רעד בגופו, הוא הרגיש אותה; הוא ידע שהיא קרובה; הוא הבין שאין ברירה. הוא החזיק את היקר לו מכל ואמר: “מכאן אני לא הולך, אני לא נופל לבד”. הוא חשב על לשרוף, להצית, להבעיר את כל שמסביב, להחריב עד היסוד את מה שהיה חייו. הוא חשב על לצאת לדרך חדשה. אבל העבר שלו רדף אותו. הוא לא יכל לומר לו לא. לכל מקום שילך, תמיד יהיו בו המבטים האלו, תמיד ירגיש כאילו הם שם. הוא לא יכול להנתק מעברו–העבר הוא חלק ממנו; מבלי העבר אין הוא ומבלעדיו אין עבר.

הוא סיפר לי, מאוחר יותר, שברגע הזה של חייו הוא לא יכל יותר להמשיך. הוא חשב לעצור–לתת לעולם ללכת ואז להמשיך אל העולם. הרי הוא לא יכול ללכת לאחור–רק ללכת יותר לאט. האם אלו הצעדים שהוא היה צריך לקחת? אמרתי לו שאני לא חושב שהוא היה צריך לעצור, ואף לא להאט, אלא לרוץ קדימה, להמשיך כאילו אין כלום. להמשיך, והעולם ירוץ אחריו.

אבל העולם לא רץ אחריו, העולם רדף אותו. העולם עקב אחריו ובחר לא לשתפו, לא להיות חלק ממנו אלא רק לחלק אותו. להפחידו, להטרידו, לעשות הכל כדי שיוכל להפסיק. העולם לא רצה שירוץ, הוא רצה שיעמוד לו בצד.

ריצה אף פעם לא היתה הספורט האהוב עליו. הוא תמיד העדיף לשחות, ללכת או לשוט בכדי להגיע ממקום למקום. אבל הצורף הפתאומי הזה, לרוץ–הוא שגרם לו להרגיש כשהרגיש באותו הרגע.

הסתודדנו, דיברנו על האפשרויות האחרות. על המוות, על החיים ועל השארות במקום. הנתקותו מחבלי הלידה שהיו עכבותיו המוסריים היא ההתחלה של היכולת שלו. העבר שלו לא רדף אחריו, הוא פשוט נגרר לכל מקום יחד איתו. הוא לא יכל להפריד את העבר, למרות שהוא רצה להשאיר את העבר לנוח. לאט לאט הם הבינו שאפשר להפריע לעבר שלו בלי לתפוס אותו, ואז הוא יאלץ להתעכב. לאט לאט הם התחילו לעשות כן.