בעצם המדינה היא Corpus Christi שהפכה לCorpus Delicti, כמו גופו של ישו בסעודה האחרונה. Hoc est corpus me'em, "זהו גופי, אכלהו", אומר ישו (המדינה) לשליחיו, אותם נבחרי ציבור שסרחו. נבחרי הציבור הלשינו על ישו עצמו, גרמו למותו ולצליבתו, אך הם עשו זאת כדי להביא לכך שהמדינה תואדר, תהא מעל הכל, תזכה למעמד על-אנושי ולא אל-אנושי. המדינה פצועה, פגועה, מדממת על הצלב, וכולם מעריצים אותה. יוצרים את האיקונין הקטן שלה, דגל המדינה בכל מקום, רגשות פאשיזם, והכל למה? כי נבחריה, השליחים סרחו.

אותם שליחים עכשיו מנסים להגיד שהכל היה למטרה לאומית, בשביל להציל את המדינה. מינינו, קירבנו, עשינו, מכרנו, קיבלנו כסף ומסרנו כסף, הכל לטובת המדינה. לא לטובתנו., את הכסף לקחנו כדי להבחר שוב, הרי עדיף שאנו - הנקיים שנלחמים בשחיתות יבחרו עם כסף מושחת כדי להלחם בשחיתות של האחרים, מאשר שישארו אותם מושחתים שלא עושים דבר. אתמול אמר לי אחד מחבריי הטובים שהוא יצביע למפלגה למלחמה בבנקים, שכנראה מונעת על ידי אינטרסים כלכליים, אבל לפחות היא תלחם בבנק אחד, וגם זה מספיק.

ההתפשרות של הנתינים עם המערכת מאפשרת את המדרון החלקלק. אנשים ויתרו מזמן על התקווה, הם לא ילכו להצביע, לא מעניין אותם יותר הדברים האלו, חשוב להם רק דבר אחד - עצמם. אבל כל מי שעבר את גיל 17 יודע איך המדינה עובדת, יש שני סוגים של אנשים, אלו שמעל לחוק ואלו שמתחתיו. כמעט ואין ניידות חברתית וכמעט שאין דמיון בין העולמות. הפחד היחיד של אלו שמעל לחוק הוא לאבד את הPrivi Legum שלהם, הפחד היחיד של אלו שמתחת לחוק הוא להתקל בשלטונות "החוק", אותם שלטונות שמאלימים את השלטון וגורמים להם לפחד.

מה בעצם אפשר לעשות? איך שוברים את המעגל? שוקי גלילי חושב שאפשר, שהפעם הגולשים יבחרו את ראש הממשלה. האמנם? האם באמת האינטרנט, שהיא מדיום השתתפותי בעיקרו, צמחה כבר למצות את המדיום? האינטרנט עדיין עובדת כברואדקאסט, לא כהשתתפות. היא אמנם עמפוטנציאל לממש את הפוליטיקה הפתוחה של גיא ווסט (או של כולנו, גם אלו שחולקים עליה), אבל בין הפוטנציאל למימוש עוד יש מרחק. אנחנו בבעיה רצינית בנושא. אין מה לעשות, רוב המשתמשים לא מגיבים, לא כותבים, לא פועלים, רק משתמשים באינטרנט כ"עוד" ערוץ טלוויזיה.

זה ישתנה יום אחד, אבל עד אז, צריך לקוות