ועוד אנשים, והכל שונה. אבל לא, אולי לא?

המוזיקה אותה מוזיקה, הפנים כה דומות, והכל מנוכר. הכל נאלם; הכל שותק ודומם. הפרצופים, האם הם כבר היו שם או שאני זוכר את מה שראיתי לפני שניה?

יכול להיות שלא, יכול להיות שהכל באמת קורה, כאן ועכשיו; העבר היה פיקציה, ההווה הוא הקיים. יכול להיות שההווה לא קיים ולא היה קיים. יכול להיות. יכול להיות שההיא לא לוקחת שאיפה מהסיגריה ומכוונת אליי, אפילו די הגיוני, הכל לא בשום מקום פרט לראשי.

יכול להיות שזה ישתנה, אני יום אחד אוכל לשבת בפאב ובמקום לכתוב את מה שבראש שלי להוציא אותו החוצה, אני אוכל לדבר. אבל בינתיים לא. אני יושב ושותה, שותה כי זה נוח. זו חזות שמכסה על העדר הכל.

עוד פעם מנסה לתפוס תשומת לב, עוד פעם מנסה לדאוג שהכל ילך כמו שאני רוצה. אבל לא.