אהרוג את עצמי, לצערי, אין שום דרך לתלות את עצמך בשירותים, אז עשיתי את הדבר הכי קרוב לזה". קיוויתי שהיא משקרת, שהיא לא יודעת מה לומר, שהיא מתביישת לומר שהיא נאנסה והותקפה באכזריות.

"למה את רצית למות?” שאלתי, תוך שאני יודע שאין לשאלה הזו תשובה חד משמעית. כל יום קמה תשובה אחרת, וכל יום אתה רוצה למות. “בגלל מה שהיה עם יעל ועינת, הרגשתי כל כך פגועה, וידעתי שכעת אין שום דרך שבה אני אוכל להיות שלמה עם עצמי שוב.”; “מה קרה עם יעל ועינת? הן בסך הכל היו ביחד.” שאלתי. “אתה לא מבין, הן בסך הכל היו ביחד, עינת הזו לקחה את הבחורה היחידה שבאמת עשתה לי משהו בחיים והתחזתה לי, עשתה הכל כדי שליאת תחשוב שהיא שוב איתי, כדי שליאת תהיה מאושרת. לא הייתי עם בחורות לפני יעל ולא הייתי אחרי.”

---

"ומה עכשיו?, תנסי שוב להתאבד? זה יעזור לך?” שאלתי אותה, תוך שאני יודע שאני פותח פה לשטן, ולא מומלץ שאני אעשה את זה. “לא נראה לי, בינתיים זה עבר לי. נקווה פשוט שהעולם יעזוב אותי בשקט.” ... “אז למה הסכמת שאני אבוא לכן אם את רוצה שכולם יעזבו אותך?” שאלתי אותה, תוך שאני יודע ששאלות מסובכות הן בעייתיות תמיד. אני לא אהבתי לשאול אותן אבל הרגשתי מחוייב. “תראה... אתה כנראה האדם היחיד שיכול לעזור לי לקבל איזהשהוא טעם, אם תוכל למנוע את מהפרשה הזו להמשיך בכיוון שאליו היא חותרת.”.... “איזו פרשה? על מה את מדברת?” ... “הפרשה של יעל ועינת, כל הסיפור שהתחיל ב25 בספטמבר ונגמר ברצח של עינת וירון" ... “רצח? לי אמרו שליאת התאבדה, וככל שאני יודע, גם ירון לא נרצח, אלא רק מת בתאונת דרכים מצערת".

"לפעמים אתה כזה ילד, כל-כך תמים ומתעלם מכל מה שסביבך, אתה צריך לחשוב קצת החוצה, קצת מחוץ לקופסא. ... אתה יודע מה, אני אספר לך את הסיפור של יעל ועינת מהתחלה ואתה תבין אותי אולי.” אני ידעתי שאני תמים בדרך כלל, אני לא ממש רוצה להאמין לתיאוריות מופרכות, כי הן מופרכות. אני מעדיף לטפל בדברים יותר חשובים, אבל לחשוב שירון נרצח? זה מופרך כמעט כמו לנסות להאשים את ליאת בזה.

"עינת ויעל הכירו בפסיכומטרי, ומהרגע הראשון היא קלטה שיש שם משהו שיכול לדפוק אותי, היא הבינה שאם היא מצאה מישהי שנראית כל כך כמוני היא לא תוכל לוותר על הזדמנות ללכת לכל מקום ולהתרועע איתה. לנקר עיניים לכולם, לחשוב שהיא עוד איתי, וגם... אתה יודע, שכשהן יהיו במיטה היא תוכל לדמיין שזו אני. ידעתי מהרגע הראשון שראיתי את עינת שהן הולכות להיות ביחד. ידעתי גם שיעל לא רוצה אותה סתם. יעל, אתה מבין, תמיד קנאה בי על מה שהיה לי ולא היה לה. היא באה ממקום קטן כזה לעיר הגדולה ורצתה להרגיש הכי בוהמיינית, ואני? אני נולדתי למשפחה עשירה, אבא שיכול להשיג לך הכל, ורק רציתי להתרחק מזה.”
"יש לך אולי סיגריה?” שאלתי את דנה. “כן, בשידה, יש קופסא ממתכת, יש שם כמה סיגריות. אם אתה רוצה, יש איזה ג’וינט או שניים שם, אם ממש בא לך", היא ענתה לי. “לא, תודה, אני אסתפק בסרטן" עניתי לה. נגשתי אל השידה ופתחתי את המגירה, היתה שם קופסא ממתכת של סיגריות, מהקופסאות האלו של פעם, שלזקנים היה, הקופסא היתה חרוטה עם הקדשה "לבת שלי, שתמיד תהיה שלי, אבא.” ובפנים היו סיגריות. כמו לתת לילד אפשרות להרוג את עצמו, לא לכעוס על היצר הרע שלו. לחצתי על הכפתור בצד, והקפיץ פתח את הקופסא. ראיתי שמשהו נופל למטה, לא הבנתי מה זה היה. התכופפתי לראות.

הדירה של דנה היתה חשוכה ואפלולית, אולי כי דנה לא רצתה לראות הרבה אור ואולי כי היא עוד ישנה כשהגעתי; לקחתי את הפנס שהיה תלוי על מחזיק המפתחות שלי והסתכלתי. נפל כרטיס זכרון של מצלמה, כזה שבערך בגודל של כפתור ויכולים לשמור עליו מאות תמונות. הרמתי אותו, רציתי לדעת למה הוא שם. “למה יש לך כרטיס זכרון בתוך הקופסא?” שאלתי את דנה. “עזוב, זה לא משנה, תחזיר אותו לשם ותקח כבר סיגריה". לקחתי סיגריה, ואת הכרטיס שמתי על האצבע, בעוד אני מחזיר אותה לכיס, בתקווה שדנה לא תראה.

---

הדלקתי את הסיגריה ושאפתי את העשן, שיחקתי איתו, טבעות וטבעות. “אז מה הקשר שלך לכל המשולש הזה?” שאלה דנה, “למה אתה מתעניין ולמה מכניסים אותך כאן?”. “אני לא יודע, אני רק יודע שאולי, אבל רק אולי, אני יכול להיות זה שיגמור את הבעיה הזו", אמרתי, ולא ידעתי אם להרגיש גאה, שחצן או מסופק. “אמרת שירון נרצח, עוד לא הבנתי איך הגעת לזה"

"אוקי, שיעל קנאה בי לאורך כל הדרך אמרתי לך כבר, וירון? אני מניחה שאתה יודע שהוא רק רצה לזיין אותי, כמו את כולן, אבל מה שאתה לא יודע זה למה ירון רצה לזיין אותי. בזמן שיעל ועינת היו ביחד הן כל הזמן היו מתגפפות, מציקות לכולם, מתנהגות מוזר. הן היו מגיעות אליי די הרבה ומתקרבות אליי. אבל תעזוב, זה לא מה שבאמת מסביר את זה". היא התחילה למלמל כל מיני דברים שלא הבנתי, לא ידעתי איך לעצור אותה, ואז היא שוב חזרה להיות צלולה "מה שחשוב זה שתבין, באותו הלילה שירון נרצח, זה היה אחרי שעשו לו כבר את מה שהיה צריך להעשות, החזירו לו על זה.”

"מי החזיר לו על זה?” שאלתי אותה. “הם, הם לא יכלו להרשות לעצמם את מה שהוא עשה, אפילו שאני לא כעסתי עליו, כי הבנתי שהוא לא עושה את זה נגדי אלא דווקא אולי למרות שהוא מכיר אותי.” עכשיו כבר לא ידעתי מה קרה כאן. האם פספסתי חלק ממש חשוב של השיחה, האם משהו נעלם? לא ידעתי.

הטלפון הסלולרי של דנה צלצל, כל כך לא רציתי שהיא תענה כי אז לא יכלתי לבקש ממנה לחזור על המשפט, אבל היא ענתה. שנאתי שיחות טלפון, תמיד שומעים רק צד אחד. הכי שנאתי את אלו שמדברים עם אנשים שאתה מכיר ולא מקשיבים לך לחלוטין בזמן שהם מדברים בטלפון, כאילו אין להם אפשרות להתרכז בשני דברים. ואז לשמוע את השיחה של דנה: “כן ... מה? .... אז תנסי לראות אם אפשר לדבר איתם אחר כך? ... מה זאת אומרת הם לא יודעים מתי הוא יחזור .... השארת הודעה? כי אני דיברתי איתם אתמול והכל היה בסדר ... הוא יענה לך, אין לך מה לדאוג". היא הסתכלה עליי ואמרה: “תקשיב, זו הולכת להיות שיחה ממש ארוכה, איכפת לך שאני אשב ואדבר כאן? אנחנו נמשיך את זה אחר כך". היא ליוותה אותי לדלת, הרגשתי קצת עזוב, אבל הרגשתי מאוד במקום.

והנה עמדתי, עם כרטיס זכרון אחד ומאות שאלות לא פתורות. פתאום מישהי אומרת לי שהתאבדות ומוות שהכרתי הפכו לרצח. פתאום יש לי יותר שאלות. זה כאילו כל שאלה שאני עונה עליה הופכת לשלוש שאלות לא פתורות. רציתי לראות מה יש על כרטיס הזכרון, אבל יותר מכל רציתי לגלות מה קרה שם בין עינת ליעל שיעל לא אמרה לי עליו. לא ידעתי אם ליאת או יעל יגידו לי על הנושא בצורה טובה יותר. אבל הנחתי שיעל, אם אעמת אותה בעובדות, לא תוכל לשקר.

איך אני אמור לחזור הביתה ככה? איך אני מסתובב? אולי אני אתקשר לליאת שתבוא לקחת אותי? לא יודע. אולי. הגעתי לטלפון ציבורי, כי ידעתי שליאת לא תענה אם תראה את המספר שלי, והתקשרתי. צלצול.

צלצול, ואין מענה.

צלצול שלישי, מענה. “-הלו?”. “ליאת? זה אני, מה נשמע?”, “אני בסדר, עוד מתאוששת אחרי לילה ארוך, ואחרי אבא, אבל הכל בסדר. מה איתך?”, “אני? בסדר, באיזור שלך ורציתי לדעת אם בא לך להפגש? אולי לקפוץ אליי לאיזה משקה?”, “לא נראה לי, אתה רוצה אבל לבוא אליי?”, “את יודעת מה, כן, אבל רק בתנאי אחד – אפשר להתקלח אצלך? אני כולי מזיע ומסריח", “בסדר, אין בעיה, תגיע כבר.”

ההליכה לליאת הביתה לא היתה צריכה לקחת יותר מ5 דקות אם לא הייתי פראנואיד כמו שאני, אבל גם עשר דקות זה זמן סביר לתכנן איך אני יושב ובודק את הכרטיס ומחזיר אותו לדנה הביתה בלי שהיא תשים לב. נקווה.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים (אתם כאן)