התשובה היא לא. הסוס הטרויאני לא הזיק לנו, הצרכנים-הקטנים, אף לא במעט. בכל אחת מהגישות הכלכליות המקובלות ניתן לראות כי 'האזרח-הקטן' יוצא נשכר מפרשה זו, בעוד שבעלי-ההון נרעשים. מכאן גם הסיבה שפרשה בסדר גודל כזה הגיעה לתקשורת; הלא אם היה מדובר במכולתו השכונתית של פלוני, ולא בחברות של חמש המשפחות והמדינה, איש לא היה מתעניין בהעברת המידע באמצעים פסולים. אם כן, מדוע פרשת ה'סוס הטרויאני' כה מהותית עבורנו?

מבחינתנו, הריגול התעשייתי רק העמיק את התחרות, אליבא דביבי, ונתן לנו שוק יותר משוכלל. אין הבדל לצרכן הנאור באם יקנה את מרכולתה של חברת פלאפון, סלקום או פרטנר. ועל ידי הריגול התעשייתי יכלו חברות אלו להתחרות אחת בשניה בצורה קניבלית ולהוריד מחירים עד לØ (עד גבול הטעיית הצרכן). אך לא רק חברות הטלפון, גם שאר החברות שרצו מידע על מתחריהם, הלא כל זאת נעשה על מנת להשיא את רווחיהם של בעלי המניות מחד, אך גם על מנת לתפוס נתח שוק על-ידי הצעת מוצר טוב יותר.

אך לא רק דרך תפיסה קניבליסטית-קפיטליסטית ניתן לראות כי הסוס עזר לנו. הריגול התעשייתי הוא שוק עבודה, ושוק עבודה מכניס שמנייד כסף מבעלי הון לאנשים פרטיים. התמורה הגבוהה שמשתלמת מאפשרת ניוד חברתי, ועל כן יציאה ממעגלים של עוני. הריגול התעשייתי מגדיל גם את שוק אבטחת המידע. אגב, בתפיסה סוציאליסטית הריגול התעשייתי לא דרוש.

מחיקת הידע כקניין והפיכתו לרכוש הציבור מתחייבת בעידן טכנולוגי בו לא ניתן לשמור על קניין רוחני. דווקא היום קל לנייד את המידע ולהעבירו לתועלת הציבור, כשזה יהיה מוכן לתרום ממיסיו למען המדען (מייצר הידע) על חשבון התרומה שעד כה באה לאבטחתו (מיסים שמועברים לגופים שמיועדים לסלוק עבור יצרני הידע) תחסוך בעלויות העסקה ותביא למצב בו הידע הקולקטיבי ישמש סוף סוף למטרת האדם הכללי ולא למטרת האדם הספציפי.