קודם כל, האינטרנט הראה שלא משנה איך תגן על זכויות היוצרים שלך, עדיין יהיה ניתן להעתיק את התוכן, גם אם בשיטה הפרימיטיבית ביותר, אם תרצה זאת או לאו. יותר מזה, רוב הסיכויים שמי שמעתיק את התוכן שלך כבר עושה זאת מבלי שתדע זאת ומבלי שתהיה לך דרך למנוע ממנו לעשות כן. באותה דרך שניצן ברומר מסביר על הסיבות מדוע וואלה!דואר משתמש במנגנון פרימיטיבי בכדי למנוע דואר זבל שכלל לא עובר דרכו עובדים הפיראטים. באותו זמן שהEFF יוצא לקמפיין שיאפשר לנו, הצרכנים, את השימוש ההוגן במכשירי החשמל שלנו, צריך להסביר גם מדוע מניעת השימוש לא תמנע את הפיראטיות.

טכנולוגיה, כמו היסטוריה, עובדת רק בכיוון אחד. היא מתפתחת. כל מוצר שהוכנס לשוק מקבל אופי חדש, שגובר על הצרכים עבורם נוצר. כל טכנולוגיה הופכת להיות אדישה לאידיאולוגיה, גם אם התכוונו להשתמש בה למטרות רעות. כך, קבוצת תלמידים הצליחה לקחת טכנולוגיה שתוככנה כנגדה ולהשתמש בה כנגד המורים. מי יודע מה יהיה ניתן לעשות עם טכנולוגיות לניהול זכויות קניין (נז"ק). לאו דווקא הטכנולוגיה היא זו שתסייע בכך.

"הנה אני משכפל אותך" בכזו קלות, כל מה שציבורי ניתן להעתקה ולחיקוי, ואין כל אפשרות מעשית להגן עליו.

אז האם ראוי להגן על משהו שאין כל יכולת לעשות כן? אולי ראוי להגן רק במידה שתרתיע את אלו שלא באמת יכולים להתקדם ולהעתיק בצורה הקשה ביותר? אולם, דווקא כאן ההעתקה האנלוגית (הן הלא דיגיטאלית והן ההקשית) הפשוטה - כל אחד יכול להסתכל על המאמר ולתרגם אותו או אפילו להקלידו מחדש. אין אפשרות למנוע זאת אלא על ידי מניעת הגישה למאמר. ומי ירצה שיעשו כן? אם המאמר היה מועתק לכל אתר שאינו וואלה! או דומיו, ספק אם בכלל ברנרס-לי יכול היה לברר מי כתב והיכן להגיש תביעה, אבל וואלה!?

כלל הרשלנות אומר שמטילים אחריות על אדם ברשלנות כנגד נזק שנגרם לאחר אם היה הוא מונע את הנזק באם היה משקיע פחות מהתחולת של הנזק (ההסתברות שהנזק יתרחש כפול הנזק שנגרם בפועל). בימינו אנו, ההסתברות שתוכן יגנב, באם הוא תוכן איכותי, היא כמעט מאה אחוזים, בעוד שהנזק שנגרם בפועל מהגניבה הוא לא תמיד מדיד. אם כן, האם הכלל צריך לומר שאין להגן כלל על הקניין?

תחשבו שהיתה לכם חצר שבה הייתם מגדלים פרחים (ובכוונה הדוגמא היא של פרחים ולא של תפוזים, ויוסבר בהמשך). החצר היתה מרושתת בשבילים שניתן ללכת דרך כל אחד מהשבילים ולהריח את הפרחים. כל אורח היה יכול להריח את הפרחים ולא למנוע מאחרים להריח גם כן. בעל החצר לא היה רוצה שאחרים יריחו את פריחו, וזכותו לעשות כן, שכן הוא מוכר סיורים בחצר. בעל החצר יכול לגדר את החצר, ולא יהיה אפשר לעבור בשבילים אלא רק לשלם לו עבור המעבר וההרחה.

אולם, בניית גדר היא עניין יקר, ולא תמיד יעיל. בגדר יש חורים, ניתן להעביר יד ולהריח את הפרחים, הריח עובר דרכה, וגם היא עולה בהרבה יותר מאשר ההפסדים שנגרמים לבעל החצר מכך שאנשים לא משלמים על ההרחה. ולכן הוא מבין שהדרך היחידה למנוע את ההרחה היא על ידי בניית חומת בטון. חומת בטון, אמנם, תמנע מכולם לראות שבכלל יש פרחים, אבל גם תמנע מהם להריח אותם.

נוצרות מספר בעיות - ריח הפרחים, כמו השימוש בקבצי המוזיקה, הוא אינסופי - כל אחד יכול לעשות זאת בלי לפגוע באחר. הגנת הנז"ק פוגעת באורך הבטריה של נגני המדיה, מונעת ממשתמשים להעביר מוזיקה מנגן לנגן ומגבילה את המשתמשים בכלל. ההגנה גם יקרה לפיתוח, ולכן מכבידה עוד על מחירי התקליטים שכבר גבוהים. מצד שני, אם לא היתה חומת בטון, אלא גדר נמוכה, רוב האנשים היו רואים שישנם פרחים, מריחים אותם קלות ואם היו אוהבים אותם היו קונים אותם הביתה.

אבל מה היה קורה אם מישהו היה קוטף פרח דרך הגדר ומתחיל לברוח? האם מישהו מאיתנו באמת היה יכול לעצור אותו? אני בספק רב. האם מישהו היה יכול למנוע מהגנב לצלם את הפרחים? לכן, כדי להגן על המוזיקה צריכים לשחרר אותה - בניגוד לפרחים, קבצי קול אינם נעלמים כשמישהו שומע אותם. ומה יקרה עם האמנים? זו שאלה שהתעשיה תצטרך לבדוק. היא ככל הנראה תאלץ להפסיק לייצר אמנים על פס ייצור ותתחיל להפיק מוזיקה שתשאר.

למרבה הצער, אין מוזיקה שאפשר להגן עליה בצורה מוחלטת. אני תמיד יכול לשמוע שיר ולזמזם אותו מבלי לשלם תמלוגים, ואולי, חס וחלילה, להקליט אותו לבד.