Pely
December 27, 2005 05:56 PM
לינק ישיר לתגובה זו

במה "משבר הנעליים הגדול" שונה מהאיום שלך לעזוב את הכיתה אם האנשים לא ישתקו? זו סנקציה וזו סנקציה, והעובדה שגם אתה בחרת להשתמש בסנקציה כדי להשיג מטרה מראה שלפעמים אין דרך אחרת. כהרגלך המגונה בחרת להציג דברים בצורה שלטעמי שטחית וקיצונית- אתה רומז בדבריך שלצה"ל לא אכפת גם אם החייל ימות, העיקר שילבש נעלי צבא. בין אם אתה באמת מאמין בזה או לא, זה משאיר טעם רע של "אידיאליזם גון באד"

נ. ברנע
December 27, 2005 06:25 PM
לינק ישיר לתגובה זו

כמי שמכיר את הנושא מקרוב, ולא ארחיב יותר, אגיד כי בצוותי החשיבה בנושא שמורכבים מקצינים בדרגי הביניים (סרן-סא"ל) נמתחה ביקורת רבה על נהלי המשמעת בצה"ל.
יחד עם זאת, שני התא"לים שנבחרו להוביל את הפרוייקט של חיזוק המשמעת בצה"ל הם כמובן מתוך זרועות צבאיות שלא קיימות באותו סד"כ בצבאות פרופסיונלים - קצין חינוך ונוער ראשי וקצין משטרה צבאית ראשי.
אינני חושב כי הדבר הוא שרירותי, אין ספק כי ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים שוליים כגון הגומיות בנעליים או צבע הקליפסים שבשיער הנשים והעובדה שהקצינים שנבחרו להוביל זאת מחזיקים בתפקידים הנ"ל, מראים עד כמה צה"ל שבוי בתפיסת ביטחון של 'עם בונה צבא בונה עם', שנתקעה אי-שם בשנות ה-50.

יש אולי להרחיב את הדיבור על המדיניות של קמצ"ר [קצין משטרה צבאית ראשי] החדש, שהגיע אל מ"צ מחיל השיריון והתחיל לנהוג בהיפר-אקטיביות בכל הנוגע לנושאים השוליים הללו:
א. כמות מבצעי האכיפה היזומים בהיקף רחב של שוטרים צבאיים עלתה פי 3 או 4 מאז שנכנס לתפקיד. השם שנבחר לסוג כזה של מבצעים הוא "מבצע מלביש".
ב. חיילים שמשרתים במפקדת קצין משטרה צבאית ראשי ומחזיקים בפטור מגילוח או מנעליים צבאיות, הורחקו מן היחידה ונשלחו לשרת בבסיס סגור אי-שם בצפון הארץ, דהיינו שימוש בסמכויות שלישותיות כעונש.
ג. תעלולים שלישותיים כגון פסילת מקצוע לחיילים אשר מקצועם הצבאי הוא שיטור והם מוצבים בתפקידי מטה על מנת לדרוש יותר הקצאות כוח אדם.
ד. לסיום, ניתן להגיד לזכותו כי הוא דאג להעלאת רמת האוכל בתל השומר, שם מוצבת המפקדה.

יהונתן
December 27, 2005 07:10 PM
לינק ישיר לתגובה זו

העניין הוא - כן, בדברי אני אומר שהצבא מעדיף שהחיילים יסבלו.

זו לא דמגוגיה אלא מה שהצבא אמר. הוא לא מוכן לפטור מנעליים, אפילו אם זה בא מטעמי בריאות.

Pely
December 27, 2005 07:46 PM
לינק ישיר לתגובה זו

הסיבות להופעת הח' הצבאית והאזרחית והאם התהליך מעיד על הופעת שסע נוסף או דמוקרטיזציה?
ההנחה ברוב מדינות העולם היא שהצבא הוא כלי המשרת את צרכי הביטחון וההגנה של המדינה. דמוקרטיזציה, כפי שבאה לידי ביטוי ביחסי אזרחות-צבא, היא התערבות של מאפיינים חברתיים שאינם קשורים ישירות לביטחון (התעצמות התנועה הפמיניסטית, ערכי הנוער המודרני והתנהגותו, תקשורת המונים) בחברה העוטה מדים באופן שמערפל את ההבדלים ביניהן. ביטוי לדמוקרטיזציה בהקשר זה של צבא ואזרחות הוא כשרבנים קוראים לחיילים לא להשתתף בפינוי רצועת עזה או כשיוצא צבא בן 40 מדביק בגאווה מדבקה של יחידתו על שימשת מכוניתו.
שסע הוא השתקפותה של מחלוקת קשה בין קבוצות בחברה היוצרת מתח ביניהן. בעצם היווצרותם של מגזרים שונים- דתיים, עדתיים, כלכליים וכו', ובמקרה זה, שיסוע בין הצבא לבין אזרחים, יש גם כדי להעיד על הנהגת פלורליזם וסובלנות מצד המשטר. הסובלנות האמורה במקרה של צבא ואזרחות היא אמנם חלקית, לאור קיומו של גיוס החובה, אך בכל זאת ניתן להבחין בה במתן פטור גיוס לאזרחיה הערבים של המדינה, לצעירים ש"תורתם אומנותם", באופציית ה"שירות הלאומי" ולהבדיל-בגיוס מתנדבים. מובן שכל מדינה זקוקה ל"מגזר צבאי", אם ניתן לכנותו כך, וזאת על מנת לשמר ולהגן על אורח חיי אזרחיה אל מול פלישות זרים, השגת אינטרסים פנימיים ובינלאומיים והנהגת סדר בקנה מידה לאומי, במקרה שעולה צורך כזה. דוגמא להנהגת אותו "סדר לאומי" הוא הפעלת כוחות צבא בביצוע פעולה מדינית דוגמת פינוי רצועת עזה, בעוד שהחלטה זו הינה בעלת אופי מדיני יותר מאשר החלטה בעלת אופי צבאי.

פעולות הצבא במישור הלאומי מעידות גם הן על תהליך של דמוקרטיזציה והפעלת המושג "צבא העם" באופן המתפרש למצביעים מכל הקשת הפוליטית כמיזוג החיים הנורמטיביים של אזרחי המדינה ואלה של האוחזים בנשק. רבות הקריאות, בעיקר מצד אנשי השמאל הקיצוני, וכך הדבר ברוב מדינות העולם, להנהיג חיץ ברור בין פעולות צבאיות ושימוש בכוחות המזוינים לבין קידום אינטרסים מדיניים וחתירה לכינון סדרים אזרחיים כאלה ואחרים. על הצבא, לדעת אותו שמאל, להיות וגם להיתפס בשאר מדינות העולם כגוף רדום מבחינה חדשותית וכמעט אוטרקי ונבדל מהחברה ככלל. העת היחידה בה על הצבא להרים את ראשו הוא בעיתות מלחמה, שגם עליהן להיות מלחמות "אין ברירה". השאיפה האידיאליסטית להפוך את הצבא ואת אנשיו ל"רואים ובלתי נראים" היא זו המביאה פעמים רבות ליריבות בין אנשי הצבא המנסים להראות את הרלוונטיות שלהם למדינה ולאזרחיה, לבין אזרחים מכל הגילאים המנסים להראות כי ישנה דרך חלופית להשגת מטרות, והיא דרך ההידברות המדינית. העובדה כי נערים (כדוגמת חותמי "מכתב השמיניסטים") לצד מבוגרים מתבטאים בחופשיות זה לצד זה בעניין סוגית מעורבותו של הצבא בחיי היום-יום ממחישה את רגישותו ושייכותו של הנושא לכלל האומה, מאחר והצבא הוא בראש ובראשונה מנגנון להבטחת חיים או זריעת הרס ולכן כבר מגיל צעיר ביותר לא יכול האדם הסביר להתכחש לקיומו.

ההבדלים העיקריים שבין "החברה האזרחית" לבין "החברה הצבאית", ניתן לעמוד עליהם כך בקצרה: חברה צבאית, לעומת אזרחית, היא חברה המתאפיינת בכך שהשייכים לה אין באפשרותם בד"כ לבחור לצד מי לבצע את תפקידם, וגם אם שני חיילים מרגישים שאינם מסוגלים לסבול זה את זה, עדיין יצטרכו הם לשרת באותה יחידה ולפעמים אף לישון באותו אוהל ולנסות ולהציל זה את חייו של זה בסיטואציה של קרב. בצבא ההיררכיה הקיימת בולטת באופן מוקצן מאשר בחברה האזרחית, ועל בעל הדרגה הנמוכה להישמע למפקדו בכל מקרה שפקודתו אינה בלתי חוקית בעליל. בהיעדר דמוקרטיה שתאפשר הבעת דעתו של החייל, האחרון נאלץ לבצע משימות אף כשאין הוא רואה לנגד עיניו את מטרת הפעולה כמוצדקת, ואין באפשרותו לסרב לפקודה מבלי לשלם על כך מחיר של עמידה לדין. מטרתם של החברים בחברה הצבאית היא אחת- הגנה על חיי האזרחים, או לפחות זו המטרה הפורמאלית לשמה גויסו, והזמן בו ישהו יחדיו מוקצב מראש. בשל אותה מטרה משותפת ותנאי מחייה המאלצים אותם לחיות באחווה, מפתחים חיילים ביחידות רבות תחושה של "גאווה יחידה", שבחברה האזרחית נמצאת לעיתים נדירות בצורה כה מוקצנת. המדים גם הם מעניקים ערך מוסף לתחושת האחדות הנדרשת ועוזרים לקדם את המטרה הסופית של הצבא- ביצוע המשימות באופן אידיאלי ותוך שיתוף פעולה.

* * *
על מנת לבחון האם היחלקות החברה הצבאית והחברה האזרחית לשתי חברות מביא לשסע חברתי נוסף או דווקא לתהליך של דמוקרטיזציה, יש לבחון את התהליכים החברתיים המתרחשים בתוך הצבא כמו גם בהשפעת תהליכים אלה על החברה האזרחית. הרכב הצבא מעיד על קיום מאפיין דמוקרטי מובהק- הפלורליזם. אמנם, אין המדובר בפלורליזם המאפשר חופש ביטוי, תנועה או עיסוק, אלא בפלורליזם של בני תרבויות שונות הדרים אלא לצד אלא, לפעמים בלית ברירה- בשלום. הצבא, כאמור, מורכב מגוונים אתניים ובני מיעוטים שהופכים אותו ל"צבא העם" בְּמובן הסובלנות הפורמאלית הנוהגת שלו כלפי כלל המתגייסים. אתיופים ישרתו לצד רוסים וצרפתים יתנדבו בבסיס טירונים, וגר זאב עם כבש. כך "כור ההיתוך" המהולל קורם עור וגידים בשם ההגנה על המולדת. כמו כן, במעמד הצבא מול החברה האזרחית מנסה הוא להחצין את האחידות שלדידו שוררת בין מטרותיהם של החיילים אלה לצד אלה, ובין החיילים והקצינים, שנראים רובם ככולם שווים בלבבותיהם הכחולים-לבנים. תרומתו המוכחת של הצבא לגיבוש חייליו, על מינם, עדתם ודתם, יש בה כדי להקיש על החברה האזרחית, לפחות המיידית, שנוצרת כשאותם חיילים מגובשים פושטים את מדיהם. ומי ידגים טוב מכולם את הגיבוש התוך-צה"לי והצה"לי-אזרחי מאשר סרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה"? סרטו של אסי דיין משנת 76' נחשב גם היום לאורים ותומים של סרטי הקומדיה הישראליים, וכמה ממשפטיו הפכו שגורים בפיהם של כמעט כל ישראלי, אזרח או חייל, "צבר" או עולה. מלבד משפטים קליטים ובלתי נשכחים, העז הסרט ללעוג למוסד הצה"לי שהיה בראשית המדינה ועד מלחמת ששת הימים, אז הרשו לעצמם אנשים להטיח בו ביקורת כמגמה הפוכה לשיכרון הכוח הלאומי, ולעג זה, שהוא למעשה כלי ביקורתי, עונה על דרישה נוספת שעל מדינה דמוקרטית לאפשר- חופש הביטוי.

צעירים ומבוגרים רבים (גם מבוגרים שלאחר גיל שירות במילואים) משתמשים בעגה צבאית באופן טבעי; ביטויים כמו "ראש נָצְנָץ" או "פק"ל שישי", מבטאים את הקשר האיתן שבין הצבא לאזרחות. רוב האזרחים שירתו בצבא בשלב זה או אחר וניתן לומר בוודאות שאין אזרח בישראל כיום שלא מכיר חייל או שמישהו ממשפחתו אינו כזה. בשל גודלו העצום, פוטר צה"ל מדי פעם מחזורי גיוס שלמים, וזאת בשל עודף כוח אדם, אך גם בני אותו מחזור לבטח יכירו ביטויים צה"ליים, גם ללא השירות צבאי. הגורם המקרב ביותר בין החברות האזרחית והצבאית, לפחות מבחינה מספרית, הוא אנשי המילואים. מספר האנשים בגיל מילואים גדול ממספר בני ה 18-21, ולכן השפעתו על כלל החברה מורגש יותר מהשפעתם של אותם חיילי שירות סדיר. חיילי מילואים נוטים באופן נורמאלי להיות בוגרים באופיים ומעט יותר ציניים מהחיילים הצעירים, ולכן הם הגשר הרחב ביותר מבחינה אינטלקטואלית ורגשית למעבר בין דעות פוליטיות והשפעתם על המשק הישראלי לבין לשיקולים צבאיים-טאקטיים. בשל הידע והניסיון הצבאי שרכשו ורוכשים אנשי המילואים, יש באפשרותם להגיע למסקנות מושכלות יותר כשהם עומדים בפתח הקלפי ומצביעים למפלגה כזו או אחרת בעלת מצע מדיני-ביטחוני שונה, וגם להשפיע על אחרים דרך מקום עבודתם או חוגיהם החברתיים. האחד ישרת בחזית ויצפה במחזות שישאירו עליו את חותמם והאחר ישרת ביחידה עורפית וגם שם יהיה חשוף לאירועים שיעזרו לעצב את תפישת עולמו, אך יהיה המקרה אשר יהיה, הצבעתו ביום הבוחר תהא כזו של אדם בעל ידע נרחב יותר אודות מדינתו וצבאו, ובכך תבוא לידי ביטוי אותה דמוקרטיה לה אזרחיה מייחלים- דמוקרטיה המשלבת את הכמות (הצבעת הרוב) עם האיכות (הבנה עמוקה יותר של השלכות מצעי המפלגות).

העובדה כי אנשי צבא, והדבר מתפרסם בעיתונות בעיקר כשמדובר בבכירים, מתבטאים לפעמים באופן שלכאורה אינו ראוי באשר להשקפותיהם הפוליטיות, מצביעה גם היא על התמורות בין הח' האזרחית והח' הצבאית. כשרמטכ"ל, למשל, מתבטא באופן שנשמע פוליטי, מיד תקום סערה ציבורית והרמטכ"ל יינזף באופן לא פורמאלי ובחדרי חדרים על ידי חלק מהדרג הפוליטי, למען שמירה על אובייקטיביות בקבלת ההחלטות האסטרטגיות שמבצע הרמטכ"ל, וזאת לפחות למראית עין. ברגע שאישיויות צבאיות בכירות פוצות פיהן בענייני מדינה, חש מרבית הציבור כי חייו האזרחיים נמצאים תחת איום פלישתם של השפעות "ירוקות" (צבאיות), וכי הוא קשור בעבותות שלא ניתן להתיר לצה"ל, בין אם הוא חפץ בכך ובין אם לאו, קל וחומר כשמדובר בעיתות של שלום יחסי, או אז נראה כי הצבא הוא המוביל את המדינה ללחימה ולא ההפך. לכן ההפרדה הקיימת בין גילויי דעת פוליטיים לבין אנשי צבא משרתת את הציבור החפץ בחיים שלווים ונטולי אזכורים צה"ליים עד כמה שניתן, להבדיל משתי וערב הקיים בין לוחמים לאזרחים במדינה בה קיימת תסיסה מתמדת כבזמנים של מלחמה.
עם זאת, קרבתה הבלתי נמנעת של המערכת הפוליטית לצבאית נובעת ממצבה הביטחוני של ישראל מראשית הקמתה, ואף מההיסטוריה של העם היהודי, בה מתפארים דתיים וחילוניים כאחד. בשל הלחימה התמידית באויביה, רבים חשים כי המדינה זקוקה למנהיג יוצא צבא, או לפחות לכזה בעל עבר ביטחוני, שיעמוד בראשה, ולו כדי להבין לעומקם את ההיבטים הביטחוניים שבקיום מדינה. בעולם אוטופי יעמדו בראשי מדינות העולם אנשים שוחרי שלום, וכך הצורך במנהיג שענייני ביטחון קרובים אצלו ילך ויפחת, אך בשל האיומים מצד אויביה של ישראל, סבור רוב העם כי אדם המכיר את המערכת הצבאית היטב ומוטב אם התחנך כקצין ובתוך כך חונך להכיר גם מהלכים צבאיים היסטוריים ומודרניים, ראוי הוא שיעמוד בראש מדינה שביטחון אזרחיה הוא לרוב בראש סדר היום הציבורי. לא לחינם כל ראשי הממשלות מלבד גולדה מאיר שירתו בצה"ל, במחתרות "ההגנה" ו"האצ"ל" או ב"גדודים העבריים". קשר מובהק זה שבין לוחמים למדינאים מצביע על אמון שנותן העם באנשי צבאו, וקשר שכזה מאפיין דמוקרטיות גדולות כקטנות. די בלהזכיר את זעמו של העם האמריקני נוכח טענת הדמוקרטים, שהסתברה ככוזבת, לפיה הנשיא המכהן ג'ורג' וו. בוש והמבקש להיבחר לכהונה שנייה השתמט משירותו הצבאי, כל זאת במקביל להתנהלות מלחמת הכוחות האמריקאיים במתנגדים העיראקים בעיראק.
אך לא "יופיין" של המערכות הצבאיות המודרניות (ובראשן מלחמת ששת הימים) בלבד היא הקושרת בין העם לראשי הצבא. מיתולוגיה כסיפור דוד וגלית, מלחמות שאול המלך, שמשון הגיבור וכו' מנציחה את זיקתם של היהודים להילולות ניצחון מראשית קיומם, ובהתאמה, מאז ומתמיד מושווים אויבי ישראל לעמלק, הוא האויב הראשון שתקף את בני ישראל בדרכם ממצרים לא"י, ועלייתם ארצה של יהודים זוכה לַהשוואה ליציאת מצרים.

היבט נוסף של השתלבות הצבא בחברה האזרחית הוא תקציבו התפוח של משרד הביטחון. משרד זה, בעל הגדול שבתקציבי הממשלה, הופך בתור שכזה לעניינם של כלל האזרחים, מיליטאריסטים לצד פציפיסטים, שכן הכספים המעוברים לצבא הם כספי מיסים הבאים על חשבון משרדי ממשלה והנהגת מדיניויות אחרות, ובענייני ביטחון, כמעט כל אזרח מחזיק בדעה כלשהי, בה הוא משוכנע כי צודקת, בניגוד לתחומים כמו חקלאות או תיירות שאינם מעניינם של עם כולו.

ביטויה הבולט ביותר של האינטראקציה שבין תהליכים סוציולוגיים דמוקרטיים באזרחות ובצה"ל הוא דריסת רגלה של אישה בקורס הטיס היוקרתי. בתהליך שהצריך את התערבותו של בג"ץ, זכתה אליס מילר לשנות את פניו של הקורס כך שיהיה שוויוני כלפי נשים ובכך לפתוח פתח לדרישות רבות מצד הנשים לקבל יחס שוויוני בשאר תחומים. חיילות נושאות כעת נשק במידה של גאווה ושוקלות לחימה כאופציה ממשית. אל מול התערותן של נשים בתפקידי לוחמה גבריים, ישנה מגמה נגדית להפוך את הצבא לנשי ומעודן יותר. תנועת "ארבע אמהות" שפעלה להוצאת צה"ל מדרום לבנון יצרה בשעתה חזית פוליטית וחברתית איתנה המשלבת אנטי-מלחמתיות, דאגה בלתי מתפשרת ללוחמים, וכל אלה תחת מעטה של אינטואיציה נשית.
הצגתה של הנשיות כתשובה לצבא טסטוסטרוני מציגה גם את האנטיתזה לדבריו של דוד בן גוריון "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". התהליך הגובר, בו הופכים חיילים רבים בצה"ל ל"חיילי שוקולד"- חיילים פחות קשוחים וממושמעים למפקדיהם, הוא תוצאה של אותה אינטואיציה נשית שהצבא חוסה בצילה בשנים האחרונות, ובעיקר בעקבות מלחמת של"ג השנויה במחלוקת שהביאה למעורבות של הורי החיילים בשירותם הצבאי יותר מבעבר. חיילים בכל סוגי הבסיסים זוכים כעת באביזרים טכנולוגיים בידוריים, מחיבור לערוצי הלוויין הטלוויזיוניים ועד למכשירי "פלייסטיישן" חדישים, שנועדו לנסות ולפצות על חלק מהפחד והריחוק שחלקם מרגיש. אם בעבר הסתפק החייל במוצב בערכת שש-בש ובמקלט רדיו זעיר, הרי שכיום חייל ללא חיבור לוויין ומכונת קוקה-קולה צמודים יחשב מקופח ו"בלא תנאים הולמים". כל זאת, כאמור, הוא שיקוף של התחזקות מעמד האישה ויכולתה להשפיע על כל תחומי החיים, והצבא ביניהם, ועל אותו שוויון בין המינים החיוני לקיום מדינה דמוקרטית.

שסע גם הוא חלק אינטגראלי בדמוקרטיה. חברה בה מקבלים את האחר ומקבלים את זכותו להשמיע דעות שאינן פופולאריות, היא חברה בריאה שעל אף החיכוכים בין השסעים בתוכה- יורד הסיכוי כי יפרצו בה מלחמות אחים והתפרעויות אלימות. השסע הבוטה והמעשי ביותר שניתן להבחין בו הוא השסע בין המשרתים בצבא לבין מי שמכונים "המשתמטים". מרבית החברה עודנה שוללת סרבנות להתגייס לצה"ל, ולכך גם מצטרפת מרבית הקהילה החרדית שאינה מתגייסת, וגם במגזר הערבי מוטחת העובדה כי בני המגזר זוכים להשתלב בשוק הלימודים והעבודה מוקדם מאלה שאינם פטורים מגיוס. עובדת אי גיוסם של "בחורי ישיבות" מעיקה לאחר שמתקבלת בקרב הציבור המשרת התחושה כי החרדים אינם שותפים לאותו גורל כשל אחיהם ובני עמם. מבחינה זו ניתן לומר שאכן ישנו שסע מעשי ורגשי מובהק המושתת על בסיס השירות בצה"ל והפילוג לח' אזרחית ולח' צבאית. אך גם בתוך החברה החרדית עצמה ישנם השוללים את מתגייסי הנח"ל החרדי ומוקיעים מתוכם את החיילים האלו אשר נתפסים כסוררים.

הביקורת על הצבא מימין הקשת הפוליטית ומשמאלה מקשים על קבלת מטרותיו ופעולותיו של הצבא כקונצנזוס, כפי שהיה במידה ניכרת עד מלחמת שלום הגליל. לא רבים ראו במלחמה זו, בניגוד למלחמות ישראל עד אותה שנה, כ"מלחמת אין-ברירה", אלא דווקא ככוחנות מצד צה"ל ומפקדיו, ולכן הקִרבה בין הציבור לבין צה"ל נפגעה. הביקורת שהאלוף דאז אריאל שרון סופג עד היום אודות חלקו הקריטי במלחמה מותיר בעינו את הדיון בדבר דמותו ותפקידו של צה"ל, שבנוסף לכל נתפס גם כצבא כובש, על כל השליליות הטמונה בכך. ביטוים של שיסוע זה בין הצבא לבין הפלג הרואה בצבא ככובש הוא בחמשת הנערים ובראשם יונתן בן-ארצי המרצים מאסר בכלא על סירוב להתגייס, ובאופן כללי תנועת ה"ניו-אייג'" שה"חזרה לטבע" חרוטה על דגלה, המניעה רבים בגילאי טרום-צבא לחוש תחושה של פציפיזם ומכאן מוטיבציה נמוכה להתגייס. סברתם של רבים היא כי אותה תנועה שמקורה במזרח הרחוק, בישראל היא למעשה בבואתה של התנועה ההיפית של שנות ה-60 בארה"ב, שם דגלו בערכים דומים של פציפיזם לצד יצריות, מה הגם מתקבל על הדעת נוכח האמריקניזציה בעולם בכלל ,ובישראל בפרט. הצמצום המתמשך בתקציבי החינוך של הצבא כנראה פוגע גם הוא בקשר החינוכי שהצבא חפץ בו עם בני ה- 17,18, עם חניכי הגדנ"ע ובפרויקטים שונים של העלאת יהודים צעירים מהתפוצות לשירות בצה"ל. לכן הקונספט של "צבא קטן וחכם" משרת מחד אינטרסים כלכליים וביטחוניים, אך מאידך הוא פוגע בהוויה הצה"לית העממית והנוחה, שהיא זו שמשכה צעירים לשאוף לשרת במסגרתה בתפקידים קרביים ובעלי רמת סיכון גבוהה יותר, לעומת היום, כשמדי שנה ישנה ירידה במוטיבציה בקרב מועמדים לשירות ביטחון לרצון לשרת ביחידות קרביות.

גישה נוספת ליחסי צבא-קהילה המעמיקה את השסע המדובר, הוא ניסיון להראות את האלימות בחברה ובעיקר בקרב הצעירים כשלוחה של הכוחנות הצה"לית המתבטאת בכיבוש של עם אחר. האלימות בכבישים, בבתי הספר, בבתים וכו', מושפעת, בעיקר לדעתם של אנשי שמאל רבים, מהכוחנות שמפעיל צה"ל במחסומים, השימוש בנשק ע"י צעירים בני תשחורת על מנת למנוע מגבר ואשתו ההרה ללדת לעבור דרך המחסום, התמודדות עם הפרות סדר בלתי פוסקות, ביניהן יידוי אבנים לעבר החיילים במחסומים, שימוש במטוסי F16 על מנת לפגוע בסיכול ממוקד במבוקש תוך הריגתם של חפים מפשע ששהו במקום, ולו בעצם המראה של אין ספור חיילים נושאי נשק בכל רחבי הארץ, הלכאורה מסתובבים בחזה נפוח ובשיכרון כוח, יש בכוחם להשפיע על האומה כולה להעדיף את השימוש בכוח פיזי על פני שימוש בדרכי נועם לפיתרון סכסוכים.
לסיכום:
סופם של דברים, לאחר סקירה של מאפייני האיחוד והפירוד, המשותף והשונה, ניתן לעניות דעתי להצביע על תופעה של דמוקרטיזציה, והיא מהסיבות הבאות:
♣ על אף הצטמצמות מסוימת בנפחו, הצבא הוא עודנו "צבא העם", וטרם הודבקה עליו התווית הנתפסת כמילת גנאי והיא "אליטיסטי". עממיותו של הצבא נשמרת גם בשל הסלנג הצבאי וגם בשל הרכבו- 70% מתוכו מכונים "תומכי לחימה", ואלו בעיקר מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, כלומר הצבא הוא כמעט מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. במצב זה, האיזון נשמר בין הצבא לחברה כולה והמקרים בהם הצבא הופך ל"שק חבטות" תקשורתי הם בעיקר עקבות משגים של חריגים, שרובם מהדרגים הבכירים ולכן לא לכל הצבא מוצא שם רע. לא רק השכבות החלשות כלכלית, אלא כל מגזר בישראל, מלבד הערבים הישראלים, שעליהם מדובר כי ישרתו שנת "שירות לאומי", זוכה לייצוג בצבא. כאמור, רוסים לצד אתיופים וכו'. ההכרח להסתדר זה עם זה מלכד את הצבא פנימה וכלפי חוץ, בתקווה להותיר חברה אזרחית מלוכדת והחולקת שותפות גורל.
♣ התקשורת, על אף ההתנצחויות הטלוויזיוניות בין בעלי דעות שונות על רקע פעולותיו של צה"ל בעיקר בשטחי איו"ש ואזח"ע, תומכת בצה"ל באמצעות אמצעים תקשורתיים כגון זוויות צילום והוצאות מהקשר ובאופן פסיבי בזכות הצנזורה הצבאית, אשר "מצילה" את צה"ל פעמים רבות מפני ביקורת שעלולה להישמע בעטיה של פעולה שנויה במחלוקת. בעיקר בזמנים של לחימה, ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוצים 10, 22) המשדרים חדשות מנסים לשמור על איפוק בדיונים ובפרשנויות המתקיימים באולפנים הכוללים ביקורת על צה"ל, וכך גם בעיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"- כל מהדורות החדשות דלעיל, שבראש מעייניהם של עֹרכיהן עומד הרייטינג, ישמרו על טון נמוך והפגנת כבוד לצה"ל ולמשרתים בו, וזאת כדי שלא לפגוע ברגשותיו של הציבור, פן יחליף ערוץ בממיר הכבלים.
♣ לסיום, גם בניסיון להבחין בין שסע לבין דמוקרטיזציה, לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה כי שסע, או במשמעותו הפוזיטיבית-פלורליזם, הוא הוא מהות הדמוקרטיה, והאפשרות שניתנת לכל אדם להביע את דעתו, בין אם דעתו כוללת העברת חוות דעת חריפה על הצבא ובין אם לדעתו צה"ל הוא מהצבאות המוסריים בעולם, העובדה כי ניתן להשמיע את הדעות הללו מקרב את השיח הציבורי לצה"ל וההפך, וזוהי בפירוש מגמה של דמוקרטיזציה.

(מתוך מאמר שכתבתי)

גלעד
December 29, 2005 08:53 AM
לינק ישיר לתגובה זו

זה היה אחד המעייפים. אני מוכרח לציין שבנפיחה אינטלקטואלית שכזו כבר מזמן לא נתקלתי.

pely
December 29, 2005 09:43 AM
לינק ישיר לתגובה זו

גם נסיכה אינטלקטואלית

עופר
May 28, 2006 03:01 PM
לינק ישיר לתגובה זו

איפה ניתן למצוא את המאמר השלם?

יהונתן
May 28, 2006 03:09 PM
לינק ישיר לתגובה זו

איזה מהם? הקופי פייסט שפלי עשתה לעבודה שלה או המאמר מאתר האנרגיות?