"את לא חושבת שעכשיו אפשר לספר את זה?“ שאלתי אותה, „את לא חושבת שיעזבו אותך?“. „אתה לא מבין, אה... בכלל...“, היא שאלה, תוך שאני יודע שהיא ככל הנראה לא מספרת את הכל, כי תמיד היה לה משהו אפלולי כזה, משהו שמסתיר ממני, „עכשיו, כשעינת מתה, אין לי שום דרך להוכיח את זה.“ ... „הם לא מכירים את ירון, מבחינתם, אין לו שום תיק פלילי, אין לו עבר, הם לא יודעים כמה סמים הוא עשה וכמה הוא אנס. נכון תמיד הוא מספר לכם שהוא היה מביא אליו בנות לראות וידיאו, אז אתה לא יודע איזה סרטים חולניים הוא היה מראה לנו, הכל כדי שאנחנו נסכים להיות איתו, לא שום דבר שהיית יכול למצוא בתחנה המרכזית, הוא החזיק סרטים עם ילדות קטנות, סרטים עם כלבים, הכל, והוא היה מאונן מולי, ואז מבקש ממני להמשיך כשהוא גומר, כדי שהוא יוכל להנות. ותבין, הוא ממש חולה. הוא סתם ככה התחיל לאונן מול אנשים. פעם אחת עינת סיפרה לי שככה, באוטו, סתם ככה בפקק הוא התחיל לאונן. אנשים הסתכלו לבתוך המכונית, והוא יושב שם ודופק לעצמו ביד. רק כדי לקחת את הכל ולמרוח עליה כשהוא גומר.“

לא הבנתי מה ליאת רוצה ממני, מה אני יכול לעזאזל לעשות? איך אני יכול להציל אותה. אולי אני בכלל לא צריך להציל אותה? אולי היא רק רוצה כתף לבכות עליה? אבל בינתיים היא פתחה את הפה: „השחר פצע, אולי נכנס אלייך למיטה לשון?, רק עוד שעה, אולי שעתיים, ואז נוכל לוותר על הכל.“ ליאת ידעה שאני לא נרדם, אז למה היא רצתה אותי במיטה? מה יכלתי לעשות איתה כשאני ער, רק להיות שם בשבילה. אבל כרגע, אולי, זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות. הבעיה היתה אחרת... איך אני מכניס את ליאת למיטה שלי, אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל הריחוק, אחרי כל מה שהיא עברה, ואיך אני דואג לצאת בסדר מכל העניין.

בעצם, למה אני תמיד רוצה לצאת בסדר. אני אזיין את ליאת הלילה. היא תהיה שלי, בבוקר אני תמיד אוכל להכחיש, לשכוח, לא להכיר בה, למה אני צריך להיות כזה צדקן כל הזמן? אמרתי שיאללה, נלך על זה. הלכתי לכיוון המיטה, התפשטתי לגמרי ונכנסתי. ליאת התפקעה מצחוק; „תמיד אהבתי לראות את הגוף העירום שלך, אתה יודע", „אבל אני לא ממש חושבת שזה במקום". „אני תמיד ישן בעירום", אמרתי לה, „ואת יודעת את זה, ואם יש לך בעיה, את מוזמנת להתפשט גם כן". היא התפשטה, ונכנסה למיטה.

החזקנו ידיים, מתחת לשמיכה, מסתכלים על הזריחה עולה מגבעות השומרון, דרך גורדי השחקים בתל-אביב, האופק הוא מזרחה, מדבר, חול, ואנחנו כאן. היא נרדמה בשנית. עזבתי את ידה והלכתי למקרר, פתחתי את בקבוק האבסינת’ שלי, הייתי צריך להעביר שעתיים וחצי עד שאעיר אותה, ולא רציתי להפריע לה. לא רציתי לראות סרט או לקרוא ספר. פשוט שתיתי מהבקבוק.
אש. להבה. אין מילים לתאר איך כואב לי הגרון מלשתות את הרעל הזה. זה לא שאני אוהב אבסינת’, אני פשוט אוהב את ההשפעה של זה, אני מאמין שזה המשקה האולטימטיבי, הוא לא טעם נרכש, כי אי אפשר לרכוש אותו, הוא פשוט חזק מדי להיות משקה עם טעם נרכש. יש לו גם חריפות גדולה מדי, אולי הכי גדולה שטעמתי. אבל הוא מעודד הזיות. הוא משכיח.

יומיים לפני שהכרתי את ליאת היתה הפעם הראשונה ששתיתי אבסינת’, זה היה אחרי ערב אחרון של אלכוהול שקבעתי לעצמי. שתיתי ארבעה צ’ייסרים של אבסינת’ והתחלתי להזות, באותו הרגע התאהבתי במוזיקה, היא העבירה לי רטטים באוזן. לא יכלתי אפילו להסביר מה זה עושה לי. הראש התחיל להסתחרר, הבנתי שזה הזמן להכנס למיטה.

יעל השאירה את חותמה בראשי, כל הסיפור של נרי-דנה-יעל-ירון-עינת, איך שעינת וירון מתו, גמרו את עצמם, בדיוק הפוך מרומיאו ויוליה, הם עשו דווקא לחברה שהם באו ממנה ואז מתו, נרי סבל את אבדן אביו, דנה נותרה בלי חברה ובלי חבר, ויעל? מה היה הקשר שלה. איך היא נכנסה כאן?

ברגעים כאלו אני מייחל שיכלתי לישון. אם רק הייתי נרדם הייתי יכול לשכוח מהכל, לא להריץ את המחשבות בראשי, לא לשבת שם בלי זכר לכלום, בהבעה רייקנית במיטה, מאוכזב. רציתי לגעת בליאת, אבל לא יכלתי, העולם הסתובב כל כך מהר, העולם רצה לא לזוז ואני הסתובבתי מהר מדי.

הטלפון צפצף, „טו טו", עוד הודעת טקסט.

"איפה אתה?
שולח: יואב בר
06:22“

לא ידעתי איך בכלל לענות לו, אם אני בכלל יכול לענות במצב שהייתי בו. אבל ידעתי שאם יואב שולח לי הודעה, ועוד כל כך מוקדם בבוקר, אז כנראה קרה משהו. אף פעם לא דיברנו באמת, אלא רק בענייני הא ודא, אז נראה לי מוזר שהוא שולח לי הודעה.

"בבית, במיטה עם מישהי. משהו דחוף?“
ספרתי עד עשר, קיוותי שהוא יעזוב את זה.
"כן, צא מהמיטה ובוא לבר"
התקשרתי אליו, הייתי חייב להבין מה קרה כאן. „הלו?“ הוא ענה. „אתה מגיע?“. „מה קרה?“ שאלתי; „אתה חייב להגיע לבר, קרה משהו לא טוב, אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה אפילו.“. „יואב, אתה מבין ששבע בבוקר, ואני במיטה עם מישהי, אתה לא יכול לבקש ממני לצאת ככה מהמיטה, עם כל האלכוהול בדם שלי, ולהגיע.“. „אתה כנראה לא מבין, יש מישהי גמורה לגמרי כאן, מצאתי אותה ערומה לגמרי בשירותים, הזמנתי ניידות, אני לא יודע איך לאכול את זה בכלל.“

"תרגע, דבר ראשון תרגע, אחרי זה תבדוק שהיא בסדר, ותנסה להזכר מי היה בפאב. אבל תבין, אני לא יכול להגיע, הראש שלי מסתובב לגמרי.“ אמרתי לו, וקיוויתי שזה יגמר טוב, למרות שכבר עכשיו זה נשמע רע. „אולי תנסה לתת לה קפה, או מים, אבל אל תגע בה, אם אתה תגע בה אז היא תהיה מלאה בטביעות אצבעות, לא יהיה אפשר לדעת כלום.“

"זה כבר לא משנה מי נגע בה, אני כנראה אהיה מסובך מספיק עד מחר. אם אתה יכול, אז תבוא בפתיחה היום לראות מה קורה בבר.“ הוא אמר, לא הבנתי מה קורה, גם חצי מהמילים שלו התחילו להשמע איטיות יותר, הייתי מבולבל לגמרי, והצעקות שלו כבר התחילו להעיר את ליאת. הוא ניתק, חיבקתי את ליאת ועצמתי עיניים.

זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עצמתי עיניים וקיוויתי להרדם. אבל זה לא הצליח. הייתי טרוד. קמתי, נכנסתי למקלחת הקרה, והערתי את עצמי. לקחתי עוד דקה לעצמי, ויצאתי לדרך. הלכתי לכיוון הבר, לא ידעתי מה אני עושה בכלל, למה אני הולך לשם, למה מתקשרים אליי אם יש מישהי גמורה בבר, לא הבנתי.

תל אביב של הבוקר היא מקום מוזר. יש את השעה הזו, שאנשים עוד לא הגיעו לעבודה והרחוב עוד ריק לגמרי. המכוניות של הבליינים כבר עזבו את הרחובות הצדדים, והמכוניות של הפרולטריון עוד לא הגיעו. העיר נראית כמו עיר רפאים. אני הכי אוהב לראות את תל-אביב בשמונה בבוקר ביום שבת. אז בכלל אין כלום, הכל נראה כאילו היתה הפצצה גרעינית. מדי פעם עובר פועל זר על אפניים, אבל גם זה נדיר.

שדרות רוטשילד היו ריקות מאדם, רק הרוח נשבה בערפי, מזמרת עם ענפי העצים מסביב. הגעתי לבר, היו שם כבר ניידת ואמבולנס, גם יואב היה שם, היסטרי כמו אני לא יודע מה. וגם דנה.

דנה בעצם רק היתה שם בגופה, היא לא באמת הראתה רוח חיים. מדי פעם חרחרה, העלתה קצף מהגרון, השתעלה וחזרה למצב העלפון שהיא היתה בו. הפרמדיקים כבר כיסו אותה בשמיכה, קיוו שהיא תתעורר, אבל היא היתה במצב די קבוע. מצב רע למדי.

"השוטרים אומרים שזה מישהו שחשב שהיא עינת", יואב אמר לי, „ככל הנראה לקוח לא מרוצה, שלא הבין לאן היא נעלמה, או אולי סוחר סמים שלא ידע איפה היא ולמה היא לא משלמת לו, אז הוא לקח אותה לשירותים והרביץ לה מכות רצח, לקח לה את הבגדים והלך. היא לא נאנסה, אין זכר לדברים כאלו, היא רק עברה טראומה.“ ... „מסכנה, לא רק שהעולם נופל עליה, גם זה". אבל לי זה כבר היה מוזר מדי, דנה ועינת אכן היו נראות כמו תאומות זהות, ואם מישהו לא היה יודע שלאחת יש עיניים כחולות ולשניה חומות, אז הוא לא היה יכול לחפש את זה אפילו... אבל מצד שני, דנה לא היתה כל כך מופקרת, היא היתה סתם ילדת ברים; אבל מי יודע, גם עינת היתה ילדת אולפנה טובה עד לפני כמה חודשים.

"אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר", יואב אמר, „זה לא רק שהיא לקוחה כאן, זה שאני לא מאמין שמישהו יעשה את זה בבר שלנו.“. „אל תדאג, היא תצא מזה ונתפוס את החלאה", אמרתי לו, תוך כדי שאני יודע שזה שקר גם. קיוויתי שאולי אני משקר גם לעצמי. אמרתי ליואב שאני חייב לחזור הביתה, שליאת מחכה לי במיטה, וכבר עוד מעט שמונה בבוקר, שאם ליאת תקום ואני לא אהיה שם זה יגמר רע. ואז הסתכלתי אחורה, לכיוון נחלת בנימין, וראיתי את יעל עומדת ובוכה.

"לוקחים לי את המציאוּת" היא אמרה, „אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אני לא יודעת במי לבטוח. אם הייתי יודעת שהיא תגיע לבר בחיים לא הייתי עוזבת את הבר.“ ... „לפני שהגעתי אלייך השארתי את מורן בבר, ולקחתי מישהו אליי לדירה, לא ידעתי איך זה יגמר, ומתי, אבל הוא היה ממש רע, הוא גמר מהר, והיה מגעיל בכלל, לא יודעת למה עשיתי את זה.“ היא חיבקה אותי, ולא ידעתי מה לעשות עם שתי הידיים. האם אני צריך לחבק אותה בחזרה? „אני לא מאמין שפוגעים בכל מה שקרוב אליי, מי זה יכול להיות?" היא שאלה.

"תקשיבי, ליאת עדיין מחכה לי בבית, אני חייב ללכת" אמרתי לה, ולא נתתי לה הזדמנות להשיב. רצתי הביתה, הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות כאן. רצתי לאורך רחובות תל-אביב, פתחתי את הדלת, גיליתי שליאת עדיין במיטה, ישנה, ונכנסתי אליה, חיבקתי אותה חזק וקיוויתי שאני לא אצטרך להסביר לה כלום בבוקר.

"איפה היית?“ היא מלמלה. „את לא רוצה לדעת, את באמת לא רוצה", אמרתי לה, תוך שאני מקווה שהיא לא זוכרת כלום. „מה קרה?“ היא שאלה. „כלום, באמת כלום, אני אספר לך בבוקר"

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח (אתם כאן)