« משחק הדיוג | Main | על חיים ר' והגנה מן הצדק »

January 30, 2007

הקופסא היא הכל

כל קוד מחשב הוא ידע, הוא מלמד את החומרה הטיפשה כיצד לנהוג במקרה ספציפי וכיצד להתאים אותה לסטנדרטים מסוימים. קוד מחשב יוצק תוכן לתוך המחשב כמו שקריאת ספר יוצקת תוכן לתוך האדם. הקוד יכול לשנות, לשפר או להזיק. הקוד גם יכול לא לעשות כלום. ההבדל העיקרי, אמנם, בין קוד המחשב לספר הוא שהמחשב חסר את הביקורתיות שקיימת אצל האדם.

אולי הסממן היחיד שיש לביקורתיות במחשבים הוא הזודנה (רוגלה, רושעה, וירוס וכדומה). הזודנה אומרת למחשב להפעיל שיקול דעת סלקטיבי ולא להתייחס לתוכנות האנטי-וירוס. הזודנה מאפשרת לראשונה למחשב לקחת את עצמו בידיים ולא לעשות את מה שהאדם הכתיב לו, אלא לעשות משהו ש-אדם (ספציפי) הכתיב וכעת מהווה את
רצון המחשב.

אם קוד מחשב הוא ידע, ואם המחשב הוא בסך הכל חומר, אז נכס וירטואלי הוא לא יותר מדמות בספר או מציור שכולנו יכולים להנות ממנו. הרי גם אם דמות מסוימת בספר השפיעה על כולנו, זה לא פוגע בהשפעה האישית של הדמות על אדם מסוים. אבל האם אני הייתי יכול למכור את רסקולניקוב החוצה מתוך ספרי? להעלות אותו למכירה כך שממחר בעותק שלי של "החטא וענשו" לא יהיה יותר רסקולניקוב? האם הייתי יכול להעביר את חוויותי מרסקולניקוב אל האדם הקונה?

לא ממש. בכדי להעביר למישהו את רסקולניקוב הייתי צריך למכור את העותק המוחשי של החטא ועונשו, כמו שהייתי צריך למכור את העותק המוחשי של קופסת ההפצה של חלונות, כמו שאני צריך, בכדי באמת לעמוד בסטנדרט הזה, למכור את המחשב עצמו בשביל למכור את הדמות הוירטואלית.

ומדוע כל זה מעניין בכלל? סלאשדוט דיווחו בשבוע שעבר שeBay, זירת המסחר האלקטרוני הגדולה בעולם, חדלה מלאפשר למכור נכסים וירטואליים. נכסים וירטואלים הם בעיקר מוצרים שניתן להשתמש בהם רק בתוך משחקי מחשב (עוד על נכסים וירטואליים והעולם האמיתי). הבעיה האמיתית כאן היא לא רק שנאסר על אנשים לסחור במוצרים לא מוחשיים (למעט הפטור לסקנד-לייף) אלא ההתייחסות לוירטואליות של נכסים אלו כאלמנט מהותי שמונע את הסחירות בהם.

מה, בסך הכל, כל כך וירטואלי בנכסים האלו? כל אחד מהנכסים האלו לא ניתן לחישה - למעט דרך מנוע התוכנה לא ניתן להרגיש את הנכסים האלו באף אחד מחושינו. האלמנט המוחשי כאן נעלם לגמרי. כל אחד מנכסים אלו ניתן (בצורה כלשהי, חוקית או לא חוקית) לשכפול בלי לפגוע (עד גבול מסוים) בחווית המשחק. העובדה שמישהו מוכר את חרבו בזירת מסחר אלקטרונית כלשהי לא גורמת לכך שמישהו אחר לא יוכל להנות ממנה גם כן; הבעיה מתחילה ברגע שלכולם יהיה חרב, ואז ערכה של החרב יהיה אפס, מה שיגרום לכך שלא ניתן יהיה לסחור בחרב, אולם - לא רק חרב אלא גם זהב; וכאשר הזהב לא שווה כלום, האם ניתן לרכוש בכלל מזון באותו משחק?

eBay מתווה כאן מדיניות - אם אי אפשר להרגיש את זה, ואם הסחירות של המוצר בעייתית (וקיים מיסוי), הם לא רוצים להסתבך עם רשויות החוק ולכן הם אוסרים את מכירת המוצר. אבל מה ההבדל בין נכס וירטואלי בעולם וירטואלי לבין נכס וירטואלי בעולם אמיתי? הרי נכס וירטואלי בעולם אמיתי גם בעייתי מבחינה משפטית, וכמו שניתן (תיאורטית) להחזיר לחנות שיר וירטואלי, אז ניתן להחזיר תוכנה.

תוכנה היא גם כן נכס וירטואלי, היא לא קיימת במציאות אלא דורשת את המחשב בכדי לרוץ. תוכנה אינה מוצר בצורה מובהקת, והיא אינה כשירה להגדרת פטנט. תוכנה אינה, גם, יכולה לרוץ ללא המחשב אשר היא עובדת בתוכו. תוכנה אינה ניתנת לחישה (עדיין) אלא יוצקת תוכן לתוך החומרה הקיימת. תוכנה, על כן, היא מוצר וירטואלי לא פחות מאשר החרב בסקנד לייף. התוכנה אינה בינה, היא מאפשרת בינה. התוכנה אינה גרפיקה, היא מאפשרת גרפיקה, התוכנה אינה תמונה, היא מאפשרת תמונה.

כששייקספיר אמר "That which we call a rose by any other name would smell as sweet" הדבר היה נכון לעולם הלא וירטואלי. בעולם וירטואלי קובץ הjpg אינו תמונה אלא קובץ הוראות שמסביר למחשב כיצד לייצר את התמונה. התמונה נוצרת מחדש על כל מחשב, וגם כאשר מועברת ממחשב למחשב היא מהודרת בצורה שונה. כל מחשב יכול שיתאים את התמונה לרזולוציה, שיציג אותה בצבעים שונים בהתאם למסך. כל תמונה אינה עותק מדויק, אלא הוראות מדויקות שנכון לעכשיו המחשב מפרש בצורה זהה.

אם אין הבדל בין קובץ מידע לקובץ תוכנה, אז eBay, שרוצה להמנע ממכירת מוצרים וירטואלים, צריכה להמנע ממכירת תוכנה גם כן. כמובן שיש בעייתיות מסוימת במכירת תוכנה בזירות מסחר. לדוגמא, מכירה זו בeBay היא של דיסק של חלונות XP ללא רישוי התוכנה עצמו (המספר הסידורי), כלומר ללא הזכות להשתמש בתוכנה; אם כן, למה דרוש אותו דיסק?

למרות כל המאמצים של מפתחי הקניין הרוחני, אנו יכולים לראות שדווקא הרציונאל הוא ששולט כאן - אם אנחנו לא יכולים להרגיש את זה, לא נרגיש בנֹח למכור את זה. מוצרים שלא ניתן להרגיש קשה יותר למכור, ולכן מנסים להדגיש את הפן החשוב - הקופסא של ויסטה. הקופסא היא החלק המוחשי, החלק שבלעדיו אין תוכנה, לא? הדיסק הוא רק חלק קטן ממה ששילמת עליו. אם אתה מקבל את הקופסא המהודרת, עם הוראות הפ(ע)לה והוראות שימוש אתה יכול להיות בטוח שמדובר במוצר שאתה יכול לסחור בו, לא?

אבל זה לא הגיוני. אני יכול לשחק עם אותה דמות ממחשבים מרובים, לא?

אז מה מבדיל דמות וירטואלית מתוכנה? כלום. אותה דמות וירטואלית יכולה לרוץ על מחשבים שונים כמו שתוכנה יכולה לרוץ על מחשבים שונים. ומה בעצם הבעיה האמיתית כאן - שפתאום אין כל הצדקה, למעט החקיקה, לכך שמי שמחזיק בידו את התוכנה לא יוכל לעשות בה כל שיחפוץ, לרבות שיכפולה והפצתה.

סטיב באלמר, מנכ"ל מיקרוסופט, אומר שחלונות ויסטה לא תהיה מערכת ההפעלה האחרונה. אני חושש, מהסיבות שמובאות כאן, שהוא טועה. כבר היום מערכות המחשב הופכות להיות בלתי תלויות במערכות ההפעלה ודווקא קוד התוכנה מאבד חשיבות ליישומיות של החומרה. אין בעצם כל הבדל בין מערכת ההפעלה חלונות לבין החולצות שמאיה הופנר מוכרת בסקנד לייף. שתיהן יוצקות תוכן לתוך מערכת שמיועדת לקבל תוכן. שתיהן מכניסות כסף ושתיהן ניתנות לשכפול בלי לפגוע בזכות של המשתמש. אבל יותר מזה, שתיהן דורשות סביבת משתמש כלשהי.

בניגוד לחלונות שדורשת מעבדי x86, ובניגוד למק או.אס שדורשת מעבדי PPC או x86, ואפילו בניגוד ללינוקס שדורשת מעבדים כלשהם (ורצה על פלייסטייישן, סלולרי, מחשבי כף יד ואפילו נגני MP3), מערכת ההפעלה של העתיד תהיה מערכת שאינה תלוית חומרה כדי להתאים לכל פלטפורמה ולהעברות בין פלטפורמות. בלי היכולת להריץ את אותה התוכנה על פלטפורמות שונות נעלמת האפשרות לקבל את התוכנה כמוצר "מוחשי".

דמיינו שתופרת הפיקסלים היתה יכולה להעביר את חולצה מתוך סקנד לייף אל וורלד אוף וורקרפט, ולמכור שם את אותה חולצה, היה נוצר מסחר בינלאומי בין עולמות וירטואליים והסחורה היתה הופכת לכמעט מוחשית. היה ניתן לחוש אותה בצורה כלשהי, והיה אפילו ניתן להדפיס אותה בCafePress. אדר שלו, לדוגמא, חילקה חולצות של BoingBoing בעולם הוירטואלי, בעוד שבעולם האמיתי צריך היה להזמין אותן בתשלום.

עד אז, ככל הנראה, הנכסים ישארו וירטואליים, הן התוכנה והן החולצה, ואין הבדל בינם.

Technorati Tags: ebay, virtual goods, second life, taxation, vista

נכתב על ידי jk ביום\שעה January 30, 2007 11:46 AM