לכן, כשעורך הדין של פוסטר ביקש לראות את המסמכים המראים כי פוסטר החזיקה בקבצים, ביקשה התובעת למשוך את התביעה. הוכחת העניין בבית המשפט היא יקרה, וניתן במקביל לנהל תביעות נגד משתפים אחרים. לא זו אף זו, אלא בשולי הפסיקה ניתן למצוא פריט חשוב שככל הנראה הוסתר מעיני העיתונות. כנגד אמנדה פוסטר, בתה של דבי, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. אמנם עו"ד בקרמן גורס כי מדובר בעניין טכני וכי לא יהיה ניתן לגבות מאמנדה כיוון שאין לה את הכסף הדרוש, אולם עדיין לחברת התקליטים היה כבר פסק דין בידיה.

מה אם כן המרחק בין תביעות השיתוף בארצות הברית לבין ישראל? האם המשתפים הישראלים צריכים לארוז ולהתחיל לחשוש מתביעות משפטיות גם כן, או שמא הם צריכים לחגוג על ימיה האחרונים של סדום עד שתגיע חברת עורכי דין שתתנהל מולם ותהווה גובת חובות של התאחדות התקליטים? חשוב לציין שהמצב המשפטי בישראל כעת הוא עוד גבולי, ויכול להיות שחוסם את חברות התקליטים מלתבוע מורידי קבצים, אך עדיין פגיעה בזכויות יוצרים היא פגיעה מהותית בקניינם של אמנים ואין אני מעודד בשום אופן לפגוע בזכויות היוצרים האלו.

כעקרון, סעיף 3ג לפקודת זכות יוצרים קובע כי "לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות." כלומר, הורדה לשימוש ביתי יכול שתפורש על ידי בית המשפט כחוקית. ההפרש בין הפרשנות המתירה לפרשנות האוסרת, שכן רוב משתפי הקבצים גם ביודעין מאפשרים לאחרים להוריד, דבר שהופך את השיתוף במקרים מסוימים למסחרי, הוא הפרש דק מאוד. בגלל אי הודאות המשפטית ששוררת, ככל הנראה, ממתינים עדיין בחברות התקליטים בטרם יתבעו.

כמו כן, כיום עוד טרם הבשיל "חוק מסחר אלקטרוני" שמאפשר לחברות התקליטים לקבל את שמותיהם של הנתבעים לפי כתובות הIP המפרות, כך שהמסגרת הנורמטיבית טרם הונחה להליך הגילוי. אי הנחת המסגרת גם מעכבת את התביעות הנ"ל.

אבל אם העדר עילה לא הפריע לחברות האמריקאיות לאיים בתביעה ולהתפשר במהרה, מדוע אין בארץ לפחות איומי תביעה? מדוע חברות התקליטים לא יוצאות במסע "סחיטה" בו הן יבקשו כסף, ובמקרה הגרוע ביותר לא יתבעו?

הבעיה היא שכל הפסד של חברות התקליטים יכול שיוביל ליחסי ציבור נוראיים כלפיהן; ובארץ עדיין לאלו יש יוקרה מסוימת. חברות התקליטים בארץ מתנגדות לטכנולוגיה ברמה פחותה מאשר בארצות הברית ולא מבקשים להגביל את הזכויות הדיגיטליות של המשתמשים. כך, למשל, שירות Songs.co.il נותן להוריד את שירי אמניו בפורמאט MP3, ולא מוגן בנז"ק (ניהול זכויות קניין). התרבות הישראלית היא שונה, היא אחוותית.

בישראל יש גם פעילות ענפה פיראטית בשווקים, פיראטיות אמיתית, בה אנשים מרוויחים כסף על חשבון התקליטים ולא מעבירים כסף זה לחברות. הפיראטיות של חנויות התקליטים בתחנות מרכזיות למינהן, של שווקים שמוכרים מוצרים מזויפים. כל אלו פוגעים בקניין הרוחני פי כמה וכמה, ואלו נעצרים סוף סוף.