1.

על דלתו של שפקצצר, דפק פעם המוות. שפקצצר הביט בעינית והשתין במכנס. אבל לא פתח את הדלת. והמוות לא נכנס. תומר ליכטש, וריאציות לוין (4,5), 2006. (cc-by-nd)

אבל המדיום, ובסיס הכח, הם שפקצצר של ליכטש, הם מסרבים לפתוח את הדלת כיוון שהם יודעים שהמוות הוא בלתי נמנע. ורואים זאת דווקא כאשר נוצר מצב בו התקשורת אינה מסוגלת לעמוד בפני הבלוגים - לא מבחינת דיווח, אלא מבחינת ריבוי דעות. לכל סיפור יש נרטיב, והנרטיב אמור להיות מוכתב על ידי השולטים בבסיסי הכח. אולם מה קורה כאשר אלו אינם יכולים לשלוט בנרטיב? שכן התנגשותם עם הנרטיב הביאה לכך שלמרות קיומו של נרטיב מיינסטרימי, הנרטיב האלטרנטיבי יצא מן הכח אל הפועל?

מה קורה כאשר הממסד לא מספק לבלוגים כלים נכונים לפעולה? מה קורה כאשר באמת הבלוגרים, שעד היום נהנו ממעטה של אנונימיות, של מסתוריות ושל "מי בכלל יקרא את זה?" פתאום צריכים להתמודד עם התקשורת המיינסטרימית. פתאום אנו נמצאים במצב קשה, כזה שדורש לבחור בין שני ערכים מתנגשים: החופש באינטרנט והחופש האישי. כמובן, שלכל אחד מהם יש גבול.

בעוד שבתקשורת המוסדית יש גבול למספר הפעמים שאפשר למחזר כותרת, בבלוגים המצב הוא אחר, כל בלוגר כותב את דעתו, ולאחר שn בלוגרים הביעו את דעתם, יש n^n אפשרויות לכתיבת דעות על דעותיהם של הבלוגרים. הביצה הקטנה הופכת כל אחד לפרשן ומומחה בנושא. יש אינסוף נרטיבים, והתקשורת המוסדית צריכה לבחור בין הנרטיבים את זה שיוצג לציבור בתור אמת. ולפעמים, רק לפעמים, אין אף נרטיב אמיתי.

2.
בגלל האופי האישי של הבלוגים כל אחד מציג זווית, כל אחד כותב על עצמו, למרות שהוא כותב על אחרים.

"הכותב המודרני, באופן הפוך לגמרי, נולדד עם הטקסט שלו; אין לו בשום אופן יישות הקודמת לכתיבתו או נמשכת אחריה, והוא בשום צורה אינו נושא שספרו יהיה מושאו; אין זמן אחר מלבד זמן ההבעה, וכל טקסט נכתב לנצח כאן ועכשיו" (רולאן בארת, מות המחבר, רסלינג: 2005, עמ' 13)

הבלוגר נולד בגלל הבלוג. הוא כותב בשביל הבלוג, הוא חי בשביל הבלוג. ברגע שיפסיק לכתוב ימות מבחינה מחברית. הבלוג הוא ההכרה של החברה במחבר כסובייקט. הבלוג הוא במת המחבר, והשחקנים נוצרים על ידו. השחקנים מקבלים את האופי הסובייקטיבי. את חייהם אנו חיים באמצעות הבלוגר, ורק לאחר מכן אנו חושבים עליהם. הכל עובר במסננת של סובייקטיביות. לעולם איננו יכולים לדעת מהי האמת ומהי המציאות. רק לשער.

3.
הבלוגרים הם כמו אנשים מערות. לא בבערותם, לא בקדמוניותם וגם לא בצורת ההתלכדות השבטית שלהם. גם לא בשל חייהם תחת אגדות אורבניות ומיתוסים, אלא דווקא בגלל שיטת הכתיבה.

הבלוגרים לא כותבים על נייר; זה עתיד להשרף, להעלם במלאי, להקנות ולהפוך לקניין פרטי שלא יחלק עם החברה. הבלוגרים חוקקים בסלע, חוקקים את מילותיהם כך שלא יוכלו להיות מוסרות לעולם.

רק לעיתים נדירות בא אסון וממוטט את המערה בה חקקו הבלוגרים את הטקסט הקדמון, ולעיתים, כמו מערות, אלו נוטות לקרוס, והכתוב בסלע, כמו הנייר, נעלם.

4.

"האקסיסטנציאליסט חושב שכל אדם נידון ליצור את האדם בכל רגע ורגע, ללא עזרה ותמיכה" ז'אן פול סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם, כרמל:1988, עמ' 21

"יש שקרים שמיועדים לשרת מטרה מסויימת. כביכול חשובה ביותר. עובדה, היא מספיק חשובה כדי לשקר בשבילה" מרת פופיק, 19.06.2006

"על מה אתה עובד?" שאלו את מר קוֹינֶר . ענה מר קוֹינֶר : "אני טורח הרבה, אני מכין את הטעות הבאה שלי" ברטהולד ברכט, סיפורי מר קוינר, עם עובד: 2005, עמ' 17

הבלוגר טועה, כמו יתר האדם. הוא מפגין רגשות בצורה מופרזת. הוא משתף את כולם. האישי הופך לפוליטי והפוליטי הופך לאישי. כל כך אישי, וכל כך פוליטי, שלעיתים, כשאדם מנסה לשתף את הקוראים הם לא מבינים אם מדובר באישי או בפוליטי. את מה שיש לאדם הפוליטי הוא צריך להוציא דרך האישי, ובכך, נעלמת לה מלאכת הבלוגינג.

5.

"שם של מחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של השיח" (פוקו, 36), "הפונקציה 'מחבר' מאפיינת, אם כן, מישור של קיום, של סירקולציה ושל תפקוד של שיחים מסוימים בתוך חברה" (פוקו, 37)

המחבר לא יכול להיות אלמוני, הוא יכול להיות בעל פסבדונים, אולם לעולם לא אנונימי. האנונימיזציה מותרת רק לאלו שמוכנים להודות בקאנוניזציה של יצירותיהם: "מאת: סוכנויות הידיעות", "מאת: מערכת העיתון", אך לעולם לא "מאת: בלוגר"; השם דרוש ליתן הכרה, ליתן איכות. בלי שם אין לבלוגר דיפרנסיאציה מהחברה.

6.
בכדי לצאת לחפשי צריך רצח-אב, להרוג את כל מה שהתבססת עליו עד עכשיו. אותו רצח אב מהווה אקט מכונן. הוא בונה את החברה עליה מתבסס. הבלוגים, כדי לצאת לחופשי, צריכים להשתחרר מהתקשורת הממוסדת.

7.
הבלוגר מבוסס על הכתיבה. ללא כתיבה אין בלוגר.
אולם מה קורה בדברים שהשתיקה יפה להם?