מענבי הזעם של 1996 עשו יין נפלא, יין שהחזיק לא מעט שנים, עד שהפך לחומץ. מדינת ישראל חששה מהשנות של מקרה כפר כנא לא פחות משחששה מטילים על תל-אביב. כולם ידעו שאם יחזור טבח בלתי מבוקר באזרחים המצב יחמיר. אולמרט, כהרגלו של הדרג המדיני, אומר שהוא לא נתן פקודה לרצוח חפים מפשע, ומשום מה אני לא בטוח שאני כבר מאמין לו. אותו צה"ל דיווח על אלונקה שהיא משגר טילים, ואותו צה"ל שלא בוחל ואפילו משקר לדוברת צה"ל מדי פעם.

לפני שבוע נשאלתי על ידי חבר אם אני "כבר" מפגין נגד המלחמה, ואמרתי שאני אתן לזה שבועיים לפני שזה יהפוך למלחמה אמיתית נגד האלימות; אבל שני דברים השפיעו עליי לא מעט, אני חושב שהכתבה של לילי גלילי ב'הארץ' מסבירה את המצב העגום שאני נמצא בו. הדבר השני היתה ההפגנה המוזרה שהייתי בה ביום חמישי. אני חושב שהפסקה הבאה, שמובאת בכתבתה של לילי גלילי מסבירה את ההרגשה שלי:

הפרופ' דן יעקבסון, מבכירי התנועה, טוען, ש"יש הבדל גדול בין ארגון זכויות אדם לתנועת שלום", הבחנה שהכיבוש טישטש אותה על פני שנים, והיא מתחדדת עכשיו. הוא ייצג בישיבה גם את הקבוצה הגורסת כי התנגדות למלחמה על הגנתו של גבול מוסכם, מערערת את הלגיטימיות והאמינות של הטיעון המרכזי של השמאל, הקורא לחזרה לגבולות 67'.

הבעיה היא שאני גם קורא לשלום וגם בעד זכויות אדם, וכאן, במלחמה הזו - שניהם לא הולכים יחד...
Technorati Tags: Hizbulla, Peace, Lebanon, Israel,