אתר קונספציה הפנה אותי לסקירה של מערכת הבחירות ב1988. אני רוצה להוסיף, בנוסף למדיום הויזואלי שאפשר לראות, את הערותי האישיות על המצב, שאולי לא כולם שמים לו לב. ברשותכם, אני אתעלם ממפלגות קקיוניות מסוימות ואתמקד רק בנקודות שקיימות כעט.

	תמונות של מפונים, זעקות "אבא! לא!". ואזכור לטרנספר יהודים. חיילים גוררים מתנחלים. כך מתחילה תעמולת התחיה. "שם התיישבתי עם משפחתי בברכת ממשלת ישראל" אומר הדובר, אבי פרחן, תושב אלי סיני. אני באמת מרחם עליו, גורש פעמיים. מצד שני, חלומו ל"מאות אלפי מתיישבים" שבאים למצוא איכות חיים והגשמה.
	שני תשדירים נגעו בי והרטיטו אותי לגמרי. הראשון היה תשדירה של מפ"ם. אבו, חתיך וצעיר - לדעתי באמצע ה-30 שלו, מדבר בכיכר מלכי ישראל על איך הקים את שלום עכשיו. הכיכר הומה בצעקות "אריק אריק תתפטר". ג'ומס, "ישראל העובדת זקוקה לשלום כמו שהשלום זקוק לישראל העובדת". אני נוטה להסכים איתו; אילן מדבר על איך הוא צעיר רגיל ומסתכל קדימה. "שלום עכשיו זה עכשיו. מפ"ם זה גם עכשיו וגם אחר-כך". אגב, התשדיר השני של מפ"ם מדבר על חובות הקיבוצים, הוא מצליח להציג את האופורטוניזם של הקיבוץ הארצי, מראה איך הקיבוצים ניהלו מפלגה, אבל לא היה להם בעיה להציג את זה. ג'ומס מדבר בדיוק כמו מתנחל מפונה - התיישבתי כי המדינה ביקשה ממני והממשלה מוטטה אותנו. רצ, מצד שני, הציגה תשדיר נוראי, ארוך ומייגע בלי להראות את המועמדים לכנסת כלל. לא הייתי מצביע להם, למרות שאני חושב שהם צדקו.
	התשדיר השני הוא שקר גס, אבל עדיין נוגע. רבין ופרס מציגים תוכנית עבודה להתמודדות עם יעדים לאומיים. קולו של רבין מרטיט אותי, כשהוא מבטיח שלא ידבר עם אש"ף. פרס אומר וצועק: "אני אעשה את הכל שהילדים לא יצטרכו ללכת עוד פעם למלחמה" ורבין: "על פי תכנית הבטחון של המערך, גבול הבטחון יהיה ליד נהר הירדן". פרס: "את תוצאת המשא ומתן אני אביא למשאל עם בפני העם כולו". שקרים, שקרים, שקרים. מצד שני, לשמוע את זה מרטיט. בהמשך חיים רמון ניגש ומראה את ההבדלים בין התחבורה בשטחים לבין ישראל הריבונית. איך מושקע כסף בהתנחלויות. רמון, צעיר וחתיך הוא פניה של העבודה באותם הימים. אגב לשמוע את העבודה משקרת, חייבים להקשיב לרבין בתשדיר אחר, "כשר הבטחון, כמי ששירת בצה"ל 27 שנים", קולו גרם לי לבכות, באמת. לשלום יש מחיר, אבל רבין מתנגד לשיחות עם אש"ף (יותר מאוחר ביילין שינה זאת, בהסכמי אוסלו שנערכו מאחורי גבו). יכול להיות שהמפה זזה מאז קצת שמאלה, אבל לא יותר מדי. כבר אז, פרס התכחש לחלוקת ירושלים.
>	הליכוד מראה את שטרית ובני בגין הצעירים - עם מיטב האפקטים הממוחשבים של שנת 1998. מאיר שטרית מאמין בכלכלה חופשית ומדבר על כך. שימו לב לעיניו הקורות מהטלפרומפטר. בכלל, הלבוש בשנת 1998 לא היה עובר בחיים ב2006. התשדירים ארוכים מדי ולא יעבדו. החברה השתנתה. בגין, מאידך "חושף" את התכנית הסודית של העבודה - כיבוש מחדש של הגדה לאחר "שמירת זכות המרדף בשטחים". מפחיד את התושבים. הקמפיין, שהיום נחשב שלילי, באותם הימים היה לגיטימי לחלוטין. ליברמן של היום, אגב, נראה פחות קיצוני מגנדי של אז. "הצביעו ט' - טרנספר", קורא הוא בעוז.
	התשדיר של חד"ש, לעומת זאת, גורם לך לרצות להיות טלי פחימה ולעזור לילדים מסכנים בשטחים.

הרעיון, בגדול, הוא ההבדלים הקטנים בין תעמולת 88' לבין התעמולה היום. המועמדים היו יותר 'הסתדרותיים', פחות בחליפות ויותר עם חולצות פתוחות, לא איכפת לעורכים שלא מסיימים משפטים, שמשאירים אאאא באמצע; המדינה לא השתנתה הרבה. המועמדים הם אותם מועמדים. הכנסת הזדקנה, המועמדים לא רלוונטיים. האנשים נשארו אותם אנשים, הדמויות נשארו, האידאולוגיה לא השתנתה הרבה. כולם מואסים בעסקנים. חלק מהאנשים, כמו רבין וגנדי, נרצחו בשם האידאלים שלהם. חלק אחר הועלם. המועמדים לא הובלטו כמו היום, המדיום היה שונה. כאילו לא היו יועצי תקשורת, כאילו לא היה דבר...