את מוכרחה להיחשף [עורך בהוצאה 12:19] ביקיני זה טוב? [12:24] מה זאת אומרת? [אמא 12:25] לא אשמת העירייה ששיעור הילודה עלה [12:33] די להיות בלונדינית תתחילי לעבוד [עורך בהוצאה 12:41] אצל וינרמן הבלונד עובד טוב [12:58] אתמול היה סקס סוער? [שרון חברה 13:29] סוער בלי סקס ואיך אצלך? [13:36]

הטור של דיקר אף פעם לא היה מובן לי, ואף פעם לא יהיה מובן. שברירי משפטים, טקסט קטוע, אולם, לדברי עידוק לפחות, הוא מייצג את התרבות כיום. הוא מראה לנו את פני החברה.
למסרונים לקח כמעט עשור להתמסד, כך שאפילו שרים מכובדים משתמשים בהם כדי להדליף מידע החוצה. הבלוגים, מצד שני, עוד טרם הבשילו. כמו שהSMSים היו נחלת הטכנוואנגליסטים לפני כחמש שנים, כך מתאכזבת, אולי מעט, אילנה תמיר, מבינה שהבלוגים הם פני הדור. עם הטיה קטנה מבחינה טכנולוגית, ואולי נוטים לפעמים שמאלה על המפה הפוליטית, למרות שזה לא מוכח, כשמדברים על נושא בבלוגיה הישראלית הוא מתחמם. הוא מתחמם מספיק בשביל להגיע לתקשורת הממוסדת.

"תגיד, אתה כותב בעיתון כבר ארבע שנים, לא? כמה פעמים המילה 'אני' הופיעה בכתבה שלך?" שאלתי חבר טוב לפני מספר חודשים. התשובה היתה: "כתבתי פעם אחת, והמילה הוסרה על ידי העורך".

"נכנסתי לפוליטיקה כי נמאס לי לשבת ולצעוק על הטלוויזיה, אז התחלתי לעשות", כך התחיל חבר טוב את השיחה כל פעם כשניסינו להבין מה אנחנו עושים שם. הוא מאס בטלוויזיה, הוא רצה להשפיע, לשנות, להפסיק להתעצבן. הוא הצליח. ההנחה היא שלכולם יש מה להגיד, לכולם יש על מה לדבר, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. הבלוג נועד להפרות את המחשבה, לאפשר דיון, לאפשר קיום של רעיונות אחד ליד השני.

האם אנחנו אוהבים להתבדח על בלוגים אישיים של מתבגרים וילדים שמין הסתם עדיין לא פיתחו זהות אישית מגובשת? האם כשאנחנו מבקרים את ערוץ הניואייג' של nrg זה נותן לנו הרגשה טובה שהבלוג שלנו יותר מעמיק ויותר אליטיסטי? האם כשאנחנו מתרגמים את בוינגבוינג או מדביקים תמונה של חתול גאדג'ט מחובר ביואסבי למחשב אישי, אנחנו מרגישים שהבאנו עוד פוסט מופלא לעולם?