« זהירות, האולר השוויצרי עוד יכול לפצוע אותך. | Main | False Positive: מי שלא קופץ בשר משומר »

May 16, 2006

פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח

תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע וחצי לפני שהוא מת, אבל זה לא מפריע למשטרה, אל תבלבל אותם עם עובדות", היא הניחה את הסיגריה על שפתיה, ושאלה אם זה יפריע לי. „הם פשוט מניחים שזו אני, יש לי מניע, יש לי רצון, ויש לי הרבה מאוד יכולת. אני גם גרתי באיזור, גם הייתי בשעות האלו בדרך הביתה, הכל, גם יש אנשים שראו אותי נוסעת בכביש.“, היא סיפרה לי שהמשטרה הזמינה אותה יום אחרי לעדות, רצו לשאול הכל על ירון, על היחסים בינם, על כמה היא שונאת אותו, ורק אחרי גילו לה שהוא מת.

"אני הייתי מופתעת לא פחות מכולם", היא אמרה, „וקיוותי שזה לא נכון, למרות שבלב, עמוק בפנים, הייתי מאושרת שסוף סוף הוא מת, שהוא לא יעשה את זה יותר לאף אחת, שהאיש הרע הזה נעלם". הבעיה התחילה אבל כשלא יכלתי להסביר איפה הייתי. תבין, אם הייתי אומרת מה עשיתי באותו הערב, ככל הנראה הגורל שלי היה רע יותר.

אבל ליאת, כמו ליאת, לא נותנת תשובות, היא רק פותחת ומתחילה לסקרן אותך. „באותו הערב פגשתי את עינת, היא היתה שבורה לגמרי, היא לא ידעה איך לאכול את זה שהנבלה זרק אותה. רק אז סיפרתי לה שהוא גם אנס אותי, היא לא האמינה לי.“ ... „ אתה חייב להבין, הוא היה אליה כל כך טוב, הוא התנהג אליה כמו אל מלכה, כמו שגבר אמור להתנהג. מול כולם הוא התייחס אליה יפה, נתן לה את כל מה שהיא רצתה, ואז בבית, בחדרי חדרים, הוא היה פוגע בה, שורט, נושך, מרביץ, והיא לא הבינה איך הוא מתנהג ככה. איך יש לו כזה פרצוף כפול. היא סיפרה לי שהיא רוצה להרוג אותו ואז להתאבד, כי אין לה יותר טעם לחיים. הוא הרס אותה לגמרי.“

"יותר מאוחר, בערך בשלוש, עזבתי אותה, היא לקחה מונית לכיוון הבית שלו, היא רצתה להתפרץ פנימה כשהוא מגיע, היא חיכתה לו בחדר המדרגות, אבל הוא לא הגיע. אם הייתי מספרת את זה אז המשטרה לא היתה יורדת ממנה, ככה, למשטרה אין כלום עליי, הם רק חושבים שהם יכולים להוציא ממני הודאה, אבל בעצם, אני לא עשיתי כלום, ואם הייתי מספרת אז הם היו ישר חושדים בעינת".

"את לא חושבת שעכשיו אפשר לספר את זה?“ שאלתי אותה, „את לא חושבת שיעזבו אותך?“. „אתה לא מבין, אה... בכלל...“, היא שאלה, תוך שאני יודע שהיא ככל הנראה לא מספרת את הכל, כי תמיד היה לה משהו אפלולי כזה, משהו שמסתיר ממני, „עכשיו, כשעינת מתה, אין לי שום דרך להוכיח את זה.“ ... „הם לא מכירים את ירון, מבחינתם, אין לו שום תיק פלילי, אין לו עבר, הם לא יודעים כמה סמים הוא עשה וכמה הוא אנס. נכון תמיד הוא מספר לכם שהוא היה מביא אליו בנות לראות וידיאו, אז אתה לא יודע איזה סרטים חולניים הוא היה מראה לנו, הכל כדי שאנחנו נסכים להיות איתו, לא שום דבר שהיית יכול למצוא בתחנה המרכזית, הוא החזיק סרטים עם ילדות קטנות, סרטים עם כלבים, הכל, והוא היה מאונן מולי, ואז מבקש ממני להמשיך כשהוא גומר, כדי שהוא יוכל להנות. ותבין, הוא ממש חולה. הוא סתם ככה התחיל לאונן מול אנשים. פעם אחת עינת סיפרה לי שככה, באוטו, סתם ככה בפקק הוא התחיל לאונן. אנשים הסתכלו לבתוך המכונית, והוא יושב שם ודופק לעצמו ביד. רק כדי לקחת את הכל ולמרוח עליה כשהוא גומר.“

לא הבנתי מה ליאת רוצה ממני, מה אני יכול לעזאזל לעשות? איך אני יכול להציל אותה. אולי אני בכלל לא צריך להציל אותה? אולי היא רק רוצה כתף לבכות עליה? אבל בינתיים היא פתחה את הפה: „השחר פצע, אולי נכנס אלייך למיטה לשון?, רק עוד שעה, אולי שעתיים, ואז נוכל לוותר על הכל.“ ליאת ידעה שאני לא נרדם, אז למה היא רצתה אותי במיטה? מה יכלתי לעשות איתה כשאני ער, רק להיות שם בשבילה. אבל כרגע, אולי, זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות. הבעיה היתה אחרת... איך אני מכניס את ליאת למיטה שלי, אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל הריחוק, אחרי כל מה שהיא עברה, ואיך אני דואג לצאת בסדר מכל העניין.

בעצם, למה אני תמיד רוצה לצאת בסדר. אני אזיין את ליאת הלילה. היא תהיה שלי, בבוקר אני תמיד אוכל להכחיש, לשכוח, לא להכיר בה, למה אני צריך להיות כזה צדקן כל הזמן? אמרתי שיאללה, נלך על זה. הלכתי לכיוון המיטה, התפשטתי לגמרי ונכנסתי. ליאת התפקעה מצחוק; „תמיד אהבתי לראות את הגוף העירום שלך, אתה יודע", „אבל אני לא ממש חושבת שזה במקום". „אני תמיד ישן בעירום", אמרתי לה, „ואת יודעת את זה, ואם יש לך בעיה, את מוזמנת להתפשט גם כן". היא התפשטה, ונכנסה למיטה.

החזקנו ידיים, מתחת לשמיכה, מסתכלים על הזריחה עולה מגבעות השומרון, דרך גורדי השחקים בתל-אביב, האופק הוא מזרחה, מדבר, חול, ואנחנו כאן. היא נרדמה בשנית. עזבתי את ידה והלכתי למקרר, פתחתי את בקבוק האבסינת’ שלי, הייתי צריך להעביר שעתיים וחצי עד שאעיר אותה, ולא רציתי להפריע לה. לא רציתי לראות סרט או לקרוא ספר. פשוט שתיתי מהבקבוק.
אש. להבה. אין מילים לתאר איך כואב לי הגרון מלשתות את הרעל הזה. זה לא שאני אוהב אבסינת’, אני פשוט אוהב את ההשפעה של זה, אני מאמין שזה המשקה האולטימטיבי, הוא לא טעם נרכש, כי אי אפשר לרכוש אותו, הוא פשוט חזק מדי להיות משקה עם טעם נרכש. יש לו גם חריפות גדולה מדי, אולי הכי גדולה שטעמתי. אבל הוא מעודד הזיות. הוא משכיח.

יומיים לפני שהכרתי את ליאת היתה הפעם הראשונה ששתיתי אבסינת’, זה היה אחרי ערב אחרון של אלכוהול שקבעתי לעצמי. שתיתי ארבעה צ’ייסרים של אבסינת’ והתחלתי להזות, באותו הרגע התאהבתי במוזיקה, היא העבירה לי רטטים באוזן. לא יכלתי אפילו להסביר מה זה עושה לי. הראש התחיל להסתחרר, הבנתי שזה הזמן להכנס למיטה.

יעל השאירה את חותמה בראשי, כל הסיפור של נרי-דנה-יעל-ירון-עינת, איך שעינת וירון מתו, גמרו את עצמם, בדיוק הפוך מרומיאו ויוליה, הם עשו דווקא לחברה שהם באו ממנה ואז מתו, נרי סבל את אבדן אביו, דנה נותרה בלי חברה ובלי חבר, ויעל? מה היה הקשר שלה. איך היא נכנסה כאן?

ברגעים כאלו אני מייחל שיכלתי לישון. אם רק הייתי נרדם הייתי יכול לשכוח מהכל, לא להריץ את המחשבות בראשי, לא לשבת שם בלי זכר לכלום, בהבעה רייקנית במיטה, מאוכזב. רציתי לגעת בליאת, אבל לא יכלתי, העולם הסתובב כל כך מהר, העולם רצה לא לזוז ואני הסתובבתי מהר מדי.

הטלפון צפצף, „טו טו", עוד הודעת טקסט.

"איפה אתה?
שולח: יואב בר
06:22“

לא ידעתי איך בכלל לענות לו, אם אני בכלל יכול לענות במצב שהייתי בו. אבל ידעתי שאם יואב שולח לי הודעה, ועוד כל כך מוקדם בבוקר, אז כנראה קרה משהו. אף פעם לא דיברנו באמת, אלא רק בענייני הא ודא, אז נראה לי מוזר שהוא שולח לי הודעה.

"בבית, במיטה עם מישהי. משהו דחוף?“
ספרתי עד עשר, קיוותי שהוא יעזוב את זה.
"כן, צא מהמיטה ובוא לבר"
התקשרתי אליו, הייתי חייב להבין מה קרה כאן. „הלו?“ הוא ענה. „אתה מגיע?“. „מה קרה?“ שאלתי; „אתה חייב להגיע לבר, קרה משהו לא טוב, אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה אפילו.“. „יואב, אתה מבין ששבע בבוקר, ואני במיטה עם מישהי, אתה לא יכול לבקש ממני לצאת ככה מהמיטה, עם כל האלכוהול בדם שלי, ולהגיע.“. „אתה כנראה לא מבין, יש מישהי גמורה לגמרי כאן, מצאתי אותה ערומה לגמרי בשירותים, הזמנתי ניידות, אני לא יודע איך לאכול את זה בכלל.“

"תרגע, דבר ראשון תרגע, אחרי זה תבדוק שהיא בסדר, ותנסה להזכר מי היה בפאב. אבל תבין, אני לא יכול להגיע, הראש שלי מסתובב לגמרי.“ אמרתי לו, וקיוויתי שזה יגמר טוב, למרות שכבר עכשיו זה נשמע רע. „אולי תנסה לתת לה קפה, או מים, אבל אל תגע בה, אם אתה תגע בה אז היא תהיה מלאה בטביעות אצבעות, לא יהיה אפשר לדעת כלום.“

"זה כבר לא משנה מי נגע בה, אני כנראה אהיה מסובך מספיק עד מחר. אם אתה יכול, אז תבוא בפתיחה היום לראות מה קורה בבר.“ הוא אמר, לא הבנתי מה קורה, גם חצי מהמילים שלו התחילו להשמע איטיות יותר, הייתי מבולבל לגמרי, והצעקות שלו כבר התחילו להעיר את ליאת. הוא ניתק, חיבקתי את ליאת ועצמתי עיניים.

זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עצמתי עיניים וקיוויתי להרדם. אבל זה לא הצליח. הייתי טרוד. קמתי, נכנסתי למקלחת הקרה, והערתי את עצמי. לקחתי עוד דקה לעצמי, ויצאתי לדרך. הלכתי לכיוון הבר, לא ידעתי מה אני עושה בכלל, למה אני הולך לשם, למה מתקשרים אליי אם יש מישהי גמורה בבר, לא הבנתי.

תל אביב של הבוקר היא מקום מוזר. יש את השעה הזו, שאנשים עוד לא הגיעו לעבודה והרחוב עוד ריק לגמרי. המכוניות של הבליינים כבר עזבו את הרחובות הצדדים, והמכוניות של הפרולטריון עוד לא הגיעו. העיר נראית כמו עיר רפאים. אני הכי אוהב לראות את תל-אביב בשמונה בבוקר ביום שבת. אז בכלל אין כלום, הכל נראה כאילו היתה הפצצה גרעינית. מדי פעם עובר פועל זר על אפניים, אבל גם זה נדיר.

שדרות רוטשילד היו ריקות מאדם, רק הרוח נשבה בערפי, מזמרת עם ענפי העצים מסביב. הגעתי לבר, היו שם כבר ניידת ואמבולנס, גם יואב היה שם, היסטרי כמו אני לא יודע מה. וגם דנה.

דנה בעצם רק היתה שם בגופה, היא לא באמת הראתה רוח חיים. מדי פעם חרחרה, העלתה קצף מהגרון, השתעלה וחזרה למצב העלפון שהיא היתה בו. הפרמדיקים כבר כיסו אותה בשמיכה, קיוו שהיא תתעורר, אבל היא היתה במצב די קבוע. מצב רע למדי.

"השוטרים אומרים שזה מישהו שחשב שהיא עינת", יואב אמר לי, „ככל הנראה לקוח לא מרוצה, שלא הבין לאן היא נעלמה, או אולי סוחר סמים שלא ידע איפה היא ולמה היא לא משלמת לו, אז הוא לקח אותה לשירותים והרביץ לה מכות רצח, לקח לה את הבגדים והלך. היא לא נאנסה, אין זכר לדברים כאלו, היא רק עברה טראומה.“ ... „מסכנה, לא רק שהעולם נופל עליה, גם זה". אבל לי זה כבר היה מוזר מדי, דנה ועינת אכן היו נראות כמו תאומות זהות, ואם מישהו לא היה יודע שלאחת יש עיניים כחולות ולשניה חומות, אז הוא לא היה יכול לחפש את זה אפילו... אבל מצד שני, דנה לא היתה כל כך מופקרת, היא היתה סתם ילדת ברים; אבל מי יודע, גם עינת היתה ילדת אולפנה טובה עד לפני כמה חודשים.

"אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר", יואב אמר, „זה לא רק שהיא לקוחה כאן, זה שאני לא מאמין שמישהו יעשה את זה בבר שלנו.“. „אל תדאג, היא תצא מזה ונתפוס את החלאה", אמרתי לו, תוך כדי שאני יודע שזה שקר גם. קיוויתי שאולי אני משקר גם לעצמי. אמרתי ליואב שאני חייב לחזור הביתה, שליאת מחכה לי במיטה, וכבר עוד מעט שמונה בבוקר, שאם ליאת תקום ואני לא אהיה שם זה יגמר רע. ואז הסתכלתי אחורה, לכיוון נחלת בנימין, וראיתי את יעל עומדת ובוכה.

"לוקחים לי את המציאוּת" היא אמרה, „אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אני לא יודעת במי לבטוח. אם הייתי יודעת שהיא תגיע לבר בחיים לא הייתי עוזבת את הבר.“ ... „לפני שהגעתי אלייך השארתי את מורן בבר, ולקחתי מישהו אליי לדירה, לא ידעתי איך זה יגמר, ומתי, אבל הוא היה ממש רע, הוא גמר מהר, והיה מגעיל בכלל, לא יודעת למה עשיתי את זה.“ היא חיבקה אותי, ולא ידעתי מה לעשות עם שתי הידיים. האם אני צריך לחבק אותה בחזרה? „אני לא מאמין שפוגעים בכל מה שקרוב אליי, מי זה יכול להיות?" היא שאלה.

"תקשיבי, ליאת עדיין מחכה לי בבית, אני חייב ללכת" אמרתי לה, ולא נתתי לה הזדמנות להשיב. רצתי הביתה, הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות כאן. רצתי לאורך רחובות תל-אביב, פתחתי את הדלת, גיליתי שליאת עדיין במיטה, ישנה, ונכנסתי אליה, חיבקתי אותה חזק וקיוויתי שאני לא אצטרך להסביר לה כלום בבוקר.

"איפה היית?“ היא מלמלה. „את לא רוצה לדעת, את באמת לא רוצה", אמרתי לה, תוך שאני מקווה שהיא לא זוכרת כלום. „מה קרה?“ היא שאלה. „כלום, באמת כלום, אני אספר לך בבוקר"


crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח (אתם כאן)

נכתב על ידי jk ביום\שעה May 16, 2006 11:10 PM

Trackback Pings

ניתן לשלוח טראבק כאן

רשומים כאן אתרים אשר מפנים לכאן:

» זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on May 22, 2006 05:56 PM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on June 2, 2006 12:08 AM

» פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
כבר לא ידעתי מה השעה. לא העזתי לחשוב. הייתי כל כך טרוד שלא ידעתי בכלל על מה אני צריך לחשוב. יעל ועינת או יעל ודנה? וירון? האם הוא היה איתן באות... [Read More]

Tracked on August 3, 2006 07:59 PM

» פרק שלושה עשר:: ת'אמת, למי איכפת? from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“על מה אתה מדבר?” היא אמרה לי. “איפה ראית עינים כחולות?” “תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכת... [Read More]

Tracked on September 6, 2006 12:28 PM

» פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on October 7, 2006 12:43 PM

» פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה ... [Read More]

Tracked on November 14, 2006 10:02 PM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on January 29, 2007 11:14 PM

Comments

תמונת המשתמש

דותן מזור
May 17, 2006 09:04 AM
לינק ישיר לתגובה זו

(1) באמת, אבל באמת, מה זה האנשים הדפוקים האלה?

יהונתן, אתה חייב להכניס איזשהי דמות חצי-מפתח, שהקוראים (או לפחות אני (-: ) יוכלו להתייחס אליה בתור נורמלית. כמויות חוסר השפיות, והדפיקות שפשוט פורצת מכל דמות, יוצרות עומס גדול מדי.

(2) האם ההתרכזות בבר היא באמת כדאית? זה מצמצם מאוד את הספקטרום האפשרי של הדמויות והעלילה. כאילו אין לאף אחד מהאנשים הפירוריים האלה חיים מחוץ לבר.

(3) ושוב, בפעם המיליון ואחת: מזל שאין לי אחות.

דותן

תמונת המשתמש

יהונתן
May 17, 2006 09:15 AM
לינק ישיר לתגובה זו

1. זה הקטע, אין אף אחד נורמאלי, אף פעם לא היה, והפ דפוקים כל כך בגלל החברה, אתה תראה איך זה מתפתח.

2. הסיבה שמתרכזים בבר היא בגלל המרכזיות שלו כיום, לדעתי לפחות, בעיצוב החברה התל-אביבית. יש לאנים חיים, אבל הם מעדיפים לשכוח מהם.

3. חחח.... למה?

תמונת המשתמש

איה
May 17, 2006 12:47 PM
לינק ישיר לתגובה זו

יהונתן,

לקח לי זמן להבין מה מטריד אותי בסיפור שלך.

סבא שלי סופר. הוא בן אדם שאני מעריצה, סופר טוב, בן אדם חכם, פתוח שעבר הרבה ..והספר שבו הוא תיאר את המציאות שלו (הראשון) גרם לי לבכות. אבל לא הספרים שבאו אחרי.. הוא קרא את רם אורן, דן בראון, הוא כתב על סקס (עכשיו, נעזוב את זה שזה דיי מטריד לקרוא על אורגיה שכתב סבא שלך.."?!").. הוא כתב גרוע.

הסיפור שלך מזכיר לי אותו כי כמוהו בתוך כל הניסיון לתאר מציאות או דמיון הוא שכח את הדמויות. לא רק שאתה לא מפתח את הדמויות ומתרכז בעלילה (שלמרות כל המתח, בוא נהיה כנים..היא לא הולכת לשום מקום מקורי או מעניין) אתה גם לועג לדמויות שלך.. מאוד לועג להם.

אתה רוצה לשקף חברה מסויימת.. אולי החברה שלך, אני לא יודעת אני לא מכירה אותך. רצית הצעות והמשכים.. נסה לפתח את הדמויות לא רק מנקודת מבטו של הגיבור. בנוסף, נסה להסתכל החוצה במקום פנימה כל הזמן. יש עוד אנשים מסביבך ולא כולם אנטיטזה לאוטופיה האשכנזית הסוציאליסטית. תנסה להבין אותם וכמה כולם קשורים בהכל ותורמים למציאות שלך כפי שהיא.. או לסיפור.

תדבר עם כמה שיותר אנשים, תבין אותם.. תכתוב עליהם, תפתח אותם, תראה לנו את הפוטינציאל. אני בטוחה שאתה יכול ואתה תצליח.

תמונת המשתמש

יהונתן
May 17, 2006 03:53 PM
לינק ישיר לתגובה זו

איה,
אני חושב שהסיפור עוד בהתחלתו, אז לצפות שכבר לדמויות יגובש אופי זה מוגזם.
אני לא בטוח שאני לועג לדמויות, אני לוקח אותן עד אבסורד, כשאני נותן לכל אחת מהן תכונות מאוד קיצוניות, אין אף אחד אפור.

תמונת המשתמש

איה
May 18, 2006 12:34 AM
לינק ישיר לתגובה זו

הסיפור כל כולו מרוכז בגיבור.. אתה לא נותן מקום לאף אחר ואתה גם לא מפתח את הדמות של הגיבור.. זה לא קשור לאם הסיפור בהתחלה או בסוף.. דיי ברור שאתה מתרכז בלראות בחורות ערומות\להיות עם בחורות ולהתלבט אם לזיין אותן\סיפורים על לעשות ביד והבר שכמה מרכזי שהוא יכול להיות עוד לא סיפרת מה הקשר .. וגם לא למה כל המוזרים האלה פונים לגיבור כשהוא בעצם לא מכיר אותם כל כך טוב או בוטח\אוהב אף אחד מהם.

בקיצור. אתה צריך לחבר את הסיפור לקורא.. כרגע זה יותר תיאור אחד דיי סטרילי (חוץ מענני תרעלה כל הזמן שזה מגיע לסיגריות.. ורעל אלכוהולי..אפשר גם לתאר את ההרגשה לפעמים.. במילים).

הדרך שבד"כ מחברים סיפור לקורא זה דרך הדמויות. אחרת זה כמו לראות כלבוטק.. כמה סקס, מנייאקים ובחורות עירומות שלא תכניס.

תמונת המשתמש

יהונתן
May 18, 2006 07:54 AM
לינק ישיר לתגובה זו

אני לא רואה אותו בתור גיבור, אלא רק בתור מספר, הוא גם לא כל כך מרכזי, כיוון שהכל חולף דרכו. לגבי הסיבה שכולם פונים אליו, זה עוד יתבהר, מה גם שהוא לא מבין את זה...

אני לא חושב שיש סקס בכלל בסיפור, ובכוונה אין כלום, כי זה לא מקדם את העלילה.

תמונת המשתמש

איה
May 18, 2006 12:24 PM
לינק ישיר לתגובה זו

בסדר..אני מצטערת יוהנתן,
תתעלם בבקשה ממה שכתבתי. זה לא יקרה שוב.

תמונת המשתמש

יהונתן
May 18, 2006 12:58 PM
לינק ישיר לתגובה זו

אני דווקא קיוותי ההפך, קיוויתי שתמשיכי כדי שאני אוכל ללמוד ממך.
את תראי את השינוי כבר בפרק הבא, לדעתי.