אז שמעתם על סיפור הזמר המפורסם והקטינות, והחלטתם שיש לכם משהו מצחיק להגיד על זה, ושאתם רוצים לחשוף את זהות החשוד בצורה משעשעת? לפני שאתם עושים זאת, הנה כמה דברים שחשוב שתדעו.

בשנת 2012 תוקן חוק בתי המשפט, כך שישנו איסור על פרסום שמותיהם של חשודים לתקופה של 48 שעות אחרי שהחשוד התייצב לחקירה, או עד סיום הדיון הראשון מול שופט. כלומר, גם אם אתם יודעים בוודאות מי החשוד, וגם אם לא קיבלתם "צו איסור פרסום" ישירות אליכם, הכלל הוא שאת הפרטים של חשודים אסור לפרסם עד אחרי שהם יצאו מהחקירה, וניתן להם זמן לבקש צו איסור פרסום. כלומר הכלל של "לא ראיתי צו איסור פרסום ולכן הוא לא תקף לגביי" לא נכון יותר.

אם נוסיף לזה עוד דבר, אז בסוף השבוע האחרון התגלגו בוואטסאפ לפי השמועה סרטונים של הזמן והקטינה\ות. אז בפועל, אחזקה של הסרטונים האלו או מתן קישור אליהם הוא עבירה על החוק כיון שמדובר בתועבת קטינים (פדופיליה, בלשון העם); זה לא אני, זה סעיף סעיף 214 לחוק העונשין שקובע חמש שנות מאסר על פרסום תועבה הכולל קטינים. כלומר, אין ממש הבדל בין להחזיק את הסרטון הזה, או להחזיק תמונות עירום של ילדים שנוצלו בתאילנד לתעשיית המין: בשני המקרים כנראה שתגמרו בכלא; אבל על זה אף אחד לא מדבר, כולם מפיצים לינקים.

עכשיו, אכן בפועל אייסורי הפרסום בחוק מופרים לא אחת על ידי המשטרה עצמה (כפי שקרה בפרשת הברנוער), על ידי כלי תקשורת ועל ידי מקורות זרים; אולם, נדיר במיוחד שנפתחים הליכים פליליים כנגד אמצעי תקשורת שמפרים את הצווים. העניין הוא שצווי איסור פרסום ואיסורים על פרסומים הפכו להיות מופרכים בעידן של מידע חופשי; כאשר החשיבה צריכה להיות שעל מי שמחזיק את המידע להגן עליו ולא להדליף אותו לעיתונאים, שמטפטפים את המידע לאט לאט.

אבל כאן עוברת השאלה כיצד ניתן להתלוצץ על הנושא? ברשת התפרסמו בשבוע האחרון לא מעט פרסומים הלועגים לפרשת הזמר והקטינות, בין שלועגים לזמר, בין שלועגים לדרך שבה פורסמו הדברים בתקשורת עם רמזים עבים במיוחד, ובין שסתם חושפים את הזמר או את הקטינות. השאלה היא, איפה עובר הקו בין בדיחות שמותר לכם לספר בפייסבוק, לייד כל החבר'ה, ובין מה שאסור.

וובכן, לא מזמן, בית המשפט העליון דן בשאלה דומה בנושא צווי איסור פרסום (עפ 8225/12 חברה פלונית נ' פלונית). באותו המקרה השאלה היתה מה מותר לפרסם מתוך כתב אישום על מטפל שחשוד שביצע מעשים מגונים בקטינה. בית המשפט העליון פסק כי "המידע שיכול לזהות חשוד נחלק לשני סוגים: סוג אחד הוא מידע שיש בו כדי לאפשר לזהות חשוד אנונימי. הכוונה למידע הכולל אפיונים פומביים, מובחנים ומיוחדים המאפשרים לאדם סביר שנחשף לפרטי הפרשה לראשונה בעקבות הפרסום, לזהות במי מדובר. פרסום של מידע מסוג זה עלול להוביל לתוצאה דומה לפרסום השם גופו. סוג שני הוא מידע שיש בו כדי לזהות חשוד מוכר". בעצם, בית המשפט העליון אומר "אם אתם נותנים רמז מספיק עבה, אז זה כמו לחשוף את זהותו".

כלומר, דווקא כאן ההגנה של "מה שפרסמתי לא אמת, ואין סיכוי שאדם סביר יחשוב שהוא אמת" יכולה לעבוד לטובתכם (כמו במקרה של נועם פדרמן ושידורי קשת). אם אתם רוצים לצחוק על הנושא, דווקא עשו הכל כדי להתרחק מזהות האדם החשוד.

לגיטימי: לפרסם מם שצוחק על הפרשיה עם דמות שאינה קשורה ואין חשד לרגע שנאמר שהיא קשורה, לא לגיטימי: לפרסם צילום של הקעקוע המאוד מפורסם של החשוד בצורה מפוקסלת.

לגיטימי: לכתוב ביקורת על איסור הפרסום המיותר כשכולם יודעים מי האדם לא לגיטימי: לפרסם את שמו של האדם.

לגיטימי: לפרסם שמות של אנשים שאינם חשודים בתור הזמר. לא לגיטימי: להשתמש בשמות של שירים של הזמר כדי להדגים דברים מהמם הזה.

לגיטימי: לפרסם הלצות ומשחקי מילים על העבירות עצמן; לא לגיטימי: לפרסם את התמונות של הקטינות, אפילו אם הן מטושטשות או אפילו קישורים לאתרים אחרים.

החוק המדובר חל, אגב, גם עליכם שמפרסמים שטויות ברשת, אבל גם על האדם עצמו. סעיף 70(ד1)(2)(ג) קובע כי מותר לפרסם את שמו של החשוד במקרים בהם "החשוד ביקש לפרסם את שמו או הסכים לפרסום שמו, ובלבד שהבקשה או ההסכמה ניתנו בידי החשוד עצמו או על ידי בא כוחו, בכתב". כלומר, אם הזמר עצמו פרסם, בכתב, והסכים לפרסום, אז ככל הנראה שניתן יהיה לפרסם את שמו.

חשוב לזכור שלאמצעי תקשורת, בניגוד לאדם הפרטי, יש ייעוץ משפטי צמוד שיושב איתם לפני פרסום של כל כתבה בעייתית. לכן, סביר להניח שאנחנו נצפה להרבה יותר אחריות מצדם מצד אחד, ולאיפוק מצד שני. כלומר, אם משהו פורסם בתקשורת, זה לא אומר שמותר לפרסם, אבל זה לפחות מהווה הנחיה למה כולם יודעים. לכן, באמת אבסורד שכל העולם יודע מיהו הזמר, סרטונים של פליטות פה של כתבי טלויזיה מוצגים ברשת, אבל לאף אחד אסור לומר זאת.

העובדה שאסור, אבל, לא אומרת שזה צודק, אלא רק שזהו החוק.

[פורסם במקור בוואלה]