« אין לי מילים לתאר את ההרגשה | Main | וככלות הכל ואחרי המבול »

April 01, 2001

סיפור מוזר\סיפוק אכזר

9.2 סיפור מוזר\סיפוק אכזר

סיפור מוזר על אדם לא פחות שונה משאר האנשים

עדי לא היה שונה משאר הילדים, רק נראה אחרת…. הוא היה מתלבש לבד, אוכל לבד ומשחק במחשב כמו כולם, אבל בבית לבד כשהוא היה חוזר הביתה, היה בוכה הוא, היה מתייפח על מר-גורלו, ולמה? הרי הוא בדיוק כמו כולם, אבל לו לא מצליח, הוא רוצה להיות זהה, אבל שונה מבפנים.
עדי קם בבוקר וצחצח שיינים, הוא הדליק את הסיגריה ןערבב את הקפה בתוך המים הרותחים שלו. לקח את הקפה כשהוא מסתער אל תוך האוטובוס, הכל כדי לא לאחר. באוטובוס ישבו אותם אנשים רגילים, הזקנים, הפועלים הזרים והילדים הקטנים. כל עלובי החיים שלא יכלו להרשות לעצמם רכב. הוא חשב לעצמו – "יום אחד יהיה לי אוטו משלי, כסוף ומבריק ונוצץ עם חשחושי מגנזיום, ובאוטו תהיה אישה,, והיא תהיה בלונדינית עם ציצים גדולים."
לא ידוע למה, אבל הוא תמיד נמשך אליהן.
הוא ירד מהאוטובוס והדליק עוד סיגריה, סיגריה של בין האוטובוס לעבודה. חמש שאכטות אחרונות של אושר לפני שהבוס יבקש בנימוס לכבות אותן. הוא הגיע לעבודה, פתח את המחשב כדי לבדוק דואר, הסתכל בתמונות הזימה הרצות. אמר לעצמו "יעוד יום נגמר וסוף סוף אתעלף על המיטה" כשהוא נזכר שהשעה רק עשר בבוקר.
לארוחת צהרים הוא אכל כרגיל, נודלס ועוף מוקפץ בבר למטה, שוב אותם האנשים, כמו כל שאר הימים. חזר הוא הביתה בשש ושלושים, לאחר נסיעה מפרכת. פתח את הטלוויזיה הביט במנחים, ונרדם על הספה הרוטטת.
קם הוא לפתע בחצות הליל, היתה זו דפיקה בדלת, את הדלת פתח ומולו ניצבה היא מאושרת. המילים הראשונות שמפיה יצאו היו מקסימות, ויחקקו במוחו לנצח. אמרה היא לו "בוא נתנה אהבים", ותשובתו לה הייתה "אני ואת לנצח."
אז אהבה הם התנו אל מול האח, ולא תמו עד עלות השחר.
שתיקה הרועמת החלה להכאיב, כשהיא קמה והלכה אל דרכיה.
ואז הוא הלך בשש ושלושים, כרגיל בדרכו למקלחת. צחצח שיינים והדליק סיגריה, והכל היה רגיל ובנאלי.

נכתב על ידי jk ביום\שעה April 1, 2001 01:47 AM