לילה בכיכר. החושך ירד, רק הציניות נותרה. אתמול היה לי פסטירבין שלא היה כמותו; היה נסיון להנציח את שהיה באותו לילה בכיכר, עת שנשמעו שלוש היריות. אני עוד זוכר את מה שהיה שם. אני זוכר את זה טוב. זה לא היה קל להגיע הביתה באחת-עשרה ולהצמד לטלוויזיה. להרגיש שאתה חלק מהחדשות. זה לא היה קל לחלוק את האבל שלך על מות המדינה, וזה לא היה קל כשכולם התחילו לעשות שימוש ציני ברצח.

אתמול היה שיא השימוש הציני, של כולם, ברצח הזה. ישבתי שם ובצורה צינית ניתחתי את כל הנרטיבים. את מה שאמרו, מה שלא אמרו ועוד. לראשונה הייתי ביקורתי, ואני לא יודע למה, ולראשונה חשבתי לעצמי, שאולי כל הממסוד של האבל מיותר.

רצח רבין הוא משהו אישי. הוא לא משהו שצריך לחלוק עם כולם;
רצח רבין הוא חלק מהחיים שלי, ולא רק חלק מהתרבות הציבורית;
את רצח רבין לא יקחו לי, לא יהפכו אותו למשהו מנוכר, כמו שמנסים לעשות עם השואה. הוא לא חלק מספרי ההיסטוריה, הוא החיים שלי.

הפיכת כל העניין לפסטיבל קצת מייתרת את כל מה שצריך לקרות שם. נדמה היה שהיחידים שדיברו שם ללא כל אינטרס פוליטי, למרבה הפלא, היו שמעון פרס ואהרן ברנע. כל האחרים נדמה שהתרכזו בלקדם את עצמם.

עמיר פרצ דיבר בצורה נהדרת על השפעתו של רבין, וגם דיבר אל רבין ולא על רבין, אבל נדמה היה שלנאום שלו היתה אג'נדה, היתה מטרה. לא שכול אלא נסיון לקדם משהו.

בואו כולנו נדליק נר אחד גדול