ימים קשים עוברים עלי; זמנים מוזרים, זמנים שלא הייתי מאמין שיקרו–ואולי שפיללתי לבואם? אתמול היה עוד יום בסאגת החיים ההזויים של יהונתן קלינגר; אחרי שכמעט כל דבר בלתי אפשרי קרה לי ושהייתי בטוח שראיתי הכל, היה את אתמול.

אתמול התחיל כשחזרתי ברכבת מהעבודה, (עד אז בעצם חייתי בספיח ארוך של יום ראשון, שעליו יבוא יום ואני אספר, כי כעת היכולת שלי לדבר עליו מוגבלת) הגעתי הביתה, התקלחתי ויצאתי לסבא וסבתא לבקר אותם בדירה החדשה. הם התחייבו לארוחת ערב חלבית כדברם, ואני אמרתי ניחא, לפחות לא יהיה רצח.

אז ירדנו לקפיטריה בבנין החדש שלהם ואי אפשר אפילו להגדיר עד כמה “חלבית” היתה הארוחה–היו מעדני חלב (מכילים שארי עצמות בעלי חיים) ודג (בעל חיים לכשעצמו). החלטתי לא לעשות ענין גדול מהסיפור והלכתי. אולם, הייתי רעב והייתי צריך אוכל. פה התחיל הדאוס אקס ניהיליו שקרוי החיים שלי. נכנסתי לסופרמרקט חמוש באיפוד ומחשב נייד. לקחתי את מטבע החצי יורו שלי (שזהה בצורתו לחמישה שקלים רק לא יוצא מהארנק שלי לקניות) והכנסתי לעגלה. קניתי: (1) טופו (2) נבטים (3) פטריות (4) קורנפלקס קפטן קראנצ’ חמאת בוטנים (5) אגוזי קשיו (6) אגוזי מלך (7) סבון אסלה (8) חלב סויה (9) שניצולי סויה.

תשעה מוצרים–מה שמזכה אותי בתור המקוצר של קופת האקספרס, לא רע בכלל. הלכתי לקופת האקספרס ושילמתי. הכל נכנס בשתי שקיות. הלכתי ברגל לאוטו והוצאתי אותו מהחניה. התחלתי לסוע ופתאום ראיתי איש על קביים שמנסה ללכת ברחוב, רגלו היתה שבורה. עצרתי את התנועה וקראתי לו: “אדוני? אדוני?” הוא ענה לי. שאלתי אותו האם הוא זקוק להסעה למקום כלשהוא? הוא שמח וחייך. הוא נכנס לרכב, שאלתי אותו לאן–והוא התחיל להסביר לי. לא לפני שהוא התחיל לפרוס את משנתו האפוקליפטית–ימות חרוב העולם קרבים, וכל מי שיוותר הם הצדיקים. ולטענתו, אני אחד מהם. (ברגע זה לא רציתי לציין לו כמה אני (א) נולדתי נמול ו(ב) לא ממש מאמין באלהים). מסתבר שהוא רב עם אשתו ומתגורר אצל ידידה; הוא מנגן בחוף התופים בימי שישי והזמין אותי להצטרף. אני עדיין שוקל את זה.

מה שמיוחד הוא איך שהסתיים כל האירוע–הורדתי אותו בבית ידידתו, והוא שמח וצהל, ושאל אותי אם ברצוני לקנות את אחד מחלילי הפלסטיק שיש בתיקו (והיו לא מעט), והציע את המחיר של 10 שקלים חדשים. אמרתי לו שאני לא מעוניין בחליל, כי יש לי משלי. הוא הוריד את המחיר ל5 שקלים. סירבתי, אבל נתתי לו 10 שקלים בכל מקרה, כי הבנתי שהוא זקוק לכסף.

הזוי? או עוד יום רגיל בחיים שלי?