"האם האל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?" זוהי שאלה תיאולוגית שנשאלה במשך שנים על ידי אפיקורסים ואגנוסטים בכל העולם כדי לדון במעמד האלהות בכלל. על שאלה זו אני לא מתכנן לענות וגם לא להתווכח עם הרציונאל שמאחוריה; מדובר בשאלה שלדת יש תשובה החלטית לה, וללא-מאמינים יש הסתייגות מתשובה זו. אבל...

אבל את שאלה זו ניתן להשוות לשאלה הבאה "האם הכנסת יכולה לחוקק חוק שמונע ממנה לחוקק?" אני כן רוצה לשאול. חוק ההסדרים למשק המדינה הוא המצאה חולה לדמוקרטיה. חוק ההסדרים, בקצרה, הוא חוק שעובר מדי שנה יחד עם התקציב ונועד "להתאים" את החקיקה הקיימת לתקציב שמועבר על ידי הממשלה. הוא בעצם חוק שמונע ומבטל חוקים קיימים על ידי הקפאתם. כלומר, הכנסת אומרת את רצונה בהליך אחד ומחוקקת חוק שמונע ממנה לחוקק - או שמבטל את רצונה הקודם.

כמובן, שאם הכנסת מייצגת את הריבון ומהווה הגוף שיכול להחליט הכל במדינת ישראל (לפגוע בקניין לדוגמא באמצעות מסים, לפגוע בחירות האדם על ידי ענישה פלילית ומאסר, להגביל עיסוקים על ידי חקיקה פלילית ולמנוע שוק חופשי לגמרי על ידי חקיקת דיני עבודה וכל זאת למטרות ראויות לחלוטין) הרי שהיא יכולה להחליט כי אסור לה להחליט. החלטה זו מהווה פגיעה מהותית בזכויות של חוקים שעברו בכנסות קודמות על ידי כך שהכנסת נמנעת מלדון ארוכות בביטול החוק, אלא עושה זאת במחי יד.

אסי סיקורל ב'עבודה שחורה' כותב לחברי הכנסת ומציע להם לראות את השלכות חוק ההסדרים ברמה הבריאותית. למען הסדר הטוב, לא קראתי עוד את 153 העמודים, שאני משתדל לקרוא כל שנה, ואני ככל הנראה אקרא אותם בימים הקרובים. אולם, יש להבין כי ההליך של חוק ההסדרים מושחת מיסודו.

לא מספיק שבמדינת ישראל יש את חוק יסוד משק המדינה שקובע כי הצעות חוק שאינן ממשלתיות לא יכולות לעבור ללא רוב של 50 חברי כנסת אם הם משפיעות על תקציב המדינה, ובכך מקעקעות את האפשרות להצעות חוק פרטיות להיות בעלות השלכות חברתיות כלשהן, אלא גם שהצעות אלו שעוברות אינן יכולות להתקיים כיוון שהממשלה מעבירה אותן יחד עם התקציב (וגם את ההוראה הזו החיקו ב"הוראת שעה" שתוקפה לשנה ומוארכת בכל שנה, כיוון שהיא חוקתית-למחצה).

לא פלא שהתמיכה במפלגות שמכילות תפיסת עולם כוללנית וכוחנית גואה בימים אלו; בכל מקרה הממשלה בישראל היא זו ששולטת בכנסת ביד רמה (ולא ההפך) ומרסנת את כוחו של העם; את כוחה של הממשלה והכנסת מנסה בג"צ להחליש מדי פעם, על ידי קביעה כי החלטות מסוימות אינן חוקתיות, והממשלה בוחרת לקעקע את סמכויות בג"צ בחקיקה עוקפת; ואם זה לא מספיק, אולי כדאי לצמצם את סמכויות בג"צ.

הרי מדינה חזקה היא מדינה בה אדם יחיד יכול לשלוט ביד רמה ללא כל פגיעה בסמכותו, זהו בסיסה של התפישה הטוטאליטארית (כוללנית) והאוטריטארית (סמכותית). תפישה זו תוכל להביא לסירוס החוק לחלוטין. במדינה בה הממשלה היא השולטת, ולא העם, אין צורך בחוק כלל - הממשלה יכולה שרירותית לשנות את החוק בכל עת, ועל כן לחוק הכתוב אין כל טעם. חקיקה רטרואקטיבית? גם היא אפשרית במדינתנו. מיכאל איתן, שכיהן באותה העת כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט אמר בעצמו כי " העמדה שלי בתור יושב-ראש ועדת החוקה אומרת שאין שום דבר מוחלט, כל דבר עומד מול משהו. אם לפעמים צריך חקיקה רטרואקטיבית למטרה ראויה, אפשר להשתמש גם בחקיקה רטרואקטיבית. כאשר לוקחים את כל האיזונים הנכונים בחשבון." (מומלץ לקרוא את הלינקים ולא להאמין לי).

לכן, אין כל טעם בחוק וניתן לחזור למצב בו היה אדם אחד - אוטוריטר - שקובע מהו החוק, אוכף אותו ושופט לפיו. חוק ההסדרים עצמו מראה את עקרותה של הכנסת ואת חוסר יכולתה לבצע דבר במדינה. במדינה אוטוריטארית לפחות אין את מראית העין של חוק, חוקה ומשפט צדק. במדינה סמכותית ידוע כי אין כל זכות לאדם, שכן כולן מוגבלות והזכויות שכן ניתנות לאדם נעשות ברוב חסדו של השליט הנאור, שיודע כל ויודע יותר מכל אדם אחר.

וכעת נחזור לשאלה המקורית - האם הכנסת (בהיותה ההתגלמות האייקונית של הממשלה בסך הכל) יכולה לחוקק חוק שמונע מהממשלה (אותו אייקון) לפגוע בסמכויות הכנסת כשזו שולטת בכנסת מלכתחילה?