« ריק מתוכן | Main | התחלה מחדש\תעודת גמר »

February 16, 1999

ואם כל זה לא מספיק ... אז

6.4 ואם כל זה לא מספיק..אז

בוקר טוב, צמד מילים שלא מסתדר ביחד, חשבתי לעצמי בעודי מסתדר לעבודה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עבודה זה מקום שבו באים בשבע, הולכים בחמש וזהו. ולאן שאני הולך צריך להשקיע, להשאר שעות נוספות ללא תשלום, כי רק ככה האנושות תתפתח, כי רק ככה הבן שלי יחיה, לא שיש לי אחד, בעצם אולי יש כמה שפזורים להם ברחבי העולם מהטיול שלי אחרי הצבא. גם כן טיול, כל העולם על אופניים, חתיכת שרירים ברגל זה עשה לי, אבל גם למדתי הרבה איך לחיות באמת בלי דאגות ואיך להכיר אנשים מהר, או שלא, בעצם מה שקרה זה שלמדתי איך לנצל אנשים לטובתי האישית לאחר הכרות של כמה דקות. הייתי מתארח אצל איזהשהיא משפחה ומזיין את הבת שלהם, אוכל מהאוכל שלהם ועוזב. למדתי הרבה שפות, אפילו ניתן להגיד שכמעט את כולם, אבל זה לא העניין. גמרתי להתלבש, הסתכלתי במראה, והבנתי שלעזאזל אני הבן-אדם היחידי בעולם שלא מכנים את החולצה למכנסים, וגם זה כי תמיד אמרתי שאני לא אלך אף פעם ככה, כי זה לזקנים, זה מכוער ולא נוח. עליתי על האופנוע, וניסיתי להניע אותו, לאחר ארבע דקות של ויכוח רעשני ניצחתי והוא פעל, יצאתי מהחניה והתחלתי לנסוע לכיוון הסנטר, לעבודה, חצי שעה של פקקים, לא נורא, זניח, אמרתי לעצמי אתה רק בן עשרים ושש, עדיין צעיר ועדיין מדריך את הנערים בסופר חנות שאני ועמית הקמנו, מעין חנות מיסטיקה, סטודיו קעקועים ופירסינג, ספריית כישוף ופאב שפתוח משמונה בבוקר עד חמש לפנות בוקר. ככה שבעצם לא רק שכמעט שאנחנו לא מרוויחים כסף, אנחנו גם יכולים לעבור לגור שם, כי 21 שעות ביממה אנחנו שם, הכל נראה חיובי, עמית עדיין ישן ואני, אני בן-אדם שונה, מפותח יותר, או שלא, עמית לא עשה צבא, למרות שהוא רצה, לא גייסו אותו בגלל בעיות גב, ואני שלא רציתי נתתי את השלוש שנים הכי יפות שלי. עמית עדיין חי באופוריה של להגשים את החלום שלו, ואני כבר מיציתי, ככה זה, חברים הכי טובים מגיל אפס, וכל כך שונים, ישבתי לי באלגנטיות מאחורי הבר וחיכית לילדים שמבריזים מבית-ספר כדי לשבת איתנו, אבל אני ועמית חוקקנו חוק, מותר להדריך את הילדים, אבל לא להתקרב לילדות, כי הן קטינות ואין לנו כסף לתביעה משפטית. דברתי איתם עד אחת-עשרה ואז עמית נכנס לחנות. אמרתי לו – " סוף סוף החלטת לקום, כאילו, הגיע זמן". והוא הגיב בכך שהצביע ימינה ופתאום ראיתי, הילדה הכי יפה שראיתי בחיי, ואנחנו רואים עשרות בנות יפות ביום. אבל היא היתה מיוחדת, הוא התישב על הבר למרות שהוא לא שותה אלכוהול, והדליק את הג'וינט, והתחיל לדבר, ומסתבר שהיא מישהי שהוא הכיר כשהוא היה באמסטרדם לפני שש שנים, וקוראים לה די, כמו האות, ומה שעוד מסתבר זה שהיא הביאה פטריות שזה בכלל מגניב, אבל אמרתי לעמית שאני אמרתי שאני לוקח סמים פעם אחת בחיים ותו לא. מספיק לי פעם אחת לקחת פטריות, חוויה מגניבה אבל זהו, לא הרבה יותר מהמציאות, במיוחד שלי, זה היה מגניב לאללה אבל גם מפחיד, אני זוכר שהתחלתי לנגן ומישהי שאני בקושי מכיר באה לנשק אותי וצעקתי "לא!!!!!!!!", אני לא מכיר הרבה שזה קרה להם, ואז עמית העלה את השאלה : "בא לך לקחת שוב?". התחלתי לחשוב על זה.

למחרת בבוקר קמתי, הסתכלתי לצדדים והבנתי שאני לא בבית, ןגם שהשעה די צהרים, ירדתי למטה וראיתי שאני די באזור של הבית, עליתי על האופנוע ונסעתי הביתה. התקשרתי לחנות להודיע לעמית שאני מגיע יותר מאוחר, הסתכלתי בראי והתחלתי לדון בסוגיה של הפטריות, משהו בסגנון :
אני: "לא צריך את זה, סתם מזיק, וזה בכלל לא השפיע עלייך רצינית."
עצמי : " אבל זה היה ממש כיף, הייתי חי לכמה שעות."
אני : "אתה גם חי עכשיו, אתה לא צריך סמים כדי לחיות."
עצמי : "אבל..."
אני : "אל תשכח שהבטחת לנרי.."
ובזה הסתיים הויכוח.
לפני שנרי עלה ללבנון בפעם האחרונה הבטחתי לו שאני אנסה סמים אך ורק פעם אחת בחיים, וזהו. ואז הוא נחטף, מי כמוני יודע, שכשנוסעים בטרמפים צריך להזהר, וביום בהיר אחד, בסוף שנת אלפיים, הוא נחטף, מאז לא שמעו ממנו, אני ועמית מתייחדים עם ההורים שלו פעם בכמה זמן, בסך הכל שלושתנו גדלנו ביחד מאז הגן. בערך בשעה ארבע הגעתי לחנות, עמית היה עסוק בלקעקע מישהו ודי פשוט ישבה שם ובהתה בדברים, כמו שאני הייתי עושה, עד לפני חמש-שש שנים, עד שהוא נעלם.
לא רציתי להפריע לדי, וגם לא ידעתי עם היא דלוקה או לא, אז פשוט נכנסתי לבתוך הראש שלה, והתחלתי לראות דרכה, ואז הבנתי היא תמיד ככה. ההזיות, זה כבר כל כך ספוג בדם שלה, שלא צריך יותר סמים, היא פשוט צוללת בים. זה בא בהפתעה, עמית צעק עלי, אמר לי להפסיק לחדור למוחות של אנשים, אבל הוא, הוא היה עמוק בתוך הילדה שלו, ואז שאלתי אותו כבדרך-אגב : "איפה היא ישנה?" והוא אמר שאצלו, עם עוד חברה שלה, שהוא רוצה להכיר לי, אבל הוא ויתר כי אני לא בקטע של סמים וקשה לו לא לזיין מישהי כל עוד הוא שפוי, זה התחיל כשהוא היה בן עשרים, ולא היה יפה במיוחד אבל היום, חמישים קילו פחות ומטר שיער יותר, הוא כבר לא צריך את זה, לפחות לדעתי.
אחרי העבודה, בחמש בבוקר נסענו אליו, השארתי את האופנוע בסנטר ולקחנו את החיפושיט (חיפו-SHIT ) שלו, הגענו אל הדירה שלו, והוא פתח את הדלת, ואז פתאום ראיתי את זה, שק של כמה קילוגרמים של גראס, ועציצים עם פטריות בתוכם, והוא פשוט מסטול, וגם שתי הבחורות, אבל רק אני עדיין שפוי. משגיח, שאף אחד לא יעשה שטיות, כי כשאני לקחתי, אני נעלתי את עצמי בחדר ושמעתי מוסיקה, וכולם היו בטוחים שהתאבדתי, בערך בשמונה, אני כבר הייתי מת מטיפות, ועמית כבר ישן, איזה מזל שהיום יום שבת, ואנחנו פותחים בערב.
די והחברה שלה, שאני בכלל לא יודע איך קוראים לה, רק שהיא נראית שנייה לפני המוות, שניה לפני להיות מלאך, היו כל כך לא קשורות למציאות והתמזמזו, אני נפלתי על המיטה, לא לפני שהלכתי להביא מהבית את התיק כלי רחצה שלי, אני פשוט לא יכול לקום מג'ויף בבוקר, אפילו שזה בערב, אני לא חושה שיש יום בחיי האזרחיים שלא התגלחתי בו, איזו מין אובססיה לשערות. כשקמתי היה כבר חושך, אז טסתי למקלחת והתחלתי להתארגן, להתגלח, לצחצח שינים ואז קלטתי את החברה של די, שוכבת באמבטיה, עירומה לגמרי, מסתכלת עלי, אני שאלתי בחוסר טאקט איך קוראים לה, היא לא הבינה עברית, אנגלית, צרפתית והולנדית, ופשוט לא הגיבה. אז הצבעתי על עצמי ואמרתי את שמי, בתקווה שגם היא תעשה כך והיא לא. היא פשוט קראה לי באצבעה, אני די בטוח שהיה אסור לי, אבל התפשטתי ונכנסתי לאמבטיה, ולרגע לא חשבתי על סקס, היא פשוט סיבנה לי את הגב, ואז הסתכלתי על השעון ופשוט קמתי, התלבשתי חלקית, ויצאתי לכיוון החנות בתקווה שעמית לא יגלה. בעצם למה יש לי לקוות, הוא קורא את כל המחשבות שלי, עוד מאז הסיאנסים של גיל חמש עשרה. אז פשוט עמדנו אחד מול השני ושתקנו ואז זה קרה (בקטע הזה בסיפור כולם ציפו שנתנשק, אבל לא!). לחנות נכנס בחור די שזוף עם מבנה גוף רזה מאוד, ושיער בערך באורך שלנו, עד אמצע הגב. רק שבניגוד אלי, לא היו לו עגילים, בניגוד לעמית לא היה לו קעקועים, והוא פשוט עמד שם, הסתכל ו..., עד שזינקתי עליו בחיבוק ושאלתי : "נרי, איך?", והוא השיב לי , שבתוכנית חילופי שבויים שחררו בשבילו אלף חמש מאות אסירים בטחוניים, החמאס החליט לשחרר אותו מהשבי, והדבר הראשון שהוא עשה זה להסתפר, להתגלח ולבוא אלינו, הוצאתי בקבוק ג'וני ווקר מהבאר, והכרחתי את עמית לשתות איתנו, נעלנו את החנות, ושתינו עד הבוקר, בבקור דפקו על הדלת של החנות ילדים שראו אותנו ישנים והחליטו להעיר אותנו כי הם רוצים עגיל בלשון. אני נעלמתי לשרותים להתארגן, יצאתי כעבור רבע שעה, וחיטאתי מחטים לילד, הסתכלתי על האישור מההורים, הוא נראה לי מזוייף, אז שלחתי אותו לזייף אחד חדש, ובינתים ישבנו אנחנו לדבר, להשלים חווית מהשש שנים האחרונות, על התואר שלי, על החלום של עמית ויותר חשוב, על כל העינויים שנרי עבר. אני עכשיו רואה אותו כבן-אדם אחר, הרבה יותר חזק ממני, שסבל הרבה, שעבר הכל, שיכול להחזיק, כעבור שעתיים של החלפת חויות תוך כדי קעקוע ילדים חזרנו ללפני שמונה שנים, ירדנו על עמית על זה שהוא חסר אחריות, על הכל בעצם. על זה שאת הכסף שהוא מרויח הוא מוציא על סיגריות וסמים, ואיך אנחנו, או לפחות אני, חי מצוין מהכסף. ואז קרה מה שלא היה צריך לקרות, לחנות נכנסה בטעות או שלא, מישהי מוכרת, לשניה לא זיהנו אותה, אבל פתאום זה בא לי בבום, היא היתה פעם חברה של נרי, בערך. כי בניגוד אלי ואל עמית לא היתה לו חברה, והיא הדבר הכי קרוב לזה, קראו לה מיכל והיא היתה חברה שלו בערך מגיל שבע-עשרה עד שהוא נחטף, אחרי זה אני ועמית שמענו שהיא חזרה בתשובה והתחתנה, עכשיו כשראינו אותה היא נראתה בחודש השמיני, או משהו כזה, ואז נרי נשבר, הוא לקח את עמית הצידה ולחש כמה דברים, אני כבר הנחתי שזה לא יהיה טוב, בסוף היום נסענו לעמית הביתה , נרי התקשר ואמר להורים שלו שהוא יחזור מחר, עמית בינתיים הכין את הפטריות, בעוד די והחברה שלה הכינו ראשים בבאנג, אני קמתי ואמרתי להם שיתקשרו אלי בבוקר, הם לא, כמו שציפיתי, אז קמתי בבוקר והלכתי אליהם, דפקתי על הדלת ולמזלי הם פתחו, לפחות הם לא מתו אבל לפי הריח הייתי בטוח שהם עשו אורגיה, טוב לפחות מישהו נהנה אתמול. הסתכלתי עליהם במבט כועס, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה, נסעתי לכיוון העבודה בתקווה שבמהלך היום הזה הם יתפקחו ויגיעו גם כן, היום בחנות היה די רגיל, ילדים משועממים מחטים ודיו, ההבדל היה שפעם ראשונה באמת הרגשתי לבד, בלי אף אחד להשען עליו, כמו בצבא, עם כל הפעמים שהייתי נכנס לשירותים עם הנשק ומשחק איתו, ואף אחד לא שם לב שאני כל ערב יושב חצי שעה בשירותים, זה לא כאילו אכלתי שם בכלל, לפתע (ואני לא אוהב שינוים), נכנסה לחנות יצורה מהממת, זה לא כאילו לא ראיתי אותה אף פעם, פשוט זאת היתה פעם ראשונה שכל-כך הייתי צריך כתף, ואם כל זה לא מספיק אז.. היא נגשה אלי בוכייה עם התיק שלה ואמרה שההורים שלה העיפו אותה מהבית, רק שלשום היא סיימה את הצבא, והיום הם באו אליה ואמרו לה – "יעל, סיימת את הצבא, הגיע הזמן שתעופי מהבית.", אז אמרתי לה לבוא לגור בינתיים אצלי, היא הוציאה שטר של מאה שקלים ואמרה לי – " תעשה לי פירסינג בגבה", לא רציתי לפגוע בגוף המושלם שלה אבל נו, הושבתי אותה על כיסא והלבשתי על עצמי את הכפפות,, לקחתי כדור צמר-גפן וטבלתי באלכוהול, חיטאתי את הגבה השמאלית שלה והעברתי את המחט, היא לקחה את הציפורנים שלה ונעצה אותם חזק ברגל שלי, הוצאתי את המחט והעברתי את העגיל דרך הצינורית, נתתי לה מפתח לדירה שלי ושלחתי אותה לשון, בינתיים לקח זמן אבל היום עבר, ובסופו גם נרי ועמית התפכחו וחזרו אלי, טיפה שונים, כמו כל פעם שלוקחים פטריות אבל עדיין אותו דבר, עמית הדליק כהרגלו ג'וינט ואמר לי – "היום בערב די והחברה שלה הולכות בחזרה לאמסטרדם וחשבנו לעשות להן פרידה", כשעמית אומר פרידה הוא בדרך כלל מתכוון לטקס שליחה לשלום, חלק מהאמונות הפגאניות שלנו, בסך הכל שלושתנו מכשפים, פעם היינו ארבעה אבל אחד ערק לצד השחור ומאז לא ראינו אותו, ובכלל מאז שנרי נחטף לא התעסקנו בזה, עד היום, אמרתי לנרי שנצטרך לשתף גם את יעל כי היא עכשיו גרה אצלי והוא לא היה ממש מרוצה, כי כל הטקסים שלנו בנויים לחמישה – 2 חדשים, משגיח, סוללה ומיכל, ויעל היא לא היתה חדשה, היא גם לא היתה מספיק חזקה בשביל להיות סוללה, היא בקושי חוט, אז אמרנו שהיא תשתתף בתור מתלמדת, שתפיק לקחים, נרוקן את שתי החדשות מכל אנרגיה כדי שנוכל להחדיר בהן תובנה, נרי יהיה סוללה ויכיל אותי בעוד אני אבצע את הטקס ועמית ישגיח שהכל בסדר, פעם ראשונה שאנחנו כל-כך הרבה, יצאנו מהחנות ומילאנו לוטו, כמו בכל יום שני, פעם, לאמא של נרי היה דוכן לוטו, אבל אז הם עברו דירה אז היא סגרה אותו. מילאנו את המספרים הרגילים : 2,3,24,10,30 ו9, אני לא מאמין שעדיין זכרנו את זה , ולמרות שזה די ברור שנפסיד זה 10 שקלים שהולכים למטרה טובה, כל עוד אתה תורם הכל בסדר, הגענו לדירה שלי, והתחלנו להכין את הכל, אבל לפני זה היה צריך לטהר את החדר, וגם את האנשים מסמים, הכנתי 5 קנקני מים, אחד לכל ג'אנקי, בכל קנקן היו שני ליטר, ואחרי שהם גמרו לשתות אותם הם היו צריכים להשתין, ואז אני מקווה הם יהיו יותר נקיים, אולי...

ואם כל זה לא מספיק לקחתי אותם לריצה, אני, האסתמטי מריץ חמישה מסוממים ברחובות תל-אביב, כולם פה עם בגדי הספורט שלי, וכולנו עם נעלי מרטינס כי אנחנו לא ספורטאים, אחרי חצי שעה של דעדוע עלינו לדירה שלי, התקלחנו (הפעם לחוד) והתישבנו, עמית התחיל עם הטו המיוחד שלו, וכולנו שיתפנו פעולה, השרירים החלודים בגרון שלי הוציאו טו צרוד ואני צעקתי בכל כוחי, בירכנו את הנוסעות לשלום והצמדנו אליהן רוח שומרת שתגן עליהן במהלך הטיסה, עמית הקפיץ אותן לשדה התעופה ואני, נרי ויעל נשארנו, זה לא שלא הייתי מעונין מינית ביעל, פשוט היא לא נראתה לי מספיק חשובה כדי להשקיע בה זמן, ונרי, הוא היה חרמן אש, מוזר כי רק אתמול בלילה הוא היה באורגיה, אבל יעל, לא רק שהיא לא מעונינת בו, היא הסתכלה עלי מלאת הערצה בעוד שהוצאתי את הגיטרה מהתיק וניגנתי, בימינו אין כבר הרבה רוקרים, רובנו הפכנו לניאו אנרכיסטים אחרי הצבא ובתור אחד מאחרוני הרוקרים כל מה שאנחנו משמיעים בחנות זה רוק, משנות ה60 ועד 99, שבסופה הוא מת, סוף המילניום טראנסים וענינים, נרי לקח בול ושם אותו מתחת ללשון בעוד הוא מסתכל על יעל, היא התנשקה איתו, אולי בגלל הטריפ ואולי בשביל לעצבן אותי, הגבתי באפטיות וצללתי לתוך המוסיקה שלי, כיסיתי את הפנים בשיער כדי לא לראות, והם נעלמו לחדר, למה?, תמיד חברים שלי לוקחים את הבחורות שאני רוצה לפני שאני איתן, זה תמיד היה ככה וישאר כך לנצח, בעודי שקוע בתוך המוסיקה הרגשתי טפיחה על השכם, הסתכלתי אחורה, אלו היו ההורים של יעל, הם שאלו אם אני יודע איפה היא, עניתי להם "כן", והם שאלו איפה אז אמרתי להם שזה לא ענינם, או לפחות ככה נדמה לי, אם היא היתה רוצה היא היתה אומרת להם. הם הלכו, לא לפני שבאלגנטיות תלשו לי את החוט של הגיטרה מהמגבר וטרקו את הדלת, הטלפון צלצל, זה היה עמית, הוא אמר שהוא אוסף את איציק והם מגיעים אלי, תמיד שהוא מביא את איציק זה אומר שמנגנים, לא נראה לי שיש משהו משותף בינינו, הוא חבר ממש טוב של עמית, אבל אני, אני לא בקשר איתו, אני נגנתי על גיטרה , וברגלים הייתי נותן ליווי לעצמי במקלדת של העוגב, איציק תופף ועמית שר, רק שהפעם יעל הצטרפה על בס אמיתי, ונרי, שאף פעם לא ידע לנגן, ואם אי פעם הוא קלט משהו, הוא לא זכר כלום, אז נתתי לו לנגן על כלי הקשה, ניגנו עד הבוקר, ואז הלכנו לעבודה, והחלקנו את הזמן עד יום שישי.
רק שלושה ימים, ואז נלך לארוחת שישי אצל נרי, אצל ההורים שלו בשטחים, לפני 10 שנים עוד היתה תקווה לשלום, ואז רבין נרצח, וההוא נבחר, והכל נעלם, ומאז הוא עדיין בשלטון, מוזר, ויקר, עולה הרבה להיות שמאלני היום, שאין יותר בחירות, חיים בדיקטטורה, זה גם היה הנושא שלנו לשיחה עם ההורים של נרי בשישי בערב, איך שבגלל התקש"ח ההוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ושכל הצבא הזה הוא מינוים פוליטיים שלו, ככה אי אפשר להתנגד לו, אני ונרי זכרנו איך לפני ובזמן הצבא היה לי תקוה להיות ראש ממשלה, להשפיע, לחנך מחדש את הנוער] ואז זה היכה את שלושתנו, מרד הפיכה צבאית, אם נפגע במפקד אז הכל יהיה בסדר, ואני לא מדבר על להרוג, אלא על לפגוע בדרכי התקשורת שלו עם המציאות, ומשום שהוא ביטל את הכנסת אין שום דרך חוקית להודית אותו חוץ מהטלויזיה, אם נשתלט על תחנת טלויזיה, אז נוכל לנצח אותו, בתחנה ניתן פקודות בשמו אל הצבא, ונשחק איתו, ובלי צבא אנחנו יכולים ללכת לבחירות חדשות, לנרי עוד היה בבית חומר נפץ מתקופת הצבא, לי היו מחשבים ועמית, הוא סתם סטלן שיכול לעזור בביצוע, התלבשנו כמו נינג'ות וירדנו, טוב נו, נסענו לירושלים לתחנת הטלויזיה הממלכתית, נכנסנו עם אישור כניסה מזויף שהכנתי, ובקלילות נכנסנו לאולפן, מלכדנו אותו והודענו לשדרנים שיודיעו עכשיו לכל כוחות הצבא להתפרש על הגבול כדי להתגונן מפני כיבוש מכל הכיוונים, וכמו שצפינו זה עבד, השלב הבא היה להתקשר לרה"מ הביתה ולהודיע לו שעורכים בחירות, ואם לא, אנחנו נתקוף את ביתו בטענה שמחבלים השתלטו עליו, והוא בעקשנותו הטיפוסית לא הסכים, ואז נרי ואני הלכנו, לאקדמיה, ליד ביתו, ופוצצנו אותה, אז התקשרנו אליו והודענו לו שהבית הבא הוא שלו, נראה ממש מסוכן, אבל אני צריך את החופש שלי, ולא איכפת לי למות בגללו, במיוחד עכשיו שנרי לצידי, נתנו לו ארבע שעות לחזור אלינו לפלא-פון שלי, בינתים הלכנו לשבת לקפה, אני הזמנתי צ'וק ולטה, נרי הזמין מיץ תפוזים, ועמית, הוא הזמין קולה, וכרגיל, קניתי לכולם בן אנד ג'רייס, קרם עוגיות, הטלפון צלצל, וכרגיל לא עניתי, כי המספר היה חסוי, אני לא עונה לכאלה שיחות, אחרי חמש דקות הוקפנו ביחידת אבטחה מיוחדת של רה"מ הם לקחו אותנו למעצר, לצינוק שם אנחנו יושבים ונשאר לשבת לנצח כדי לספר את סיפורינו לאומה.

נכתב על ידי jk ביום\שעה February 16, 1999 01:37 AM