מצד שני, נחזור לנושא. אמש ישבתי לסייע לחָבֵר לחֵבֶּר את אחת מהעבודות הסמסטריאליות שלו. בכדי לשמור על המשך עתידו האקדמי ובכדי לא למנוע את האפשרות שאוכל להמשיך לעזור לו, אתחיל בלומר שמדובר בעזרה, הדרכה, הכוונה והתייעצות. בשום פנים ואופן לא הכנתי עבורו את העבודה. אחת המטלות היתה להדגים כיצד הגיאוגרפיה מהווה בעצם ייצוג של המתחים הכלכליים, חברתיים ופוליטיים של החברה. הוא בחר בדוגמת גשר המכביה. גשר המכביה היה חלק מתוכנן בנוף הישראלי שמדגים יותר מהכל את אמנות הקומבינה הישראלית ותרבות ה"סמוך". להכנס לכל הפרטים לא צריך, אבל גשר המכביה מהווה את החברה הישראלית במדיום ויזואלי. כשהוא קרס באו הנסיונות לטיוח, כמו בכל מקרה אחר, וכשהוא נבנה דאגו לשמן מקורבים. לא ארחיב מעבר ולא אכנס לזה הן כי איני מבין בגיאוגרפיה, לצערי, והן כי לא אני כתבתי את העבודה ואין לי את הדוגמאות. אם הייתי שוב בתואר ראשון אולי הייתי שוקל לקחת קורס אצל המרצה, אבל לא בטוח.

את זה כתבתי היום ב9 בבוקר, וזה לא ראוי לפוסט

טוב, נשאלתי היום בעצם למה אני כותב על פוליטיקה, שאלה לגיטימית לכשעצמה, ועניתי בערך 7,000 מילים ברבע שעה של שיחת טלפון. אבל כל מה שהיה לי להגיד שם הוא פוליטי. באופן מסוים האישי שלי הפך לפוליטי. אני אדם פוליטי, אני אדם פעיל ואני חושב פוליטיקה. אני חושב אסטרטגיה, הכל אצלי כך. גם מערכות יחסים שאני מנהל הן מערכות יחסים כוחניות ופוליטיות, גם עם חברים, הכל מחושב והכל לפי תורת המשחקים. אני לא רואה את עצמי ללא אקטיביזם, ללא שאלת "למה?" לאור כל אי שוויון, אני לא יכול לחיות בלי לנסות להפוך את העולם למקום יותר טוב. אבל האם העולם נהיה יותר טוב בגלל הבלוג שלי?

אני לא חושב. אני חושב שהבלוג בעיקר משרת את היצרים הגרפומנים שלי. אולי קצת חברתיות, אבל זה באמת לא העניין. הבלוג מקבל בסביבות ה500 כניסות ליום ונמצא בקצב עליה מתמד. האם ה-500 האלו הם הגג העליון שלו? אני לא פקצה בישראבלוג שרוצה תשומת לב, אני גם לא סופר, אני כותב על מה שמפריע לי בעולם. שחרור הקיטור הזה אבל, חשוב שלא יבוא על חשבון האקטיביזם שלי. אני לא מוכן לוותר על להפגין בכיכרות או לצאת במחאה נגד עוול.

דיברתי היום עם חבר עיתונאי, את השיחה השגרתית של "מה יש לנו השבוע לפרסום", היה תיק אחד שאני מטפל בו שיכול להיות שיקבל סיקור ב24 שעות, כתבת מגזין על פרשה יחסית מעניינת בצבא, אני אדבר על זה כשהעניין יגיע (אני מבטיח שקוראי הבלוג יוכלו להתעדכן 24 שעות לפני שזה מפורסם לגבי מה התוכן), יש את העניין של הלגליזציה שחברים באגודת הסטודנטים בת"א מנסים לקדם שאני גם אנסה להכניס השבוע לתקשורת, זה לא חדשות, אבל זה אייטם. אולי יהיו עוד כמה.

אני מרגיש כמו יחצן של עצמי, כאילו אם אני עושה דברים שלא ראויים לתקשורת אני לא שווה את זה. אם לפני שנה התלהבתי שהשגתי עמוד 21 בידיעות על אייטם קטן שארגנתי, גם אם השם שלי לא היה שם, היום זה לא כך. אני חושב שכשקראתי היום את הנחיותיה של מחתרת הקטיפה לגבי יחצון נכון לא חידשו לי דבר. העניין הוא שזה לא הפרסום העצמי שאני מעוניין בו. אני מעוניין בקידום רעיונות, בגיוס אנשים למטרה שלי.

כששאלו אותי היום "אז למה לא לכתוב בעיתון בעצם", התשובה שעברה לי בראש היתה "כי בעיתון בחיים לא היו נותנים למישהו עם אג'נדה כמו שלי ובלי רקע של 20 שנה לכתוב". אבל עניתי את הדבר השני שעבר לי בראש, שהוא לא פחות נכון, שהמדיום העיתונאי לא בנוי לדור שלי. המדיום העיתונאי הוא לא שיחני, הוא לא שלי.

יום יבוא ואני אשנה את העיתונות, אני אשנה את הפוליטיקה, אני אשנה את הכלכלה. אני מאמין שאני יכול. אט אט אני מגייס את כח האדם הדרוש למהפכה פרוורטית זו. יחד נפעיל ציבור אנושי, ביקורתי וספקן, כזה שלא מקבל את המילה הכתובה, אפילו לא את שלי, כנכונה.