כך בוחן גם אתר SpamOrHam את הדואר שמתקבל ומאפשר למשתמשים לבדוק ולאמן את מערכת הבינה המלאכותית שמניעה אותו. המשתמשים, מצד שני, הוכיחו שגם הם לא טובים בגילוי דואר זבל, עד כדי כך שהם נפלו קורבן ב83% מהמקרים לדיוג. הבעיה העיקרית של הפילטרים כיום היא מספר החיוביים השליליים, וזו הסיבה גם שרוב המשתמשים בוחנים את תאי הזבל שלהם לדואר לגיטמי.

בעולם תיאורטי, בו לא היו חוזים מקפחים ולא היו חוזים מפלים, אז מסנני ספאם מסחריים היו נושאים באחריות על טעויות שנגרמו מהבחינה השגויה, כמו שחברות המזון רמדיה שילמה מחיר יקר על טעויות, לנו נגרם, כצרכנים, נזק מדי יום עקב מסנני ספאם. כל מכתב שנאבד הוא פוטנציאל עסקי שלא צומח, התראה לפני סגירת חשבון משתמש באתר, מכתב אהבה מחברה ישנה. אין מחיר לסודות שלנו ולתכתובות שלנו, אולם, אנו מפקירים את חופש הביטוי של הציבור בפני מסננת, שכלל לא בטוח שהיא מונעת מאיתנו רק זבל. אם נדמיין מצב בו חברה מסחרית, ולא שירות קוד פתוח (שפטור תחת הGNU/GPL מאחריות) אז ניתן היה להטיל עליו אחריות לכך (אם רק היינו מגלים מה אבד לנו).

דמיינו שאתם מקבלים צ'ק בדואר, אך הדואר נאבד. האם הדואר חייב לפצותכם?

אולם, כמה כאן עוד בעיה, רוב מסנני דואר הזבל מבוססים על למידה מצד הקליינט. התוכנות לומדות את התנהגותנו, ולא רק מתוכנתות על ידי החברה שהפיקה אותן. למרות שהן לא בינה מלאכותית אמיתית, הן תבוניות. לעיתים הן מכירות אותנו כל כך טוב ויודעות מה אנו אוהבים. לעיתים, הן פשוט רוצות לחסוך מאיתנו את מכתב הפרידה או הבגידה שמעולם לא ראינו. אבל, ככל שהמשפט מעורב, היכן שיש נזק יש מזיק ונזוק, היכן שיש ניזוק ומזיק, עשוי להיות פיצוי תחת משטר אחריות כלשהו. מעניין מה יקרה כאן ברגע שמשהו חשוב באמת יאבד.