« עניין של כבוד:: בזה אתם לא נוגעים | Main | מפלטו האחרון של האוהד »

May 13, 2006

פרק חמישי:: נערה אובדת

תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)

“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת שהיא אוכלת נבלות. עושה הכל כדי לקחת מאחרים את מה שמגיע להם”. “לא שאני רוצה להכנס לעומק, אבל מאיפה אתן מכירות?” שאלתי את ליאת, כי לא ראיתי את ליאת אף פעם בבר, ולא חשבתי שיש בינן קשר כלשהו. “אתה זוכר את עינת שהיתה השכנה שלי ביסודי, נכון?” היא שאלה אותי והנהנתי. “אז הלסבית המגעילה הזו הוציאה את עינת מהארון וגרמה לה לא לדבר עם המשפחה אחרי שהן נפרדו. ההורים של עינת היו דתיים, ויעל הגיעה יום אחד אליה הביתה עם רגשות טעונים והביכה אותה מול כולם.”

ידעתי שיש דברים ביעל שלא הכרתי. ידעתי שאולי אני צריך להזהר מלהתקרב אליה, אולי אני צריך לתפוס מרחק, אבל היא נראתה כל כך נזקקת. אני לא יכול להשאיר מישהי לבד. “תבין”, היא נשפה מהסיגריה השחורה שלה עוד ענן תרעלה, “אם היא לא היתה עושה את זה, אז ככל הנראה עינת לא היתה מתאבדת ולא הייתי צריכה לעבור את התופת שאני עוברת עכשיו”. הופתעתי, לא ידעתי שעינת התאבדה. אולי זה מה שיעל ניסתה לספר לי?

“מתי זה קרה?” שאלתי את ליאת, כי אני לא הייתי קרוב לעינת, ולא ידעתי שזו בכלל אותה עינת שהיתה עם יעל מהסיפור. לא הבנתי מה הקשר כאן. “לפני חודש וחצי. ההורים שלה זרקו אותה מהבית בערך לפני שלושה חודשים והיא ישנה אצלי בערך חודש, בהתחלה הם עוד דיברו איתה בבוקר ואמרו לה שלום, אבל הם התחילו להתייחס אליה כמו זרה. היא יצאה בסוף ואמרה לי שהיא אלרגית לחתולים אבל לא באמת האמנתי לה. אז היא ניסתה להתחיל לעבוד בהוסטל בטיילת, והיא הבינה שאת הכסף הגדול היא תעשה מסקס, ולא מלהיות פקידת קבלה בעשרים שקל לשעה.”. לא ידעתי את זה, עינת היתה ילדת אולפנה, מצטיינת ומדהימה, אני זוכר שעוד כשאני וליאת היינו יחד היא היתה באה לבקר אצלנו מדי פעם, מתפלאת ומסתקרנת מדברים שהיו אצלנו כמו טלוויזיה, אבל אף פעם לא הנחתי שהיא לסבית. אף פעם גם לא הנחתי שהיא לא תצליח להתמודד עם זה.

“אז מתי היא גמרה עם עצמה?” שאלתי את ליאת, חצי בצחוק חצי ברצינות; “תבין, עינת היתה מסתובבת עם לקוחות מפוקפקים. היא היתה עושה הכל: סאדו-מאזו, אורגיות עם חמישה עובדים זרים, הופעות, בלי קונדום אם משלמים טוב, בולעת ואפילו נותנת לך לצלם. אני בטוחה שאפשר למצוא חלק מזה באינטרנט; היא הרוויחה ממש טוב והיתה עושה קוק פרסי כאילו אין מחר. מסתבר שבאמת לא היה מחר; היא פשוט קמה בוקר אחד והבינה כמה רע היא עושה לעצמה, וגמרה את זה. היא לקחה את החומר, המיסה אותו על נייר כסף ובמקום להסניף אותו, הוסיפה פנימה אקונומיקה והזריקה. כשמצאו אותה זרוקה על החוף היא אפילו לא הצליחה לכתוב מכתב, היה שם עט ודף, ועל הנייר היו קשקושים, היא לא הצליחה לשרבט אפילו ‘להתראות’, רק מתה”.

“מאז אני לא מצליחה לישון, יש לי את יעל בסיוטים. היא פשוט רעה, היא מסוכנת.” ליאת פקחה את עיניה לרווחה והסתכלה לתוך עייני, “אתה היית איתה, נכון?”. “לא, אבל הייתי ממש קרוב, אני עכשיו הולך לתפוס מרחק”, אמרתי לה, למרות שהתחיל לסקרן אותי כל העניין, איך עינת הגיעה לזה, ואני בטוח שיעל היתה יכולה לספר לי יותר. מצד שני, מה זה שקר לבן קטן לליאת, זה לא כאילו היא לא שיקרה לי אף פעם.



הנחתי שטר של מאה שקלים על הבר, לקחתי את ידה של ליאת ויצאנו החוצה. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות. “לישון בשקט, רק לישון בשקט”. היא אמרה לי; אני בטוח לא יכלתי לישון, אבל הייתי מוכן לשבת ליד המיטה ולצפות בה ישנה. עצרנו בAM:PM וקניתי אוכל, אמרתי לליאת שאני אבשל עבורה ארוחת בוקר, שלא תדאג, ובבוקר נלך לבקר את אביה בבית החולים.
"ואתה לא הולך לישון?” היא שאלה אותי, “אתה לא צריך שאני אסדר לך מיטה?”, עניתי לה שלא, והסברתי לה בקצרה שיש לי מאמר להגיש בעוד שבועיים, אז אני קורא כל הלילה, אני משלים כך את כל הטקסטים שאני צריך. בעוד שבוע בערך אני צריך להתחיל לכתוב אותו, בינתיים יש לי ערימת ספרים עם פתקים צהובים בצד. גם הקשר הבלתי קיים בין הספרים לא ממש עוזר לכתיבה, אבל אני אסיים אותה בזמן.

עלינו שלוש קומות ברגל, המעלית לא עובדת, ושכחתי לגמרי להזהיר את ליאת. היא לא היתה בדירה החדשה שלי, ולא ראתה את אי הסדר ששורר שם, את הכלים בכיור ואת העובדה שיש לי רק מיטה אחת. היא התיישבה בסלון והדליקה סיגריה, אני אמרתי לה שתתן לי בבקשה חמש דקות לסדר את חדר השינה כדי שהיא תוכל לישון שם. נכנסתי מהר לחדר, אספתי את כל הבגדים מהרצפה, ערמתי אותם לתוך סל הכביסה בתקווה שזה יספיק. הצעתי את המיטה במהירות ופתחתי חלון. אווררתי את הכל. קיפלתי מהר את הבגדים הנקיים לתוך הארון ואת העיתונים ערמתי בצורה מעשית. פתחתי את הדלת והלכתי לסלון. ליאת נרדמה כבר על הספה. כיסיתי אותה וחלצתי את נעליה. היא ישנה כמו בובת חרסינה, שבירה ועדינה אך מקסימה. הסטתי את הוילונות כדי שגם בבוקר יהיה חושך ולקחתי את ספרי הלימוד לחדר השינה.



הסלולרי שלי צלצל. השעה היתה שלוש ורבע. “היי, זו יעל, נגמרה לי הבטריה אז התקשרתי מהטלפון של חברה, מה נשמע?”. לא ידעתי איך לענות. לא ידעתי אם בכלל לענות. זה מפחיד, אחרי מה ששמעתי מליאת. ויעל עוד ראתה אותי עם ליאת, יכול להיות שהיא לא קישרה, אבל יכול להיות שכן, ויכול להיות שהיא מצטדקת. “אני בסדר... בבית, לומד. לא רציתי להפריע לך אז הלכתי עם ידידה לקפה, איך את?”. “שוֹנהָ, מורן, הבחורה שפגשתי בבר, סיפרה לי שעינת, הבחורה שהיתה איתי, התאבדה לפני חודש וקצת"; לא ידעתי אם להאמין לה או שהיא משקרת לי כי היא יודעת על ליאת, אבל ניסיתי לבנות תדמית אמינה, “ו?”, שאלתי. “ו... מה?! מה נראה לך?$^(!$, אני היסטרית, אפשר לבוא אלייך?”
"תקשיבי, זה קצת לא במקום, יש אצלי מישהי, היא ישנה, אבל יש אצלי מישהי...”. “אני מבטיחה לא להעיר אותה, תשאיר אותה במיטה ושב איתי לקפה, אני אכולה לגמרי מבפנים, הבחורה היחידה שאהבתי, ושבגדה בי, הרסה לי עכשיו את הסיכוי האחרון לאהבה.” ניסיתי לחשוב איך אני מצליח עם שני הדברים. איך אני לעזאזל דואג שגם יעל וגם ליאת יהיו באותו בית, בלי שליאת תדע. זה לא ילך, אני בחיים לא אצליח, וליאת תהרוג אותי בבוקר אם היא תראה סיגריה עם שפתון במאפרה או משהו, היא תדע שיעל היתה כאן. אף פעם לא הצלחתי לשקר לליאת בצורה קוהרנטית, לא שלא ניסיתי.

"אולי בבוקר?” שאלתי אותה, “אני קצת רוצה רגעים אינטימיים איתה, לחבק אותה כשאני הולך לישון". “אז אתה מעדיף לא לחבק אותי כשאני צריכה?” היא שאלה, “אני יודעת שזה מוזר, ואני יודעת שאנחנו לא מכירים כל כך הרבה זמן, אבל אתה האדם היחיד שאני יודעת שאפשר לסמוך עליו". “למה?” שאלתיה, “מה יש לי שאת יכולה לסמוך עליי?”; “אתה היחידי שהקשיב לירון, אפילו שהוא היה חלאה, ואם ירון היה מקשיב לך באותו הערב הוא עוד היה בחיים".

"אז מה? את רוצה להגיד לי שעכשיו בגלל שאני ניסיתי לדאוג לירון, אני המצפון של העולם? את רוצה להגיד לי שאני עכשיו חייב לדאוג לכולם?”. ניסיתי לתקוע אותה בפינה, שהיא תעזוב אותי רק הלילה. לא יותר מדי. “וגם, אל תשכחי שאני הרוג, החזקת אותי ער אתמול עד חמש, והיום לא היה שונה במיוחד".

"אני יודעת שאתה לא ישן, ואני גם יודעת למה", היא אמרה לי, “אז אל תזיין לי את השכל עם שטויות כמו מוסר". “אני רוצה לשבת איתך כי אתה האדם היחיד בעיר שכוחת האל הזו שיש לו עוד איזהשהוא פן מוסרי, אתה היחיד שלא מצליח לשקר, אני צריכה אותך. בבקשה?” היא התחמדה. יכול להיות שהיא באמת לא ידעה על ההתאבדות של עינת? "בואי, אבל רק שתדעי, ישנה אצלי השכנה של עינת, זו שישבה לידי בבר, והיא לא ממש מחבבת אותך.” ניסיתי להיות איש הגילוי הנאות. “אני יודעת", היא אמרה, מורן אמרה לי גם את זה.


לא עברו דקותיים והיא היתה גם אצלי, כיוון שליאת ישנה על הספה, נכנסו אליי לחדר, היא נשכבה על המיטה כששתי רגליה עוד על הרצפה, בהתה בתקרה ואמרה: “אתה זוכר את הלילה שירון נהרג? אתה זוכר כמה שיכור הוא היה, ואתה אמרת לו לא לנהוג הביתה, אז היתה סיבה טובה מאוד שירון השתכר באותו ערב ולא הסכים לסמוך על אף אחד אחר בזמן שהוא נוהג.” ... “ירון ועינת נפרדו באותו יום.”
"ירון היה עם עינת? למה?” שאלתי אותה, ויותר עניין אותי איך היא גרמה להם להפרד. “זה לא שירון היה עם עינת, היא היתה כבר בהריון ממנו. אתה מבין, עינת היתה בחודש שלישי כבר כשהיא סיפרה לו. הוא לא האמין שהילד שלו, אבל אז הוא הבין שלפניו אף גבר לא שכב איתה. היא לא היתה בתולה במובן הפורמאלי של המילה, כי היו בתוכה חפצים בגדלים שלא היו מביישים אף פאלוס, אבל היא אף פעם לא היתה עם גבר" היא צחקקה, לראשונה, “ירון היה בהלם, הוא לא רצה את זה, הוא רצה מין לא מחייב עם עינת, רק לנקום בי, לנקום בנרי, ולהראות לנרי שהוא יוצא עם מישהי שנראית בול כמו דנה, שגם איתה הוא היה, ואז זה נפל עליו, הוא זרק את עינת והיא פתאום היתה בבעיה" ... “ההורים של עינת היו מגלים בקרוב על ההריון, אז היא היתה חייבת לצאת מהבית, כדי שהם לא ידעו שהיא בהריון, שהיא לא תבייש אותם בקהילה. אז היא בקשה ממני לבוא אליה ולהתנהג כאילו אנחנו לסביות שרבות, כדי שהיא תוכל לצאת מהבית בזעם ולא לבייש את הוריה עוד יותר"
"באותו הערב ירון הגיע לבר והתחיל לשתות, אתה ביקשת ממנו לא לנהוג הביתה ולקחת את המפתחות שלו, לא הסכמת להחזיר לו אותם, אז הוא הניע את הרכב עם מברג, ואתה עמדת מול הרכב, על הכביש, והוא נהג הביתה. הוא דווקא הגיע בשלום, אבל לא היה לו איך להכנס הביתה, המפתחות היו אצלך, הוא נרדם בשביל הכניסה, וככל הנראה התגלגל לכביש, שם דרסו אותו מכוניות כל הלילה, עד שעלה השחר. הוא היה כמו חתול על כביש, הוא נדרס בפעם הראשונה ולא הבין את זה, וכל הלילה מכוניות עברו עליו, אף אחד לא עצר כי הם היו בטוחים שזה כלב או משהו" ... “אני יודעת שזה הרג אותך, אם רק היית נותן לו את המפתחות אז הכל היה שונה".

"זה לא מה שאוכל אותי", אמרתי לה, “הבעיה שלי היא אחרת, אני כן יודע שעשיתי כאן את הדבר הנכון" ... “אבל מה מציק לך כל כך ומה הציק לך אז אם לא ידעת שעינת מתה עד היום?” שאלתי. “הציק לי שעינת בהריון ואין לה מי שיגדל איתה את הילד. הציק לי שהיא עובדת בזנות כדי למממן את הכל, הציק לי שהיא שם ואני לא יכולה לעזור לה, ורציתי לבקש ממך שתבוא איתי, ושביחד נוציא אותה מכל זה. אבל עכשיו הכל לא רלוונטי.

הבעיה היתה איך להסביר את כל זה לליאת, הבעיה היתה שאם אני פתאום אבוא ואומר לה שדיברתי עם יעל היא תהרוג אותי. הבעיה היתה גם שפתאום התחלתי להאמין ליעל, זה הדאיג אותי, אני לא רציתי להאמין לה, רציתי שהיא תשאר אותה המכשפה.

ליוויתי את יעל החוצה, נעלתי אחריה את הדלת וישבתי ללמוד. לא הצלחתי להבין את זה. הייתי טרוד מדי מלהתרכז בספרים, המילים חלפו לי דרך הראש בלי להבין בכלל. קמתי והערתי את ליאת. שאלתי אותה אם היא מכירה את ירון. “אוחנה המניאק? החרא הזה? ההוא שאף אחד לא אהב אף פעם ובצדק? לצערי כן" היא התיישבה, משכה את השמיכה מעל לכתפיה והתכרבלה לתוכה. "הוא אנס אותי לפני שנה וחצי", היא הפתיעה אותי, “והוא הבעיה שיש לי עכשיו".

- "למה?”

"כי המשטרה חושבת שדרסתי אותו בכוונה, והם רוצים שאודה שרצחתי אותו".


crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

נכתב על ידי jk ביום\שעה May 13, 2006 06:21 PM

Trackback Pings

ניתן לשלוח טראבק כאן

רשומים כאן אתרים אשר מפנים לכאן:

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on May 16, 2006 11:13 PM

» זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on May 22, 2006 05:56 PM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on June 2, 2006 12:08 AM

» פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
כבר לא ידעתי מה השעה. לא העזתי לחשוב. הייתי כל כך טרוד שלא ידעתי בכלל על מה אני צריך לחשוב. יעל ועינת או יעל ודנה? וירון? האם הוא היה איתן באות... [Read More]

Tracked on August 3, 2006 07:59 PM

» פרק שלושה עשר:: ת'אמת, למי איכפת? from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“על מה אתה מדבר?” היא אמרה לי. “איפה ראית עינים כחולות?” “תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכת... [Read More]

Tracked on September 6, 2006 12:28 PM

» פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on October 7, 2006 12:43 PM

» פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה ... [Read More]

Tracked on November 14, 2006 10:02 PM

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on December 11, 2006 09:06 AM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on January 29, 2007 11:14 PM

Comments

תמונת המשתמש

איה
May 14, 2006 02:27 AM
לינק ישיר לתגובה זו

לא אוהבת את הסיפור הזה.

תמונת המשתמש

gyuval
May 14, 2006 10:45 AM
לינק ישיר לתגובה זו

תראה בחיים לא התנסתי בכתיבה ספרותית אבל זה חתיכת פרויקט מבורך.


אם תצטרך אי פעם עטיפה ניסיתי לעשות משהו:
http://img91.exs.cx/img91/982/book0qu.jpg

תמונת המשתמש

יהונתן
May 14, 2006 05:47 PM
לינק ישיר לתגובה זו

יפה,
גם השגת את הפורמט של ה480 על 640 שאני עובד בו.
אני אשקול בחום...

כל הכבוד.

תמונת המשתמש

דרור
May 14, 2006 07:44 PM
לינק ישיר לתגובה זו

יהונתן, הסיפור מעניין, אבל קשה לי עם התחביר. המשפטים קצת ארוכים מדי; מדי פעם גם חסרים סימני פיסוק. מכיוון שקראתי טקסטים אחרים שלך, אני משער שמדובר במגבלת זמן, או בבחירה סגנונית מודעת. מה מהשניים?

תמונת המשתמש

יהונתן
May 14, 2006 07:46 PM
לינק ישיר לתגובה זו

זה בעיקר קשור לעובדה שאני כותב ממש מהר ובלי לעשות הגהה. גם אני לא כותב תמטית מספיק. בשביל זה, אבל, זה כאן. אני אשמח אם תעזרו, תתקנו ותעבירו תיקונים. כבר מספר פעמים תיקנתי דברים אחרי שקיבלתי הערות בונות.

תמונת המשתמש

דרור
May 14, 2006 07:47 PM
לינק ישיר לתגובה זו

gyuval, יופי של עטיפה!
אני פחות אוהב את הפונט שאתה משתמש בו לתיאור; שים לב גם לשגיאות הכתיב בתחתית ("קיראטיב", "קומונט" במקום "קומונס"). ברור לי שמדובר רק בגרסת הדגמה שהוצאת בזריזות, אבל מכיוון שכבר השקעת את המאמץ...

תמונת המשתמש

דרור
May 14, 2006 07:50 PM
לינק ישיר לתגובה זו

יהונתן, שקלתי להציע עזרה בעריכה; הבעיה היא שאני מרגיש שצריך שינוי די מהותי במבנה המשפטים, ואני לא בטוח שתהיה מרוצה. אולי אנסה בכל זאת כמה פסקאות, ונראה מה דעתך. אח"כ.