« Letter to all my Long & Lost friends | Main | Gan Shula Newsletter (the first) »

May 16, 2002

ג'וליה

3 ג'וליה

ג'וליה היתה ילדה יפה, ואני הייתי בן חמש עשרה, או לפחות ככה הרגשתי, כמו כולם לידה. קשה היה להתנהג בוגר ליד ילדה יפה כל-כך, שכולם מחזרים אחריה..... לה לא הפריע שיצאתי באותו זמן עם חברה הכי טובה שלה, ולי זה לא הפריע גם כן. לחברה שלי זה כן....

אבל זה קורה לכל מי שיוצא עם דנה, היא מסתובבת ליד ג'וליה ואז כל הבחורים מתאהבים בה, זה ממש קשה, ודנה לא הבינה את זה....

לי היתה תוכנית אחרת, אני רציתי את שתיהן, לא יכולתי לוותר על היחס החם מדנה, ולא יכולתי להחזיק את הרצון העז שלי להיות עם ג'וליה. הלכתי לדנה ושאלתי אותה איך היא תרגיש אם אני אהיה עם ג'וליה, והיא נעלבה, היא לא רצתה לדבר איתי יותר. הסתבר לי שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה, גם החבר הקודם שלה רצה להיות עם ג'וליה ושאל אותה, אבל הוא רצה משהו אחר, הוא רצה את שתיהן יחד. דנה סרבה, ג'וליה לא.

הלכתי לדבר עם ג'וליה, כדי להשכיח את צערי בשיחה ענוגה, וככל שדיברנו יותר ויותר כך הסתבר לי כי עשיתי טעות. בעצם ג'וליה לא תהיה מעוניינת בי אף-פעם, לג'וליה יש שוני קטן מרוב הנשים. היא נמשכת אליהן.... דנה לא ידעה ולא הבינה את זה, אבל ג'וליה היתה מאוהבת בדנה מאז כיתה ז' ולכן הסכימה לכל הדרישות המוגזמות שלה לגבי יציאה לכל מני מקומות מוזרים.

החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד שיש לעשות, לסדר בין ג'וליה לדנה, להשקיט את הסביבה וכך גם לזכות בדנה בחזרה, הייתי צריך לדאוג לאהובתי (ולבחורה שרציתי כל כך להשכיב)

הלכתי לביתה של דנה וצלצתי בפעמון דלתה, הנחתי שזו הדרך היחידה בה אני אקבל תשובה. אמה ענתה לדלת ואמרה שהיא בחדר, בוכה; נכנסתי לחדרה בלי לדפוק על הדלת כי ידעתי שהיא לא תסכים להכניס אותי עם יהיה זה אני.

דנה שכבה במיטתה תחת שמכת פוך, כשהיה זה נראה כאילו יש שם עוד אדם, כאילו היא לא לבד בכלל וגם לא בוכה. משכתי במהירות את השמיכה ונדהמתי.

תחת השמיכה היו שני בני אדם, ג'וליה ועוד מישהו שאיני מכיר, לימים הסתבר לי כי היה זה ידיד של ג'וליה שהיא מכניסה לכל הסיפורים האלה כי הוא רוצה אותה והיא רוצה את דנה, וככה הם מתארגנים.

נעלתי את הדלת אחרי והצטרפתי. לא יכלתי שלא, גם ג'וליה, גם דנה וגם ביחד.

נשבעתי שלא לדבר על זה לעולם.

מאז אותו ערב לא ראיתי את ג'וליה, לא ראיתי את דנה ולא את הבחור. אולי בעצם עד היום.

קמתי היום בבוקר רענן וצונן, יום חורף גשום וקר של אוגוסט. הלכתי והבאתי את עיתון הבוקר שלי, וכרגיל התחלתי במודעות האבל, ג'וליה התאבדה. הייתי חייב ללכת להלוויה לברר למה.

לבשתי את מיטב בגדי השחורים ונכנסתי לאוטו כדי להגיע לבית הקברות בזמן, לאחר שעתיים של פקקים הגעתי. דנה היתה שם, לבושה כמו אלמנה שאיבדה את יקירה, וגם הבחור, שלא ידעתי את שמו, וכנראה לעולם לא אדע. איש לא התייחס אליו, הוא רק עמד שם ובכה.

ניגשתי אל דנה ושאלתי לשלומה, היא פנתה הרחק ממני ולא הסכימה לדבר איתי.

אחד האבלים אמר לי שגם לה יש איידס והיא לא רוצה לדבר עם אף אחד שהיא שכבה איתו כי היא מפחדת להודיע לו שגם הוא נדבק.

ברחתי במהירות האפשרית לבית החולים הקרוב להבדק.

אולי בעצם אין פואנטה לסיפור הזה. אבל אין לי איידס, אני מאושר, זה מה שחשוב.

נכתב על ידי jk ביום\שעה May 16, 2002 01:57 AM