אתמול בחצות וקצת התקשר חבר לבשר את התוצאות; כמו שמעריב אמרו, אין שינוי במרצ. הכל אותו דבר; חמישיה די דומה, אותם פנים. הח"כים הצעירים הם אבו וילן וזהבה גלאון. שני מועמדים "צעירים" בשנות ה- 50 לחייהם. המועמדים הצעירים הבאים הם מיכל רוזין, מוסי רז וגבי לסקי, מקומות 9, 10 ו11 בהתאמה. כלומר, לא רק שאישה אינה במקום ממש ריאלי, אלא גם שהצעירים ביותר (שלושתם בסביבות סוף ה30 ותחילת ה40) אינם במקומות ריאליים. אני לא מדבר על מועמדים צעירים באמת, כמו אורי זכי ואייל אורון שהגיעו למקומות ה18 ואילך (למרות שאני לא בטוח כמה מאושר הייתי אם אורי היה נבחר, כי אני לא חושב שהוא ראוי) או שלי גלוזמן שנדחקה החוצה מהפאנל עוד. המפלגה לא מתחדשת. הפנים אותן פנים; הקיבוצים שומרים על אותם מעוזים: ועדת הכספים וועדת הקרקעות.

כך נראתה חלק מההודעה שהופצה בקיבוצים על ידי הרכז הפוליטי של הקיבוץ הארצי, רועי פלד:

אני מאמין שזו הרשימה הטובה ביותר שיכלה לצאת הערב מהועידה. מעבר להיותה רשימה טובה למרצ-יח"ד, אני חושב שברור לכולנו שעם שני חברים בחמשת המקומות הראשונים, איש לא יוכל להעלות שאלות בדבר מחויבותה של מרצ לקיבוץ הארצי. אני מאמין שחשוב להציג נושא זה גם בקיבוצים ואני מקווה שהוא יעזור לחזק את המחויבות ההדדית גם של חברינו בקיבוצים למרצ

.

מחויבות של מרצ לקיבוץ הארצי? לא אמור להיות ההפך?

אותו דבר גם עם יוזמת ז'נבה, שמחזיקה שני ח"כים פוטנציאליים: יוסי ביילין וצביה גרינפלד.

נשארו בעצם שני ח"כים אידיאולוגים, רן כהן וזהבה גלאון. רן במקום השלישי (ששווה לראשון) וזהבה ברביעי. ואני לא יודע אם בכלל שווה לעזור למפלגה. כואב לי לראות איך הפכה מפלגת סדר היום האזרחי והצדק החלוקתי למפלגת ז'נבה והקיבוץ הארצי. כואב לי שאילן נבחר למקום 8 הלא ריאלי בעליל.

שמעתי היום שמועה זדונית שהסקרים של השבוע יציגו את קדימה עם 52 מנדטים, מה שיותיר את העבודה עם 12 והליכוד עם מספר דומה. במצב כזה קשה לי לראות דמוקרטיה ישראלית מתקיימת. קשה מאוד. יותר קשה לי לראות מקום להכנסת סדר יום אזרחי. מרצ יצאה עם ססמא: "ישראל יוצאת לאזרחות", בלי להבין את המשמעות של הנושא; רוב האנשים לא מבינים מה זה "ישראל יוצאת לאזרחות", ומה לא אזרחי בה.

התשובה היא שישראל היא נתינית, ולא אזרחית. לכן אנשים כמו ישענר זאף יכולים להתבטא כשם שהם מתבטאים. לציבור לא איכפת. הציבור רוצה מנהיג חזק. לכזה ציבור אין תקווה אלא היאוש. ייאוש של הציבור יוביל סוף סוף למודעות. זה מה שביבי ניסה לעורר... או שלא.

אני לא יודע מה עובר עליי. אני עוד חושב מה לעשות ולאן להמשיך. אני לא מאמין שיש עתיד למרצ, במיוחד לא כמפלגה סוציאליסטית שדוגלת בהומניזם.