August 31, 2006

טוב, הגיע הבלוג די, ואני צריך לחשוב באמת על חמישה בלוגים, אבל לא הבלוגים הרגילים במתכונת הזו שכולם מכירים. אחרי שגדי כבר פרסם בחמישה שלו שניים שרציתי להציג וגיא לקח לי עוד שניים, אני החלטתי ללכת קצת לאקסטרים. אני צריך להמליץ על חמישה בלוגים כאן, חמישה בבלוג באנגלית וחמישה בבלוג בטוש. אז הנה זה בא., טוב, אני לא מצליח לחשוב על חמישה לבד, אז אני בקושי אעלה את זה גם לטוש היום ובטוח שלא באנגלית.

אבוטבול.קום - בגלל שלמרות שהוא לא מדבר על פוליטיקה ועל דברים כאלו בכלל, עדיין מעניין לקרוא אותו; דוד גם יוצר בצורה מאוד מוכשרת, אז באמת מומלץ.

הסטודנט - נותן ניתוח מעניין של סוגיות כלכליות. דווקא הסוגיות שלא זוכות להתייחסות; הוא נותן את הכל בפן מאוד הומוריסטי, כמו הפוסט האחרון שלו, על פתח תקווה ואינפלציה.

הפנקס הפתוח - ואני חוזר ומדגיש כמה חשוב לקרוא כל מילה שנכתבת שם; זה יופיע במבחן. אני יודע שאתם לא מאמינים לי, אבל שווה - לא עולה הרבה וכדאי.

QAF - נומרח - אחת הפרודיות המצחיקות על ילד שחושב שהוא ממציא חדשות. אגב, על גוגל ביאליק שמעתם? או שמא זה רק בגלל הפיסוקים?

ואקנח עם עוד בלוג חביב וקליל, כלל לא כבד וכלל לא מעיק בקריאה; משהו כזה כיפי, שאפשר לקרוא בכל רגע נתון ולהנות מכל רגע; הבלוג של ערן ורד - משטרה.אורג

עכשיו אני צריך לחשוב על אחד לטוש

August 30, 2006

יצא לי השבוע לנהוג יותר מדי שעות (כלומר לא ללכת בחום המטורף של תל-אביב) ומשמיעים איזה 5 שירים בריפיט כל היום. בשיר "מוכרת לי מפעם" של דין דין אביב יש פזמון שנשמע כמו משפט התחלה של ערסים:
"את מוכרת לי מפעם
אולי מגלגול אחר..
חלום שהשאיר בי טעם
של זיכרון בוער
ולפני שאני נוגע
בטרם זריחה
תבואי ותגידי
אני כולי שלך
אני כל כולי שלך..."

מי מרים את הככפה ועושה קומיקס?

August 29, 2006

לעיתים החוק מדגים כמה העולם אבסורד; לעיתים, הטכנולוגיה מתפתחת כל כך מהר שהחוק - או מה שהיה פעם החוק, לא מספיקים לעקוב אחרי ההתפתחות וגם מתיישנים. חוק הגנת הפרטיות, לדוגמא, הוא אחד החוקים החשובים ביותר בדיני המחשבים. הוא מגן על גולשים מפני התחקות אחריהם, מונע פרסום פרטים אישיים עליהם והתכתבויות בינם לבין אחרים, מגן על שמם וזהותם, ועוד. עם זאת, דווקא בקטע אחד יכול להיות שהחוק מותיר את הגולש ערום.

NRG-מעריב דיווחו בתחילת השבוע על מצלמה חדשה של פוג'י שמסוגלת לצלם תמונות באולטרה סגול ולחדור דרך בגדים. באותה העת, נתנו קישור לאתר של חברת Kaya-Optics שמוכרת עדשה דומה למצלמות רגילות. הגולש המזדמן מזעזע מהטכנולוגיה, לא מאמין שאפשר לצלם את ערוותו כעת בכל רגע נתון ברחוב, ואז אחרי שהוא מזדעזע הוא בודק כמה תעלה העדה ואיך הוא יכול להשיג כזו. NRG גם נתנו קישור למקרה שהיה לפני כשש שנים בו גולש צילם באמצעים דומים ובנסיבות מחשידות ולאחר הזהרות מצד המשטרה הסיר את התמונות שצולמו.

לדעתי, ואולי רק לדעתי, דווקא כיום החוק לא בהכרח קובע כי מדובר בעבירה פלילית. כל עוד לא היה כאן הליך של בילוש או התחקות, והתמונות צולמו באקראי, לא בטוח שהשתכללו יסודות העבירה הפלילית. כך, דורש חוק הגנת הפרטיות מצילום, על מנת שיהיה פוגע בפרטיות, שיהיה צילום ברשות היחיד או פרסום של תצלומו של אדם ברבים כאשר הצילום עלול להשפיל או לבזות. סעיף 18, יותר מכך, נותן הגנה לצלמים שצילמו תמונות ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי.

כלומר, כדי לקיים עבירה (או עוולה) של פגיעה בפרטיות יש לצלם או ברשות היחיד או לפרסם צילום שעלול להשפיל או לבזות. למיותר לציין שתמונות שצולמו על החוף אינן תמונות שצולמו בלשון היחיד, וגם אינן משפילות או מבזות את המצולמות בהכרח. כיום, בחברה אובייקטיבית הצגת גוף עירום של אדם אינה בהכרח ביזויו; כאשר הפורנוגרפיה הקשה השפיעה כל כך על דור האינטרנט וכאשר פטמות ושדיים הם עניין שבשגרה ומוצגים במדיות הסטנדרטיות כמו גם באתרי האינטרנט, קשה לקבוע בודאות שמה שנחזה להיות שדיים דרך בד הם בהכרח ביזוי. לדוגמא, בכל אחד מהלינקים בפוסט זה ישנה תמונה של שד או פטמה, והדבר אינו פוגעני במיוחד ואינו מעליב..

גם אם אכן אותן תמונות מבזות או משפילות, עדיין יש כאן הגנה מסוימת, שכן הדמויות בתמונה מופיעות בהן באקראי (הצלם לא עקב אחר הדמויות, ואף אחת מהן לא היתה קרבן באותו הרגע). ההופעה באקראי, כמובן, במקור נועדה בכדי להגן על צלמים מעבירה במקרה שהופיעה דמות במקרה באותה התמונה; אבל מלשון החוק לא עולה הדבר - כלומר, צילום של כל אדם באקראי במרחב הציבורי לא יכול להיות עבירה, כמו שגם לא יכול שיהיה הפרה של זכויות יוצרים. במקרה כזה, של צילום באמצעות "מצלמת קסם" התצלומים מפגינים בעיקר את יכולת המצלמה ואת אזלת החוק.

ומה אם אדם לא מפרסם את התמונות? האם אז התמונות חוקיות? שכן גם אם ישנו מציצן, והוא נהנה מהתמונות בעצמו, האם אז הוא בעצם פטור מהעונש? זו תוצאה אבסורדית לדרוש פרסום משפיל, לא? והאם אפשר לאסור על אמצעי טכנולוגי כזה?

טכנולוגיה היא כמו אבן, מרגע שהוטלה לאגם היא משנה את האגם - על פני השטח הוא יכול להראות זהה, אבל עמוק בפנים הוא השתנה; אותו השינוי לא ניתן לביטול, ואם כבר פותחה הטכנולוגיה, אז כדאי לקנות חליפות עופרת.
Technorati Tags: , , ,
הערה: הסאונה כלולה במחיר הבירה.

כך היה צריך להיות כתוב בהזמנה ליום הולדתה של יעל בגלינה. תל אביב עם תשעים אחוז לחות, על שפת הים וללא כל מאורר תעשייתי לעזרה. תל אביב באקסטרים, אבגוסט הוא האכזר בחודשים, לא אפריל. לחות ניגרה על ספות הבד שישבנו עליהן, בד - לא עור ולא סקאי, הבד היה רטוב. ככה תל אביב, ככה אנחו התרגלנו שהיא, לא?

את בחירתי לראשות עיריית תל אביב אבטיח לבטח באם אציע שני סעיפים פשוטים במצע המפלגה: הראשון הוא כיפת זכוכית ממוזגת מעל שמי תל אביב, כדי למנוע את הצפות החורף ודביקות הקיץ, השניה היא שבתמורה אהיה כל יכול. חסינת כשלים היא התכנית, חסינת כשלים


Technorati Tags: ,

August 28, 2006


(cc) Nammer
ההיקי (Hickey) הוא דרכם של האוהבים לסימון אהבתם. הכתם הקטן שמבוצע באמצעות מציצת שפתיים כנגד העור גורם לשטף דם קל שעובר כעבור מספר ימים. אותו שטף דם מצוי במקום גלוי היטב כשכל עובר אורח יכול להבין כי נושא האות נמצא כעת במערכת יחסים כלשהי, ועל כן אל לו להתקרב ולזום מגע כלשהו.
אותה רתיעה מיוזמה היא שמובילה לכך שהסובייקט המתוייג לא יוכל להיות מעורב במערכות יחסים כלשהן, ולכן מסומן כ"רכוש בלעדי" למרות שאינו כזה בפועל. הרי ברור ששחקנים בוגדניים במשחק הזוגיות יוכלו בקלות רבה לסיים את הערב עם סובייקט מתוייג, כיוון שאין להם כבוד בלאו הכי למוסד הזוגיות המוגן על ידי ההיקי
ההיקי מהווה עבור רוב השחקנים, אותם שחקנים ששומרים על הנורמות החברתיות, סימון שלא להתערב ברכושם של אחרים. כמובן, שיש ספק רב אם הסובייקט המסומן הוא כלל רכושם של אותם אחרים או שהוא יצירה עצמאית וחופשית לעשות בעצמה כרצונה.אותו סובייקט רוצה להתרועע, וכל פעילות מינית שבוגדת באמונו של המתייג תהיה תוך כדי מתן הסכמה מלאה (חריגים: אונס) לאותה פעילות. לכן, אקט הסימון לא מפריע לא לסובייקט המסומן ולא לכל סובייקט אחר לקיים את רצונם; הוא רק מקל על הידיעה כי אותו סובייקט אכן נמצא במערכת זוגית כלשהי, אותה ידיעה ניתנת, כמובן, להשגה באמצעות שאלה פשוטה ולא מזיקה או פולשנית.

הסיבה שהסימון בהיקי הופך ליעיל כל כך היא בעיקרה כי לחברה כולה יש אמון כלפי מוסד הזוגיות, את אותו אמון בנתה החברה על סמך הרצון של כל פרט לא להבגד. כל הפרטים מסכימים יחדיו כי הם מעוניינים להגן על אותו דבר אמורפי שאין להגדירו כרכוש, אלא כחוזה בין שני סובייקטים רצוניים. אף אחד מהסובייקטים לא מאבד את רצונו החופשי, ואף אחד מהסובייקטים לא בוחר להצהיר נאמנות מוחלטת, אלא נאמנות יחסית ושברירית, כזו שבכל רגע יכולה להנתק.
אם יש מכשיר אחד שכל כך מזכיר את ההתנהלות הזו, בין זוגות רומנטיים לעצמם ובין זוגות רומנטיים לכלל החברה הם מערכות היחסים בין חברות התקליטים לאמן (ולאמנות) לחברה. אחרי שעבדו שנים על פיתוח תכניות ניהול זכויות קניין (נז"ק) נפרצה הגנת הDRM בצורה הפשוטה ביותר. אותה תוכנה מצליחה להשמיע את השירים על המחשב ולהשתמש, ככל הנראה, בחור האנאלוגי ומשמיעה את היצירות בזמן שהיא מפצחת אותן.
הגנת הDRM עובדת נהדר בדיוק כמו ההיקי. היא מציקה לסביבה ככתם לא נעים במוצרים שאף אחד לא תכנן להשתמש בהם (הרי אף אחד לא רוצה שיר פגום אם יש שוק שלם שמציע את אותם שירים ללא הפגם), ומי שאין לו את העכבה המוסרית לפרוץ את ההגנה הוא זה שבאמת לא צריך הגנה כדי לגנוב.

מוחים נגד נז"ק
(cc) Semaphonre
שנים הורגלנו לכך שעל כל השמעה של שיר או חלק ממנו מגיעים תמלוגים לאמן; שנים של חינוך קנייני קלאסי, כשבעצם כל השמעה של השיר מובילה לרכישת תקליטים נוספים, לא? מדוע לאמן מגיע שישלמו לו על השמעת השיר ברדיו, אם כל מטרת ההשמעה היא למכור יותר דיסקים כיום? מדוע אמן צריך שישלמו לו על שימוש נגזר ביצירותיו אם לאחר כל פרסומת בה מושמע השיר, מכירות התקליטים קופצות והשיר הופך ללהיט? שתי דוגמאות הן Inside של Stiltskin וSpaceman של Babylon Zoo (למטרות סקירה וביקורת, כמובן). אותם שני שירים אי שם בשנות ה90 הפכו לקלאסיקות רוק מיידיות בזכות אותה הפרסות.

האם Levi's צריכים לשלם על מתן הזכות להפוך את הלהקות לכוכבים אינסטנט? היכן נמתח הגבול בעצם? האם צריך רפורמה שמפרידה את חברות התקליטים מהיוצרים ומכריחה אותן לשלם ליוצרים לפי עותק שנמכר ולפי תעריף קבוע. לאסור עליהן לממן את היצירה כדי למנוע מצב בו הן קובעות מה יהיה איתה?

אם, לדוגמא, נחייב את כל היצירות להיות מוגנות באמצעי נז"ק, אפשר במקבל לשקול אופציה לפיה כל חברת תקליטים תוכל למכור כל שיר ובלבד והיא תשלם סכום מסוים לאמן (כמו שהרדיו, לכאורה, חייב להעביר תמלוגים לאמנים) תהפוך את חברות התקליטים למתנגדות הגדולות ביותר של נז"ק. אם כעת חברות התקליטים יחויבו לשלם על כל עותק תוך שלאמן יהיה רישום מדויק של מספר העותקים (שכן הוא יהיה זה שנותן את הרשיונות הוירטואלים) כשהוא יקבע כמה כסף ישולם לו לכל השמעה וכמה השמעות ניתן בכלל לקבל עם אותה יצירה. שליטה מוחלטת ביצירה, לאמן ולא לחברת התקליטים.

בכזה מצב אנשים יעריכו כלכלית את הרצון שלהם לקבל שיר נקי מהגבלות כלל, לא רק כי הם רוצים לגנוב אותו, אלא כי הם גם מעוניינים לרכוש את השיר - לשמוע אותו ברכב, בנגן הנייד, במחשב וכו'. המצב בו כששיר נרכש הוא למכשיר דיגיטלי אחד (או שניים) הוא מצב אבסורדי, בו אדם לא יכול להנות מקניינו. אנשים פשוט יעדיפו לשלם יותר כסף על כל שיר ולקבל אותו נטול DRM, לא?



Technorati Tags: , , , ,

Technorati Tags: , , , ,

August 26, 2006


בימים אלו אני מסיים את כתיבת הסמינר שלי בנושא אחריות ספקי שירות לתוכן שמועבר על ידי הגולשים. בכדי להסביר את טענתי אני זקוק לסטטיסטיקות בנוגע לטוקבקים; אולם ככל הנראה לא אצליח לקבל את הסטטיסטיקות של אתרי החדשות הגדולים (סוד מסחרי וכו') ולכן אני פונה לבלוגרים לסייע לי. הוכחת הטענה באמצעות סטטיסטיקה מבלוגים אינה אמינה כמו סטטיסטיקה של אתרים מסחריים בעיקר כי התגובות בלתי מתלהמות בדרך כלל בבלוגים, אולם קנה המידה יכול לסייע לי לא מעט.

אשמח אם תורידו את הטופס הזה ותמלאו אותו, יש שם את הפרטים של לאן לשלוח וכו' אחר כך.

כל מי שימלא את הטופס יזכה במנוי חינם לרסס שלי.
תודה.

August 25, 2006

אם, כמו שאמרתי שלשום, למשה קצב באמת אין אימייל אישי, אני תוהה מה יותר מדאיג. העובדה שהוא לא עובד על המחשב שיושב לידו בתמונה שצולמה על ידי עינת זכאי, שזה בזבוז כספים משווע ומראה על בורות מדהימה, או שהמשטרה נטפלת סתם למישהו. בכל מקרה, הגישה של קצב כלפי טכנולוגיה מדגימה יותר מכל מדוע המחוקקים שלנו טורחים לעשות דברים לא הגיוניים בתחום החקיקה באינטרנט (שלא נאמר, חס וחלילה, מטופשים). כמו שיובל דרור אומר, ”אם בהצעת חוק על נושא שאני מבין בו אתם כל כך על הפנים, מה קורה עם הצעות חוק בנושאים בהם אני לא בקיא?“
DSCF0233
דווקא ח"כים שעשו דברים טובים פעם...
(cc) Jonklinger
אבל לי להיות זה שמנפץ את בועת השקר בה חיים רוב האנשים, אז רוב הצעות החוק הן כל כך על הפנים. דורפל מאפשר להתעדכן בכל הצעות החוק ברסס. רק להדגים, אז הצעת מטבע חוק השקל החדש (תיקון - עיגול סכומים) שהציע אריה אלדד, שהציע קנס לכל מי שעובר על הסעיף הבא: "לא יסתיים סך הסכום העומד להשתלם במזומנים בסכום הקטן מסכום של 5 אגורות". שעות של מחקר ודיון בכנסת על כאלו דברים; נהדר...

לכן חשוב, לפחות לדעתי, לעקוב כמו אתר משמר הכנסת ועבודה שחורה (גילוי נאות וכו'). אבל זה לא מספיק. האקטיביזם הוא משהו שיש בלב, משהו שאו שיש לך או שאין לך. אי אפשר לחנך לאקטיביזם, כמו שאי אפשר לחנך סתם ככה לדמוקרטיה, אלא צריך להבין אותה, כך גם אי אפשר סתם לקוות שמישהו יתחיל לעשות משהו. והנה אנחנו רואים   הבלוגוספרה התחילה לקרקר סביב הצעת החוק של מרצ, כאילו פתאום כואב להם.

האם אנחנו באמת צריכים להתקע מול הקיר לפני שאנחנו מתחילים לעשות משהו? האם זה נגרם עקב העדר מרחב ציבורי ברשת? אולי כיוון שאין מקומות בהם אנשים נפגשים ומדברים ללא כל התערבות עם אינטרסים כלכליים לא נוצרת האינטראקציה שקיימת ברחוב; שמארגנת הפגנוות ספונטניות (פחות או יותר) שיכולות להוביל לשינוי חברתי כלשהוא. האם זה מה שחסר לנו?

האם טוקבקים שנכתבים בשפה אלימה מראים כי הרשת היא בעלת אופי אנרכיסטי? האם אותו אופי אנרכיסטי מראה כמה אנחנו מיותרים בנסיונות להסדיר את הרשת?

חשיבה מעגלית אף פעם לא הזיקה...


Technorati Tags: , ,

August 24, 2006

אני מרגיש קצת אשם, אולי לא לגמרי, אבל קצת. בגללי חנן הקפיא את וובסטר; אכן, יכול להיות שאני מגזים, אבל בגדול - כך זה נראה. ביום ראשון הושק בלוג חדש שלי, באתר הטוש. הבלוג בא בנוסף לבלוג העצמאי (ועוד אשוב למילה זו) אבל מתחילה דרשתי מדה-מרקר עצמאות גם בנוגע לתכנים וגם בנוגע לחופש הביטוי שלי. באותו היום חנן העלה פוסט שמברך על ההצטרפות, אך שואל מהו תוכן עצמאי.לאחר פוסט זה, הועלו אצל חנן לא מעט מחשבות. הוא תהה בשביל מי קיים וובסטר והאם הוא הפך להיות תו איכות לאתרים ישראלים עצמאיים, והוא אפילו הסביר כיצד להתגבר על וובסטר. הכיסוי, של העניין, הוא לא רק בבלוגוספרה, אלא אפילו הגיע לתקשורת הממוסדת וקרן ארגמן מראיינת את חנן על ההקפאה של אחד האתרים החשובים (לי) בארץ.

אבל, אני עדיין מרגיש אשם. במשפטים יש את העקרון של הCausa Sine Qua, הסיבה בלעדיה אָיּן. בלעדי ההשקה של הבלוג בדה-מרקר ככל הנראה כל זה לא היה קורה. אני מתנצל בפני חנן על כך, כי ככל הנראה הייתי צריך להתייעץ איתו ולשאול אותו לדעתו, לא בגלל היותו אחת מאושיות הרשת בישראל, אלא דווקא בגלל שהוא חבר. נכון, לגבי רוב ההחלטות החשובות בחיים אני לא מתייעץ אלא עם מספר מאוד מצומצם של חברים ובוחר להחליט לבד, אבל כאן - דווקא בגלל הקרבה שאני מרגיש לחנן, אני הייתי צריך להוועץ איתו. לפני ההחלטה לא נועצתי עם אף אחד מהבלוגוספרה הישראלית; לא רציתי שתרוץ שמועה בשיחות הפרטיות ולא רציתי שיתחילו לשאול. אמרתי, נעלה את האתר ונראה איך יגיבו.

חנן כהן (cc) - חלק מהזכויות שמורות


אני חושב שוובסטר, למרות שהוא לעיתים מרכז בלוגים שכותבים בצורה עילגת או בלוגים לא רלוונטיים במיוחד. ואפילו שאחי הקטן לא נכנס לשם, אני עדיין משתמש בוובסטר על בסיס יומי.

אני לא יכול לראות את עצמי כיום מוצא את כמות התוכן שאני מוצא ללא העבודה הטרחנית של חנן, והוא מהווה עבורי את מה שעורך עיתון מהווה עבור 90% מהמדינה. אף אחד מהקוראים לא קורא את כל הכתבות בעיתון, הם אפילו לא אוהבים את כל הכתבים. מה שהם כן, זה מקבלים תוכן (יחסית) קריא לבחור ממנו - והם בוחרים בעצמם.

אם היו עשרה בלוגרים מוכנים לנסות איתי יום ללא וובסטר ולכתוב על זה, כל אחד, בערך 150 מילים, הייתי מנסה את זה דווקא בBlogDay, ה31.08.2006, שחנן מקשר אליו בוובסטר ומנסה לקדם.

לקריאה נוספת:
על וובסטר מאת אהוד קינן.
וובסטר הוא מפגן כח, אבל לא מקל על צריכת תוכן עצמאי מאת אורי ברוכין



Technorati Tags: , , , ,

August 23, 2006


416. המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו - מאסר שנתיים

כך מנוסח סעיף 416 לחוק העונשין. עוד אות מתה שכמעט ולא נאכפת. אותה תחבולה יכולה להביא להשגת נכסי מקרקעין, מטלטלין, מצלצלין או אפילו רשימות תפוצה. נניח, לדוגמא, שאדון מסוים מחליט להפיץ מייל ויראלי שכל מטרתו היא לאסוף כתובות מייל של אנשים שמעוניינים לעשות X, וכאשר הם עושים שולחים לו מכתב אלקטרוני, הם לא מצפים לקבל (גם) Y. כך, לכאורה, מנסה מר אורי ששון להשיג כתובות מייל של אלפי גולשים שצופים בסדרת סרטונים ביוטיוב. על ידי נסיון לצור הייפ סביב הסרטונים, מקווים (לכאורה) המפיקים לקבל תגמול בדמות רשימת תפוצה אקטיבית.

האם אותם סרטונים מצחיקים יכולים להיות לא יותר מאשר מלכודת ספאם מתוחכמת שואל גיא ווסט. השאלה היא לא רק האם מדובר במלכודת ספאם, אלא מה העילות בגינן כל אחד מהנפגעים (והציבור בכלל) יכולים לתבוע בשמם מצד אחד, ומצד שני, האם ראוי להתיר כאלו פעילויות כיוון שמדובר בסרטים שאכן שוחררו בחינם ומשעשעים את הציבור תוך כדי שהם עושות את הפעולה המזיקה.

פאפאדיזי באתר youtube
אני חייב לציין שכשראיתי לראשונה את הסרטים השתעשתי. הומור איכותי למדי, שלא הייתי מייחס לו כל קשר לדבר הקרוב לספאם ולא ליוזמה שיווקית. לעומת זאת, תהיתי כיצד העניין קשור לאינטרנט, כיוון שמדובר בסרט מושקע למדי. מדובר בהפקה עם צלמים, מאפרים, זכויות יוצרים ותמלוגים על המוזיקה ברקע ואחזקת כתובת ג'ימייל. חשבתי שאולי מדובר בפרומו לתכנית טלוויזיה אבל לא הערכתי שמדובר ואף לא לרגע במשהו שיכול לפגוע בפרטיות שלי. מצד שני, גם לא שלחתי מייל.

עוולה של הגנת פרטיות יכולה לקום כאן באם ידובר ברשימת תפוצה שתכלול יותר מרק כתובת מייל. אולם הגנת פרטיות אינה דיו - ניתן לתבוע על התעשרות בלתי הוגנת (עשיית עושר ולא במשפט) את אותו אדם שבתחבולה השיג את כתובת המייל בכדי להרוויח ממנה כספים. ניתן אף לתבוע על הטרדה (או הטרדה ברשלנות) באם ישלחו כמויות רבות של מיילים שיווקיים. אולם, אין בכך די, הבלוגוספרה, כחברה שמעוניינת להגן על עצמה תעניש את הספאמר בצורה גרועה יותר.

לכל עוולה יש מספר עונשים. הראשון הוא העונש המשפטי, הסנקציה שקבועה בחוק, העושה א' ייענש ב', אולם, פרט לעונש זה יש את העונש החברתי. אותה ַאְשָמה (ולא אָשַם) שקובעים כי אותו אדם לא כשיר להיות חלק מהחברה. סביר להניח שבלוגוספרה תכתוב על אותו פאפאדיזי כיום ותדאג להוקיע לא רק אותו, אלא גם את המשתפים עמו פעולה, כך שלאדון אורי ששון (אם נכונות החשדות שמעלה גיא) לא תהיה עבודה מרובה מכיוון הבלוגוספרה, שאולי לא הוכיחה את עצמה בקידום תופעות בצורה מדהימה, אבל הצליחה לא רע להרוס כמה דברים שלא האמינו שהיא תצליח להפיל.


Technorati Tags: , , , , , ,

August 22, 2006

מדי פעם אתה שואל את עצמך, איך זה יכול להיות שדברים כל כך מסובכים וכל כך רווחיים נסגרים מהר, ועסקאות של גרושים לפעמים נמתחות שנים. איך זה שלא משנה כמה אתה מתאמץ, הכל לא קשור בך.
לפעמים אתה מבין שכל החיים האלו, הפוליטיקה, המסחר, הכל לא זז בכלל, הכל קבוע ביותר. לא רק שהוא קבוע מאוד, גם כל המשחקים הקטנים האלו לא מזיזים באמת. אין הבדל מהותי בין השטויות והקומבינות באגודת הסטודנטים לבין השטויות שקיימות בכנסת. המשחקים הקטנים האלו, הפיליבסטרים כשיודעים שרק דוחקים את הקץ ואותם שטויות שאתה רגיל להם - ניצול ציני של תקשורת.

(cc) wili_hybrid
ואז באה מערכת בתי המשפט. אותה מערכת שיכולה להיות המערכת הנקייה ביותר בישראל רק כי כל הלכלוך הקטן שיש שם לפעמים לא מתקרב לרמת השחיתות השלטונית (שופטים לא מקבלים בישראל שוחד, ככל שידוע לי). אותה מערכת לוקחת את ההחלטה שניתנה לפני כחצי שנה על ידי מיכל אגמון גונן (אותה שופטת שביטלה בהינף יד את תקנות סדר הדין האזרחי לדיון מקוצר כי הן אינן חוקתיות לדעתה) ומפרש אותה בכדי להבהיר מה המצב באמת - האינטרנט היא לא הפקר. האינטרנט היא מקום שבו אנשים זכאים לפרטיות.

את סגולותיו של השופט לבנוני הכרתי עוד בתקופתי כמתמחה בבית המשפט בחיפה. מדי פעם היו מועברים אלינו תיקים שהוא טיפל בהם, והייתי מקפיד לקרוא את פסקי הדין שלו, כיוון שהוא ניחן בהבנה מעמיקה של המשפט. אולם, להחלטה בנוגע לKSP שפורסמה בשבוע שעבר (ורק הלמו טרח להציף אותה היום במזל) יש משמעות רצינית. השופט לבנוני מסכם את פסק הדין ואומר:
מתן צו להורות על חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים, יש בו בעייתיות, אבק של מלשינות והפרה של ציפיותיהם הסבירות של הגולשים לשמירה על האנונימיות שלהם וביצור חופש הביטוי שלהם. ההכרעה שלי מעמידה את המבקשת במצב חמור על פיו, ייתכן, שנמנעת ממנה האפשרות להגיש תובענה אזרחית ולהיפרע על נזקיה. (ההדגשות אינן במקור - י.ק.) (בשא 5478/06 KSP נ' ברק, טרם פורסם)

זהו בדיוק המשפט שאני הייתי צריך. אותו משפט שנאמר באוביטר דיקטום וככל הנראה לא ניתן לייחס לו כל משמעות רצינית, הביא עבורי את כל מה שדרשתי מהמחוקק ומהרשות השופטת. הבנה שבאינטרנט, גם אם מדובר בפורומים מסחריים, צריך להכיר בזכות של הגולשים לחירות הביטוי. אני ניסיתי להסביר את הטענה בכלים לוגיים בעבר. אבל אותן ארבע מילים חשובות : "ביצור חופש הביטוי שלהם" מסבירות כל כך הרבה מדוע הטענה היא שיש לאפשר לגולשים חופש ביטוי, הלא כן?

השופט לבנוני נוקט כאן את אותה טקטיקה מפורסמת מבין מדרשו של השופט ש' לוין, שקבע באינספור החלטות כי החוק לא מעבר להגיון. כאשר אמר, לדוגמא, בהחלטה בנוגע לסמכות מקומית כי "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות" (רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731) בהנף קולמוס מחק שנים של דיני סמכות.

אני מקווה שלא נצטרך עוד דיונים בעניינים דומים ושאנשים לא יעליבו אחד את השני, אבל כשזה קורה, אני מאלו שמעדיפים ברוב המקרים את האנונימיות על ההגנה על אנשים שנפגעו מדברים שאי אפשר לקחת בחזרה.


Technorati Tags: , , , ,

August 21, 2006


כבר זמן רב שאני רוצה למתוח את הגבול של השימוש ההוגן לצד הלא נכון . אחרי הסגירה של אולגה (הבטחתי טראקבק, לא?) באה שאלת מיליון הדולר שלי. אני רוצה למצוא מספר אנשים שיסכימו להשתתף בניסוי מטופש של קופירייט בשנת 2006. הניסוי עצמו נועד להמחיש כמה התשתית החוקית כאן מעוותת ונועד להיות ממש כיפי.

הניסויים נועדו לבחון את המצב המשפטי ולא את המצב העובדתי. אני אשמח אם תענו בטוקבקים את דעתכם (כן\לא) לגבי כל אחת מארבע השאלות.

(cc) oxtopus


1. האם זמזום של מילות שיר ברחוב הן הפרת זכויות יוצרים? אם אולגה, שמחזיקה במאגר המידע שלה יצירות המוגנות בזכויות יוצרים מפרה זכויות, האם גם אדם שזוכר בעל-פה מילים לשיר מפר את הזכויות? האם ניתן להגדיר את מוחו של אדם מסוים כמאגר מידע? האם ניתן להוציא צו שאוסר עליו לאחסן בראשו את המילים? ומה אם הוא כותב את אותן מילים על פתק? האם זו הפרה? האם כשהוא מזמזם את השיר הוא מבצע הפרה נוספת?

2. האם יש הבדל בין לזמזם שיר לבין להקליט לעצמך את הזמזום שלך? האם השמירה באמצעי דיגיטלי ולא רק בזכרונות המציאותיים. בסרט ימים משונים של קתרין ביגלו משנת 1995 ניתן לשמור את הזכרונות על מדיה דיגיטלית, משהו שנראה כמו דיסק. כיום, לאחר שאנחנו יודעים שניתן לתעד את כל הזכרונות בצורה דיגיטלית, הגיע הזמן לשאול האם תיעוד של זכרונות מוגנים בזכויות יוצרים גם יכול להפר את הזכויות ולהביא לסגירת התאים האפורים שימוקמו על כרטיס זכרון?

3. אם ניתן לתעד בצורה איכותית, האם התיעוד בראש מפר את זכויות היוצרים? אבל אנחנו יכולים גם לזכור איך שיר נשמע במדויק, לא רק את המילים או המלודיה, וגם את זה לתעד באותם אמצעים בדיוק. מה שמוביל לכך שכל תיעוד בעצם של החיים שלנו עשוי להפר את זכויות היוצרים, ובשם אותן מטרות קדושות של זכויות אנחנו צריכים לוותר על הזכרונות.

4. האם אתה הורדת אי פעם שיר מפר זכויות יוצרים מהרשת? אז הזכויות לא באות להגן על מאגר מידע, אלא על השימוש בו. כאן בא הרעיון של רפורמה בדיני הזכויות.


(cc) idealisms

כשהמצב המשפטי לא מתאים למצב העובדתי, אז לא צריך להכריח אותו להתמקם שם, אפשר גם לשנות. ככה היה עם הפיקוח על המטבע שכשל וחייב את ישראל להצטרף למדינות שלא אוסרות על סחר במטבע חוץ, כך היה עם מהירות הנסיעה, שעולה בהדרגה, וכך יהיה בכל מקום אחר. אין אפשרות להשאר עם כאלו זכויות מגבילות כשמצד אחד יש גופים שמעוניינים להגביל יותר ויותר ומצד שני אף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות.
אחת השיחות החשובות ביותר שהיו לי עם מחוקק היתה כששאלתי אותו שתי שאלות. הראשונה היא האם הוא באמת מאמין שבאמצעות חוק הוא יכול לשנות את טבע האדם, או שמה החוק נועד לייצג את הנורמות החברתיות; והשניה היתה מדוע ח"כים חושבים שחקיקת חוקים, ולא ביטולם, הוא המדד לפעילות פרלמנטרית.




Technorati Tags: , ,

August 20, 2006



She screams in silence
A sullen riot penetrating through her mind
Waiting for a sign
To smash the silence with the brick of self-control
Green Day, She


(cc) Bridget Brock
ירוק הוא צבע האהבה. לא אדום, לא כחול ובהחלט לא סגול. אהבה היא ירוקה. תמיד היתה ותמיד תהיה. תמיד תמנע מאנשים את היכולת לחשוב בצורה רציונאלית. ירוק הוא הרגש הקטן הזה שתמיד מונע ממך לעשות את הצעד הנוסף.

האם לבטוח בה? האם מותר לך לעשות כן? אני לא בטוח. כבר עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שבטחת במישהי. ליתר דיוק, כמעט שש שנים. אתה לא יכול לבטוח, אתה לא יודע מה יקרה אף פעם. אנשים הם אינטרסנטים. הם יעשו כמיטב יכולתם לשמור על המצב שלהם. אף מערכת יחסים לא בנויה בצורה מושלמת, אבל אלו שמתקרבות לזה מסוכנות יותר מדי.

מהי מערכת יחסים מושלמת? בעצם אין כזה דבר. מערכת יחסים מושלמת היא מה שיש לאדם עם עצמו; רק מי שיכול להיות שם יכול להגריש באמת כמו במערכת יחסים. אתה צריך להכיר את עצמך, להתמסר, להיות מוכן לקחת את ההנאות הקטנות של החיים לאט לאט. אתה צריך ללמוד להתפשר. להנות מהדברים הפשוטים בחיים, כמו "סול כהן בתעלומת צלילי הגהינום" של רפאל פוגל שמספק חווית קריאה קצרה ואיכותית ויכולה להעביר חצי שעה בה אתה רוצה לנוח.

אתה צריך להתמסר לקלילות, לראות איזה סרט קליל שיעביר את המחשבות. נחשים על המטוס, נניח, יכול לספק את החוויה הפשוטה. על מה הסרט? יש נחשים על מטוס. ומה קורה בסרט? הנחשים על המטוס. צריך הסברים? לא נראה לי.

(cc) Crystl

וכשכל זה לא עוזר? האם אתה עדיין צריך להשאיר אותה תקועה בראש שלך? האם יש סיבה טובה שהיא תקועה שם? האם הכתיבה לא תעזור לך להוציא את הכל? כתיבה, כמו בירה, תמיד היתה שם בשבילך. מאז שאתה זוכר את עצמך כתבת. היית ילד קטן והוצאת לאור עיתון מחתרתי בבית הספר. היית משכפל את העותקים במכונת הצילום במשרד של אביך ואז הולך ונותן עותקים תמורת עפרון. לא מודל עסקי מוצלח במיוחד, אבל לפחות קיבלת משהו על יצירת התוכן.

והיום? האם אתה באמת חושב שאתה מתפרנס מכתיבת תוכן? אתה יכול להפסיק את הכל ורק לכתוב? עדיין לא. אז למה אתה כותב כל כך הרבה? למה אתה מוצא כל כך הרבה מקומות לכתוב בהם בלי לחשוב פעמיים. לעיתים בשם אמיתי, לעיתים שמות העת שלך מפתיעים אפילו אותך. זה התחיל עם אנגרמות, עבר לשמות בעלי גימטריה זהה וכעת? כעת אתה כל כך מוצלח שאתה לא תזהה את סגנון הכתיבה שלך. אתה לפעמים מחפש משהו בגוגל ומגיע לאחד הטקסטים שאתה כתבת תחת איזה פסבדונים, ואז מצטט אותו אצלך בבלוג רק כדי להראות אחראי ובעל מקור מידע כלשהו.

(cc) Cherie

ואיתה? מה יהיה כשהיא תצליח למאוס בך, כשהיא תבין כמה אתה לא יכול להיות אמיתי לגמרי? האם אז משהו ישתנה? למה אתה צריך בכלל לענות על זה. אתה יודע שהכל לא ממש משנה, אתה יודע איך זה יגמר. יעברו חודשיים והיא תבין את זה בעצמה...
היא גם בטח יודעת שמאז אותו הלילה אתה לא יכול לבטוח בבני האדם, היא תכריז בריש גלי שאם לא תשתנה אז אין לזה מקום, ואתה? אתה בכלל לא רוצה להשתנות. יש סיבה שאתה לא הולך לטיפול, וזה לא שאתה לא יכול להרשות לעצמך, הסיבה היא שאתה נהנה מעצמך, אתה ממש אוהב את המצב שאתה נמצא בו. לא צריך לשנות כלום, לא צריך להשתנות. שינוי הוא משהו שאין לך את היכולת לשלוט בו; אם אתה רוצה או לא אתה תשתנה. לא משנה מה יכריזו, אתה תמיד תחשוב שאתה עיקש ותקוע בעמדותייך, כשפועל אתה תתרפס כמו כל פעם כשהיא רק תבקש ממך.

ואתה לא רוצה את זה? אתה לא רוצה פעם אחת להשתחרר לגמרי ולתת לעצמך לנסות? אתה לא מרגיש עצור אחרי כל כך הרבה שנים? לא מרגיש שמשהו חסר לך? אותי תוכל להיות אחרת הפעם?



(cc) Cherie
תכתוב אולי איזה טור לבלוג שלך בדה-מרקר, אתה יכול להרשות לעצמך עכשיו להזניח שלושה בלוגים; מי יודע, אולי מישהו באמת קורא את השטויות שאתה כותב. אולי סתם תעלה איזה טור בNRG הרשת, לא משהו רציני, אבל בכלל לא קשור לכתבה שלך באונליין מהבוקר. סתם איזה יום לא מוצלח אחד יש לך, יום כזה שאתה לא ממש מוכן לכלום. תתעצבן כל פעם שאתה שומע את הביפ המעצבן של הMiranda שלך, זה באמת מעצבן אותך, לא? אם זה כל כך מעצבן שכל הזמן מפריעים לך לכתוב אז למה אתה לא סוגר אותה? אתה יודע שאתה אוהב את זה.

(cc) podobog
הרי אין הבדל בין העובדה שאתה משאיר את המירנדה פתוח לכך שאתה אוהב את זה שמכאיבים לך במיטה. אתה מת להתפקע מצחוק כשהיא מלקקת לך שמה, אתה יודע שאתה חייב להתפוצץ מכאב כשאתה מקבל ביס, אבל אתה רוצה להמשיך, זה מרגיש ממש טוב, זה מיוחד ומוזר. זה בדיוק מה שוויתרת עליו.
ולמה ויתרת? מה גרם לך להפסיק עם זה? היית יכול להיות עילוי, להזדיין עם כל כך הרבה בחורות שסתם רצו אותך, אבל אתה העדפת לא, אתה הלכת וישבת שם עם הפרצוף הדכאוני שלך שש שנים. ומה יצא לך מזה? כמה פעמים בכלל שכבת עם מישהי בשנה האחרונה? לעומת זאת כמה פעמים יצאת מהמיטה ואמרת לעצמך שאתה לא חוזר אליה לבד?

אבל אתה יודע שזה לא רק זה; אתה יודע שאת פשוט הזנחת את עצמך. כמה פעמים בכלל ניסית לנקות את הבית? כמה פעמים הבטחת לעצמך שאתה יוצא לרוץ בבוקר. ומה עשית? נשארת בבית ושתית וודקה רד-בול. אפילו לא יצאת לנסות להשיג זיון, שלא נדבר על זה שלא רצית.
ואז היא שולחת לך SMS, אומרת לך שאתה מזכיר לה את השיר ההוא; ואתה שואל בדיוק איזה חלק בשיר? אתה רוצה לדעת אם אתה הין או היאנג, אם היית יכול לעשות זאת בצורה שונה, לא? ואתה? אתה כולך מסובב מאקונומיקה, כי הברקת את כל הבית כמו שלא עשית שנים. אתה כולך רוצה להרדם. אז למה לעזאזל אתה תוהה בכל הדברים האלו?
אתה שומע ג'ופלין. אתה תוהה אם באמת זה יספיק להעביר את הכל. אתה לא בטוח בכלל שזה עובד.
אולי אתה רוצה לדבר על מכונות כי אתה כל כך אובססיבי על מכונות שאתה לא יכול בלעדיהן. אתה לומד את התחום כי אתה יודע שתאבד שליטה, לא?

(cc) silis_pro



August 19, 2006


תחת רשיון שימוש CC-BY-NC-SA-IL

21:23 בדיקת בטיחות מיותרת, הרבה יותר מדי שיקופים וכל מה שאני עושה הוא לחייך למאבטחות הנחמדות, לקרוץ להן ולעבור בשקט. כל החברים עברו חיפוש גופני; כל הידידות נדרשו להסיר את נעליהן, ואני? אני עובר מהר.

(cc) Joi

21:30 פותח את הלפטופ. לא בדקתי מיילים מאז דיסלדורף בארבע בצהרים. בפעם האחרונה שנותקתי לחמש שעות קיבלתי 65 מיילים; על כולם עניתי בתוך זמן קצר. התחושה של התנתקות, של לדעת שמחכות לך משימות, הרפתקאות ומזימות שלא ידעת על קיומן וכל שאתה צריך לעשות כדי לגלותן הוא להתחבר לאינטרנט, היא תחושה קשה. כמו ילד שיודע שאמא מביאה לו מתנה כשהוא חוזר מחו"ל, אבל לא יודע מה היא, הוא מחכה והוא נרגש.

21:31 האינטרנט בשדה התעופה דורש הרשמה ותשלום. התפריטים בגרמנית, אולי איפשהו יש כפתור אנגלית אבל ככל הנראה זה לא עובד טוב עם פיירפוקס או משהו. כיביתי את המחשב, בישראל כבר יהיה לי אינטרנט, רק עוד כמה שעות.
21:54 אני עולה למטוס. חנק באוטובוס שהביא אותנו למטוס. ככה זה בפרנקפורט, היהודים יורדים למטה לתא מאובטח, ואז לא עוברים כמו כולם בשרוול, צריך לסוע באוטובוסים מחניקים. בגטו שיש למטה אין קפה, אין שתיה, אין גם אפשרות להכניס את אלו. "Bring some coffee, i'm stuck here" סימסתי לידידה, שכשלה להכניס את הקפה החם שלי.

21:55 אני עובר למצוא את שורה 36, רץ במהירות, ואפילו לא יודע למה. בדרך אני חולף אחר אותם כיתובים מוכרים: "Lifevest under your jacket", "No Smoking", "Hotspot". "הוטספוט?" אני שואל את עצמי. לא יכול להיות. אני נגש לדייל ושואל אותו "Excuse me sir, how much does the wireless connection on the plane cost?" והוא עונה לי במבטא הגרמני והמוכר: "Here's 30 minutes free. log in and they will explain everything".

(cc) utnapistim
22:24 צפוף לי, האדון לידי משחק עם הiPaq שלו ובאותה העת משוחח עמי על האינטרנט האלחוטי. "תנסה לבדוק אם יש פורטים פתוחים אולי, בחינם" שאלתי אותו. הוא, מהנדס בVishay יודע יותר טוב ממני כבר. כנראה שהאדמין של המערכת מבין מספיק כדי לחסום את זה. שיחה קלילה ביני לבינו על מדוע יש או אין לפתוח את כל הנקודות האלחוטיות בחינם, והמראה.


(cc) re-ality
22:45 המטוס מתחיל להמריא. אירבוס 340, כל כך הרבה קילוגרמים של מתכת ובשר וכל כך מעט עדינות. כל פעם שמטוס ממריא אני מפחד על הלפטופ שלי. הרעידות, הדפיקות הקטנות. זו הסיבה שהוא יושב בנרתיק קרמפלר מרופד שנמצא בתוך תיק של Wenger עם תא מיוחד. ריפוד כפול, ככה זה עובד. מה שלא עוזר בפועל כי בפעם היחידה שהמחשב נפל היה מדובר בנפילה אמיתית מהשולחן. משכתי את כבל הספק שהיה על הרצפה עם הרגל והמחשב צנח. 500 ש"ח זה עלה, אבל היה שווה כל שקל.
23:20 המטוס סיים להגיע לגובה הנכון. אפשר להסיר את החגורות. אני, כמו ילד עם מתנה חדשה, מוציא את הלפטופ ודוחס את עצמי בין שני האנשים בצידי. חנה, שישבה לידי, התרווחה טיפה. הטיסה יחסית ריקה ואפשר לעבור למושבים אחרים. עוד מעט היא תעבור. אני פותח את הפיירפוקס ומקווה שהכל יעבוד. אולי הם חשבו גם עליי, בכך הכל מדובר בגרמנים, לא?
23:25 הדף הראשי סיים לעלות, אחרי שלושה רפרשים הצלחתי סוף סוף לקבל עמוד נורמאלי. הכנסתי את שם המשתמש והססמא הארוכים במיוחד. חצי שעה חינם הם אמרו.
23:30 כמה פרטים הוא מבקש ממני, שם, דואר אלקטרוני, עוד כמה דברים מיותרים וכמובן לסמן שאני לא מעוניין בדואר פרסומי. נקווה שזה יעבור.
23:32 פתחתי את הת'אנדרבירד, ציפור הרעם שלי שמביאה לי את אותן המשימות. למזלי, לא יותר מדי. והתחלתי לקרוא קצת את הבלוגים האהובים עליי. יובל שואל מי מקוראיו ערים וגולשים בחצות וחצי ביום שישי ואני תוהה האם אני מנצח בכך שאני גולש ממטוס? אני מקווה שכן.
23:40 סקייפ נפתח ואני מבצע שיחת חוץ. מאיר, שלח לי סמס לפני העליה למטוס, ככל הנראה תהה איפה אני. התקשרתי. אוֹרַן היה שם גם. הוא אמור לאסוף אותי בשלוש ארבעים, אני מקווה שאני אתחיל לחשוב בשעון ישראל עוד מעט. איכות השיחה היתה יחסית לא סבירה, אני מנסה להבין למה אחרי כל שיחת חוץ סקייפ שולח אותי לדף משוב. הוא לא מבין שאם אני ממשיך להשתמש אז ככל הנראה האיכות מספיק טובה. אני אנסה לשחק עם האפשרויות אחר כך, יש לי עוד מעט מאוד זמן.

23:50 עוד כמה דקות הכל יגמר, חצי שעת החינם שלי. מה אני עושה? מתחילים להגיש אוכל. האם הם שכחו את המנה הצמחונית שלי כמו בעשרות הפעמים הקודמות? בטיסה הקודמת לופטהנזה כמעט הכניסו אותי לרשימה השחורה שלהם כי התעקשתי לדעת מדוע הם מפשלים ושוכחים את המנה הצמחונית שלי שוב ושוב ושוב. לא שזה עוזר, המנה היתה ממש מגעילה בכל מקרה. האוכל של מטוסים הוא מזוויע, והאוכל של צמחונים במטוס לא ראוי להקרא אוכל. נודלס ברוטב מוזר כתום שלא זיהיתי "Noodels No Pork" כתוב לצד "VGML" שכה עוזר לי. אבל זה לא הכל. הנודלס היו לא יותר מאשר פֶנֶה ולא נודלס. הרוטב המוזר לא איזן, ופטריות השיטאקי היו הסמן החיובי היחיד. זה טופו או גבינה בולגרית? אני שואל, יש משהו מוזר בצלחת. אני אסיים את זה ואוכל לחזור לאינטרנט, לא?

אוכל של מטוסים, תמונת אילוסטרציה
(cc) JesseWarren

00:05 תם הזמן, מה אני עושה כעת. לא הבאתי ספרים כי אני חשבתי להרדם, נותרו שעתיים לטיסה ואני כולי ער. אני לא יכול להרדם. האם ארשם לעוד שעה תמורת עשרה דולר? זה יותר מהסכום החודשי שאני משלם לספק האינטרנט שלי, האם זה לא מוגזם? עשרה דולר לשעה? אני מוציא את המחשב ותוהה. אפשר גם שעתיים, עוד כמות הזמן שנותרה לטיסה, וספק אם הסוללה תחזיק מעמד. לא נורא, הבאתי רזרבית. שעתיים בחמישה עשר יורו הם ככל הנראה עסקה רעה. אולם, בבר הייתי מוציא יותר, ואולי גם שווה להתחבר, לקרוא משהו. מי יודע. שילמתי.

00:15 אחרי תהליך ההרשמה והכל. אני מרגיש עכשיו שאני חייב "לדפוק את המערכת". פתחתי את פנדורה, ככה לפחות יהיה לי מוזיקה שונה מהאייפוד שאפל שלי. שבועיים עם אותם שירים. אולי כדאי לגוון קצת. מחכה מחכה, בינתיים קורא מיילים, בודק מה קורה באתרים הגיקים הרגילים. כמה תגובות נכתבו אצל יובל לתגובה שלי? אף אחד לא מתייחס ברצינות. עוד שעתיים וזה נגמר.

00:35 פתחתי את פרפורמנסינג, התוספת שתופסת. יש לי משהו לכתוב עליו בבלוג, ירוק. זה עוד יבוא. חיפוש אחר התמונות המתאימות בפליקר לנושא, מאה ומשהו מילים בינתיים, מחפש ליריקס לשיר מסוים בגוגל, מחפש את התמונה המדויקת בפליקר שלי.
00:42 היא מתיישבת לידי. אני לא יכול לכתוב עכשיו. "אולי תסגור את המחשב שלך?" היא שואלת. חמודה דווקא, לא? היא לוגמת מכוסית הברנדי. אני מוציא את שלי מהתיק. דווקא קניתי בקבוק ברנדי קטן בשדה, שיהיה לטיסה לכל מקרה. מנסה לפתוח את הבקבוק. לא ממש מצליח, מושך בחזקה. הכל נשפך עליי. "אני בטח נראה לה ממש אפס" חשבתי, אולי זה יעבור.
(cc-by-nc) ehudk
המחשב שלי
00:50 אני מבין שיש עוד שעה ועשרים לטיסה. יש הרבה זמן מבוזבז. האם אני מבזבז את הזמן בכך שאני מחובר, או שמא אני מבזבז את הזמן כשאני מנותק? כל אחד והמחשבות שלו.
02:00 (שלוש זמן ישראל) מספר דקות לנחיתה, צריך לחגור את החגורות. היא שבה לכסאה ואני נותר לבד. מוציא את הלפטופ לסיים את הפוסט. לא הולך לי במיוחד להתחבר. אני מחכה ומחכה. הדייל בא אלי ומבקש לסגור את הלפטופ. הפוסט ידחה למחר בכל מקרה. אני בינתיים מתכונן להגיע הביתה, רק לעבור את ביקורת הדרכונים וכל השטויות האחרות, שלא יעצרו אותי במכס, אני יכול להרגיש יותר בטוח עכשיו.


Technorati Tags: , , , ,

August 18, 2006

"לא הרי משקלו של השיקול בדבר אמון הציבור ברשויות הציבור מקום שאיש ציבור הורשע בדינו או הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו כהרי משקלו של שיקול זה כאשר עניין לנו בגיבוש כתב אישום בלבד כאשר הנאשם טוען לחפותו. עם זאת, אין ליתן לשיקול זה משקל מכריע. עניין לנו בפעולה שלטונית שלהפסקת כהונה. לשם ביסוסה של פעולה זו אין צורך בהרשעה פלילית. חזקתהחפות – העומדת לכל נאשם – אינה מונעת הפסקת כהונתו של נושא משרהשלטונית, ובלבד שבפני הרשות השלטונית המחליטה מצויה ראיה, אשר בשים לבלנסיבותיה היא כזו 'אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיהסומך עליה' (הנשיא אגרנט בבג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357)" (שם, בעמ' 468-467).

חיים רמון הוכיח שהוא ראוי לתפקידו כשר משפטים בכך שהרים את הכפפה והתפטר מתפקידו. כבר הסברתי בעבר את דעתי על חוקי ההטרדה המינית ואת אי הסבירות בהם יש לפחות קרבן אחד, וגם כמה ניתן בנקל לזייף הרשעה במקרה כזה. כיום, כשנשיא המדינה נמצא תחת חקירה בנוגע לפרשה דומה, וגם אבות הקולנוע הישראלי, עולה התהיה היכן היוֹשְרָה? האם אלו צריכים להתפטר ולאבד את הקריירה בגלל האשמות שיכול לבוא בנקל על ידי פוליטיקאים אינטרסנטים שמעוניינים לחסל להם את הקריירה?

אני מאמין גדול בחזקת החפות. אני אולי נאיבי, אני אולי עם שמץ של אמון במערכת המושחתת שלנו, אבל זה מה שמחזיק אותי כאן עם הרצון לשנות.

אתמול כתבתי לאחד ממקורביו של רמון (וחבר קרוב), כיוון שחרף כל העלילות קיוויתי שכשאחזור לארץ אוכל לנסות לקדם דרך משרד המשפטים את החזון הנוכחי שלי, שינוי של כללי המחדל בזכויות יוצרים לCC (תוך מתן אפשרות לC), ברמה האישית דיברנו קצת על המצב. אני ממש חושש ממצב כזה, אולי גם כי גם אני עלול להיות חשוף לדברים כאלו יום אחד.

אל תאבדו אמון באנשים.

כמובן, שכל מה שכתבתי כן נכון כיוון שאני מאמין בחזקת החפות. אם יוכח, חס וחלילה, שהמעשים המדוברים בוצעו, אזי אני לא משוכנע שרמון כזה גבר גבר.


Technorati Tags: , , ,

August 17, 2006


לפני חודשיים הייתי אמור להרצות בכנס קומפיוטס על הנושא "של מי הסרט הזה בכלל". כמובן, ומבלי בכלל להטיל אחריות, הכנס בוטל, ואני נותרתי עם הרצאה של 40 דקות מוכנה ומושלמת לכנס אחר שעד היום טרם הגיע. למזלי, ההרצאה עדיין רלוונטית ואני אשמח להעביר אותה לכל מי שיחפוץ; במסיבות רווקים, באירועים חברתיים, במסיבות (ונסיבות) פרטיות מאוד לבחורות אטרקטיביות שבאמת מתעניינות בזכויות יוצרים, ועוד.

אולם, באינטרנט, כמו באינטרנט, יש למידע רצון אחד. הרצון של המידע הוא להשתחרר לחופשי. מידע נועד שישתמשו בו, ולכן אני מעניק לקוראי הבלוג (במתנה) את הרשות להשתמש במצגת תחת רשיון CC-BY-SA. כל אחת מהתמונות שנעשה בה שימוש במצגת מוגש תחת הרשיון, וישנו קישור לתמונה המקורית במקרה שלא אני צילמתי אותה.

המצגת עצמה היא דוגמא חיה לאיך אפשר לנהל זכויות יוצרים בצורה אחוותית ולהפיק ממנה ידע. היא יכולה לשמש אתכם בהרצאות, היא נותנת תמצית של רוב הנושאים והנקודות החשובים והכי חשוב - היא פשוטה. כל מה שנכתב בה יכול להקרא על ידי אדם פשוט בלי כל ידע משפטי ולהבין מדוע זכויות היוצרים כיום הן עניין שאינו פשוט בכלל.

המצגת עצמה אינה מהווה תחליף לייעוץ משפטי, והיא רק מביאה סקירה (הומוריסטית טיפה) ביקורתית מאוד של המצב כיום. כל אחריות לשימוש בתמונות מוסרת, כמובן. אני אשמח לקבל פידבק והזמנה להרצאות אם אתם רוצים.

הקישור למצגת.
הוספתי כזה שמאפשר לכם להרשם במייל, אני לא מבין למה לעשות את זה כשיש רסס.

Technorati Tags: , , ,

August 16, 2006



CC-BY-SA
Jonklinger

הלמו חושף כי מרצ הגישה (מחדש) את הצעת חוק זכויות יוצרים (מדיה דיגיטלית) 2006 (גילוי נאות:: כותב שורות אלו היה חבר מרצ עד תחילת שנת 2006, עוד גילוי נאות:: כותב שורות אלו ייצג את אהוד קינן מול מפלגת מרצ על שימוש בתמונה שצולמה על ידו תוך הפרת זכויות יוצרים.). על ההיבטים הטכנולוגיים והמשפטיים בהצעת החוק עוד יבואו דברים מפי בעתיד (כבר נכתבו) אולם, יש כאן לא רק השלכות טכנולוגיות, אלא השלכות על מהות המפלגה בכלל.

מרצ היא מפלגה שמאלית - סוציאל דמוקרטית, כזו שאמונה על טובת הציבור כחברה בכלל. מפלגה שצריכה לדאוג ליצירה החופשית ולהגן על הזכות של הציבור לעבוד בצורה פתוחה. לכן, הצעת חוק שאוסרת על השימוש הציבורי ומגנה על הקניין הפרטי בחירוף נפש היא המסמר האחרון בארון הקבורה של החזון הסוציאל דמוקרטי במפלגת מרצ.


מפלגה שלקראת הבחירות הכניסה את הקוד הפתוח למצעה, ואף תומכת, לכאורה, בקוד פתוח לא יכולה לבוא כעת ולאסור כליל על שימוש בתוכנות לשיתוף קבצים (לא כי הדבר זהה, אלא כי הוא נובע מתפיסה אידיאולוגית של חירות). לרשתות שיתוף הקבצים.

"הכלכלה הדמוקרטית, שמטרתה שוויון הזדמנויות אמיתי וצמצום פערים כלכליים וחברתיים, היא כלכלה של בעלי עניין, של הציבור כולו, ולא רק של בעלי הקניין; כלכלה החותרת להכרעות המשקפות במידה אופטימלית את שילוב האינטרסים הלגיטימיים של הלקוחות, הקהילה, הסביבה, הבעלים והעובדים" (מתוך מצע מרצ)

שוויון הזדמנויות כולל גם את הצמצום באמצעים מגבילים טכנולוגית על גולשים כדי להגביר את הנגישות לחברה. ההצעה של מרצ שוללת את כל הדברים הנ"ל כשהיא אוסרת באופן גורף את השימוש באמצעים טכנולוגיים להורדה וכשהיא מטילה על ספקי שירות אחריות.

מרצ איבדה את האידיאולוגיה שלה ממזמן, וכשעידן דורפמן כותב את מה שכתב היום על תהליך השלום, אני חושש שמדובר לא רק בתהליך השלום, אלא בסוציאליזם כולו; אותה דרך של שלום, אחווה וחירות.

צר לי, בלב כבד אני כותב שורות אלו, אך ברירה רבה אין לי. אינני מוכן לקחת חלק במפלגה, אשר התנתקה לחלוטין מכל מה שאני מאמין בו. בתור בוגר נוער שלום עכשיו, ופעיל במרצ בשנים האחרונות, אני מתבייש במפלגה, בהתנהלותה, ובמה שהיא מייצגת. בתחילת שנות התשעים, מרצ "המריצה" את רבין ז"ל ואת מפלגת העבודה. היום חד"ש "מחדשים" את מרצ
אני לא בטוח שיש מקום במרצ לדעות שהיו מאוד לגיטימיות בעבר. אני בטוח שבישראל תתגבש מפלגה אמיתית שתדגול בחירות אמיתית, בהגבלה של המדינה ובAccountability (שמישהו צריך להמציא לה מילה בעברית כבר).



Technorati Tags: , , , , , ,

Technorati Tags: , , , , , ,

August 15, 2006



PICT4859
פרופ' אוריאל פרוקצ'יה בימים טובים
CC-BY-SA Jonklinger

"תבין", אמרתי לפרופ' פרוקצ'יה במהלך הטיסה לדיסלדורף, "אני רואה את המשפט האירופי בתור איים של סמכות. בעצם, הפרטים, המדינות, התאגידים והאיחוד חיים בהרמוניה ומכפיפים אחד את השני לסמכויות שונות", "אבל, כשמדברים על מידע פנים מדברים רק על תאגידים, מה יקרה אם מישהו ישתמש במידע פנים של מדינה?"

פרופ' פרוקצ'יה חשב שמדובר בסוגיה מעניינת, אך לא היתה לו תשובה. אני הייתי בטוח, משום מה, שמדובר בסוגיה תיאורטית בה אדם ישתמש במידע פנים של מדינה למטרתו האישית בלבד. בעצם מה ההשלכות של מידע פנים כזה, כשהוא לא אסור, אלא רק נתפס כרע מוסרית.

דן חלוץ, לכאורה, הוציא את הונו מחשבון המניות בבנק לאומי ביום בו נחטפו החיילים, כך מדווח NRG מעריב היום.  השאלות הנכונות כבר מתחילות להשאל - מי הדליף ומדוע הדליף בנק לאומי (לכאורה) את המידע, והאם מדובר במידע שחל עליו חסיון מקורות עיתונאי? האם אנו כחברה מעוניינים להגן על חושפי שחיתויות, שכן אלו - למרות שאלו פוגעים בחובות סודיות, אנו מכירים בכך שלעיתים יש להפר את החובה לטובת אינטרס גדול יותר.

המדליף, בדרך כלל במקרים כאלו, רואה את טובת המדינה, ולעיתים מוכן אף לשאת בעונש. כך היה עם ליאורה גלאט ברקוביץ' שלקחה על עצמה את המחיר המלא של הפעולה החשובה שעשתה לחברה וחשפה את קיום חקירת שרון בסמוך לבחירות 2003. אולם, יש עוד שאלה פרט לזהות, והיא מדוע החוק לא אוסר על השימוש של עובדי ציבור במידע להם הם חשופים.

לכאורה, מדובר בעבירה משמעתית של שימוש בידיעה על ידי אדם שנחשף אליה, אולם הפן המשמעתי אינו מספיק. במקרה כזה יש לשנות את החוק כך שיאסור על הפעולה שהיא "כשרה אבל מסריחה", האם לעובדי רשות ניירות ערך מותר לקנות או למכור מניות לפני שינויים רגולטוריים? האם יהיה זה ראוי שעובד משרד מסויים בממשלה יקנה אופציות על מחיר קמח בדיוק לפני שהוא יודע שהממשלה הולכת לשנות את הוראות הסובסידיה? אני בספק.

לדן חלוץ יש הרבה ללמוד, הן על כיצד המאבקים הפוליטיים עובדים וכיצד להמנע מחשיפות שעלולות להביך והן כיצד להתנהל אם יש לך אויבים וכאלו שבאים להתנקם.

בפן הומוריסטי, האם מישהו בדק אם יש קשר בין האלוף אדם לבנק לאומי?



Technorati Tags: , , , , ,

August 14, 2006

בשבוע שעבר שחררה אמריקה אונליין מאגר של חיפושי הגולשים ללא פרטים מזהים, אלא באמצעות מזהים ייחודיים. מאוחר יותר AOL התנצלה על הטעות, והסירה במהרה את המאגר (שכבר זכה ללא מעט עותקים וירטואליים). החשיפה של פרטי החיפוש, יחד עם התפתחויות נוספות לאחרונה, מראות כמה הפרטיות אינה חשובה כשם שהיתה בעבר, מצד אחד, ומצד שני, כמה שימושי יכול להיות אותו מידע, בשלב מאוחר יותר.

אולם, לא רק אמריקה אונליין מחזיקה מאגרים - בימים אלו יש לא מעט מאגרים אחרים, שחלקם נוצרים על ידי הגולשים עצמם.הרצון לתהילה, יחד עם רצונות של גולשים לחשוף את עצמם לאחרונה, על ידי פתיחת בלוגים ופלטפורומות מקוונות אחרות, מביאות אותנו לחברה דיגיטלית מפותחת.

1. זכרונות וירטואליים
גורדון בל, עובד מיקרוסופט, תיעד לאורך שש השנים האחרונות כל פריט מידע שעבר דרכו, צילם תמונות ממצלמה שהודבקה לצווארו וניהל מאגר של כל זכרונות אלו. המאגר מסודר כך שבל מסוגל בתוך 30 שניות למצוא כל פריט מידע ולשמור כל זכרון. בצורה זו, גורדון בל העביר את הזכרון שלו לאמצעי טכנולוגי. אבולוציה באמצעות טכנולוגיה, כפי שטען קוורצוויל. האדם בוחר את החלקים בגוף שאותם המכונה יכולה להחליף בנקל ומשתמש בטכנולוגיה על מנת להקל על חיי היום יום.

כמות המידע שעוברת דרך המערכת היא עצומה, ויכולה להיות עוד יותר גדולה. וכיום, עם מזעור הטכנולוגיה והורדת העלויות של זכרונות, ניתן יהיה בנקל להוריד לאפס את עלויות אחסון הזכרון, ואפילו לשמר אותן על שבב ממוזער קטן בגוף. אוסף הזכרונות הקיים יוכל לחסל מחלוקות קטנות שקיימות בין אנשים בשיחות סלון, יוכל לאפשר להיסטוריונים לחקור את האדם בצורה יותר טובה, ויוכל לנטר אחר עבריינים בצורה יותר מוצלחת.

2. חופש המידע
ברמה הפוליטית, אנו דורשים מהשלטון להיות שקוף כלפי האזרח. למעט עניינים של מדיניות בתהליכי קביעה ועניינים של בטחון לאומי, אנו מעדיפים שכל המידע יהיה שקוף ונגיש. אנו יודעים שאור השמש מחטא שחיתויות, ואנו יודעים גם שעל ידי המדינה נוצר מידע שימושי מאוד לצרכיה, שניתן לרתום גם לצרכים אזרחיים; שהרי היום, מידע הוא מוצר לכל דבר ויכול לסייע.

לכן, בארצות הברית אין כמעט זכויות יוצרים על מוצרי ומידע שנוצרים על ידי המדינה. המדינה היא הכלל, ולכן המידע הוא נחלת הכלל. ניתן לעוות את נאומו של בוש מבלי לפגוע בזכויות היוצרים של בוש (אך אולי כן בשל U2, חרף הזכות לשימוש הוגן ופרודיה); ניתן להשתמש ביצירת המדינה לכל צורך.

3. זכויות היוצרים של המדינה
אולם לא כך בישראל, אוסף התצלומים הלאומי, באתר מאוד לא ידידותי למשתמש, קובע כי "המשתמש רשאי, ללא מטרה מסחרית ולשימושו האישי בלבד, לעיין בחומר מוגן במחשבו האישי בלבד". כמובן, סעיף 18 לחוק זכות יוצרים (1911) מגבה את הסעיף ונותן ל"כתר המלכותי" את זכויות היוצרים, בצורה שעשויה לפגוע באינטרס הציבורי. מדוע כך הדבר?

מדוע המדינה לא מעמידה לרשות הציבור את הזכרונות הקולקטיביים של אזרחיה? את תמונות מנהיגיה לשימוש הציבור, ואת תוכן פרסומיה, שצריכים להיות גלויים לכל? דווקא המדינה צריכה להיות זו שבעלת אינטרס לשחרר את המידע, להפוך כמה שיותר מוצרים לנחלת הכלל, כמו שיהיה ניתן, 70 שנים לאחר מותו של בל, להפוך את המידע לציבורי ולהכניס אותו לידע הקולקטיבי, עם כל זכרונותיו, עם כל הפרטים האינטימיים ביותר, כך היינו רוצים לדעת שניתן לקחת כל פרט מידע שהמדינה מפיקה - היום, ולא בעוד 70 שנים, ולהשתמש בו לצרכינו. לא רק שהמידע חופשי לגילוי, אלא גם חופשי לשימוש.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לדוגמא, גובה תשלום בעבור פרסומים של מחקרים שיכולים לשמש אנשים לתועלת הציבור. מחקרים שנערכים במיטב הכסף הציבורי, ולאחר מכן - בכדי להשתמש בהם לתועלת שאינה רק תועלת המדינה, יש לשלם למדינה בשנית.

4. הזכות לפרטיות והציבוריות
מול הצורה המוזרה שבה מדינת ישראל מנהלת את המידע שלה, דומה שהמציאות הופכת את הפרטים לחופשיים יותר מבחינת שימוש במידע. דווקא כעת, כל ילדה בת 16 שמצטלמת בבגד ים בתנוחה חושפנית מגלה יותר ממדינת ישראל, ואפילו - בצורה מוזרה, ניתן למצוא לא פחות תמונות עם רשיונות לא מגבילים שמאפשרים שימוש (כלשהו) בתמונה.
אבל לא רק הזכות לשימוש בתמונה, גם עצם העדר הפרטיות, יותר ויותר גולשים מוותרים על חלקים מפרטיותם ומציפים את האינטרנט בפרטים אישיים, חושפניים ופרטים שמתעדים את חייהם. לא רק ניהול בלוגים ואלבומי תמונות מקוונים אלא גם רשתות חברתיות שמקשרות את כל המידע. הנוכחות של כל אדם ברשת מביאה למצב בו מחפשים את אותו אדם בגוגל לפני יציאה לדייט, מכירים אותו באמצעות הרשת, והוא בעצם משתמש ברשת כדי לתעד את החיים שלו - אבל גם כדי להציג את עצמו.

מצד שני, הדרישה לפרטיות ולאנונימיות גוברת, כפי שטוען מיכאל בירנהק:

אינטואיטיבית, אנונימיות היא המצב של ניתוק בין שמו של אדם לפעולה שפעל, כמו מתן בסתר, תרומת זרע אנונימית, בחינה אנונימית, בדיקות רפואיות אנונימיות, ושאר פעולות כאלה, חיוביות כולן, שנועדו לשרת כל אחת מטרה ראויה. בואו נתמקד בכתיבה אנונימית (או פסבדונימית, לצורך העניין). האנונימיות כאן משרתת את חופש הביטוי. היא מהווה מכשיר שמבטיח ביטוי חופשי יותר. רבים חוששים להתבטא בגלוי, באופן מזוהה, בחופשיות. מדוע? כי הם מפחדים. מפחדים שיתנכלו להם: פחד מפני הרשויות, פחד מפני הסנקציה החברתית. רבים מפחדים שתוצמד להם תווית שאין הם רוצים בה. שדבריהם לא יובנו כהלכה, ולנצח תדבק בהם תווית מסוימת. לפעמים החשש מופרך, לעיתים קרובות מדי, הוא מוצדק

מצד שני, אנשים מפחדים להעלות תמונות לאינטרנט ולהזדהות בשמות אמיתיים גם מסיבות אחרות - הם מפחדים שיעשה שימוש (שמפר את זכויותיהם בקניין) בתמונותיהם למטרה לא ראויה, הם מפחדים שיעשה שימוש לא ראוי בטקסטים שהם כותבים, עד כדי כך שהם מפחדים מהאינטרנט. אבל הפחד, אותו אלמנט בסיסי שמניע את הקיום האנושי במשך שנים, הוא של הפרטים - לא של מדינה.

5. פריצה - אבטחה וזכרון
הבעיות שקמות מאותו המודל של גורדון בל הן בעיות אבטחה. דמיינו לעצמכם שמאגר עם כל זכרונותיכם יפרץ וילקח - לא רק אוסף הפורנו הקטן שקיים על המחשב, לא רק מכתבים אישיים מתיבת הדואר הקלה לפריצה, אלא כל הזכרונות. האהבות הראשונות, הסודות הקטנים, הדברים הרעים האלו - האם זה לא גרוע מאשר חשיפת מחרוזות החיפוש בלבד? מדובר במקרה מסוכן, שאין אפשרות להגן עליו.

הדרך היחידה לתקן מקרים של פריצה למאגר מידע כזה תהיה על ידי כך שרוב המידע יהיה גלוי וחופשי תמיד; למנוע לחלוטין את הזכות לפרטיות, לצלם כל מקום בשטח הציבורי, לתעד כל משפט שנאמר במרחב הציבורי ולנטר את כל התעבורה כך שתהיה נתונה ליכולת אחזור מלאה. עודף המידע, חרף הקלות של החיפוש בו, תוביל לכך שהמידע לא יהיה רלוונטי יותר. כשחווית המין הראשונה של כולם תהיה פתוחה לציבור הרחב - לא יהיה בכך פתאום דבר חריג להציג. אנשים לא יוכלו להסתיר דבר - לא העדפה מינית שעשויה להיות לא מקובלת חברתית בקהילות מסוימות, ולא שחיתות.

אבל האם זה באמת העולם בו אנו רוצים לחיות? האם אנשים שלמים עם כך שאין סודות לחלוטין והם חייבים לגלות את כל מעשיהם? האם בכך יש מחיר כבד מדי על החברה?

נהוג לומר, בחוגים מסוימים, שהזכות לפרטיות ולאנונימיות נועדו כדי לכסות על מעשי הנבלה, ושאנשים שלא מתביישים במעשיהם לא זקוקים לפרטיות. אם כך, האם בהצברת המידע נוכל לחסל את הפשע והשחיתות? האם בהצברת המידע נוכל למנוע מילדים קטנים להפגע על ידי הורים מנצלים או פדופילים? סביר להניח שלא, אולם יש ודאות כלשהי שזה יקטין פשיעה. כמובן, לצד הקטנת הפשיעה גם האזרחים קטנים יפגעו.

האם הצברת המידע תפגע ביחסי המין של הפרטים, כאשר הם יודעים שיש סיכוי שמעשיהם האינטימיים ביותר עשויים להיות לא מקובלים חברתית, או שמא ההפך יתרחש, והקונצנזוס לגבי מעשים מסוימים שעושים אך לא נוטים לדבר עליהם תגדל? האם המשטרה תחדל לאכוף עבירות מסוימות לאחר שתבין שלא ניתן כלל להתקרב לאכיפה חלקית? האם ישתנה העולם כאשר כל המידע יהיה ציבורי? ככל הנראה.

מצד שני, כיום אנחנו במצב מוזר אחר - במצב בו למספר גופים יש כמעט את כל המידע הזה, אך אותם גופים מונעים מלחשוף. האם אנו רוצים לחשוף את המידע, או שמא אנחנו נאלץ למצוא סינתזה כלשהי?

Technorati Tags: , , , , ,

August 12, 2006

זו עוד טיוטא, אני צריך לנסח יותר לעומק.

הקדמה:: נסיעה במבוך הזמן

נסיעה קצרה ברכב, של שעתיים ומחצה באירופה, בין גשר לגשר על כביש מהיר או שלושה, הצליחו להבהיר לי את שהייתי נחוץ כדי להתחיל את הכתיבה בנושא; הם בעצם הסיבה שהתחלתי לחקור את העניין בכלל. באמת ידעתי מגיל צעיר שזה יהיה ייעודי לחקור, שאת התחום הזה חייבים להכיר, לפני שיהיה קשה ומיוחד.

עם השנים האדם הובדל מהקוף באמצעות השימוש שמבצע הוא בכלים; הכלים היוו את ידו הארוכה של האדם ושירתו אותו למטרות טובות יותר ולהקלת חיי היומיום. המחרשה, לדוגמא, סיפקה לאדם דרך יעילה לעבוד את האדמה, דרך חדשה לקבל יותר תפוקה. עם השנים האדם הבין שבכדי להשיג תפוקה גדולה יותר, עליו לקצר את זמני הייצור ולייעל את תהליך המוצר. בכדי לייעל תהליך זה התפתחו מכונות שהחליפו את כוחו של האדם ולא רק היוו את ידו. הטרקטור, הקוצר המכאני, הרכב, כל אלו הובילו את האדם במסע אל התעלות רוחו, כל אלו גרמו לאדם לצור עוד ולשפר את חייו.

בכל תחום חיים, המכונות החלו להחליף תהליכים מיותרים ושניים לאדם. בתחילה העבודות הכורחניותת הוחלפו באמצעות רובוטים, לאחר מכן את תפקידי הפקידות הפשוטים החליפו במשיבונים סלולריים ובמחשבים אישיים. את היעילות של הדוור החליפו בדואר האלקטרוני, ואת הפעולות של מחלקת המכירות החליפו בשרתים משובחים שישבו במרתפי החברה.

הכל נותר לשרת את האדם למטרה הסופית - הותרת ההון השכלי לפעולה מקסימאלית והנאה מקסימלית.

לשם כך נפטר האדם ממשימות משניות. מוותר על חלק משיקול דעתו למען החלטות המחשב. זה מתחיל במסע באירופה בו במקום לסמוך על חושייך ועל מפות, אתה נותר בוהה במסך קריסטל של חמישה אינטש, אשר אומר לך מהו המרחק לפנייה הבאה ולהיכן יש לפנות. שעתיים אתה נוסע אחריו, במערכת של יחסי קנאה - הוא יודע את הדרך, משם של רחוב ונקודה על מפה, ואתה לא. אתה תעצור ותשאל הנחיו, תאבד עצמך ותסתובב ללא ידיעה - הוא פשוט יודע.

אבל הידע הוא לא העיקר, אלא ההחלפה היעילה של האדם במכונות. גם את חוש הכיוון נוטלים מהאדם. זה נותר עם שיקול דעת אפסי, ומקבל את המידע שמכיל אותו, על סמך בחירה יעילה של מכונות.

לאורך הדרך שנסעתי אתמול, הייתי משוכנע שהמחשב טועה. הייתי סמוך שלא אני הוזה, אלא הוא, קורא לנו בדרכים צדדיות ובנתיבים קטנטנים, מפתל לאורכה של יבשת, עד שלבסוף, לבסוף, הגענו למעוז חפצנו המדויק בזמן המשוער.

קנאה אחזה בי, קנאה המלווה ביראה. הייתכן ששועבדנו למכונות שייצרנו עבור עצמנו? הייתכן שהמכונות שנועדו לשרת אותנו רק זקוקות לנו כדי שנפעיל אותן; הן רוצות להגיע, הן נוהגות אותנו, אנו רק מסובבים את ההגה.

אבל גם מכונות עם בינה מלאכותית עושות טעויות. לעיתים, ללא קשר לתחכום, מתאם Bayes יפרוץ, תתרחש טעות כפולה, או אפילו יוותר עצב אחד ברשת הענקית עם קצר שלא היה צפוי. מאותו הרגע המכונות ישחקו בנו.

וכאן קמה שאלת המחקר המוזרה והעתידנית שלי.

ההשלכות המשפטיות של יישויות עם בינה מלאכותית: מתיאוריה לעתיד


בעבודת המחקר אנסה להתחקות אחר סוגיות משפטיות של אחריות לאור קיומה של יישות משפטית מלאכותית. אבחן האם כלל יש מקום להקניית יישות משפטית, האם יש להטיל אחריות על אנשים במקרים כאלו ובאיזה יחס, מדוע יש להכיר במודלים יחסיים של אישיות במקרים כאלו.

August 10, 2006


לאט לאט אני חושב כך יותר ויותר, שהמדינה בתור צורת אגוד בסיסית נחלשת לטובת כלים אחרים. המדינה מצד אחד לא מספקת את השירותים החיוניים יותר, אלו ניתנים באמצעות ארגונים פרטיים, ומצד שני, גם אותם ארגונים פרטיים ככל הנראה לא תמיד רעים כאח הגדול.

בימים האחרונים הלימודים כאן מאתגרים; אנחנו לומדים על המבנה האירופי, אותו מבנה של מדינות, איחוד והסכמים בינלאומיים שמחייבים מדינות. נוצר מצב מוזר באירופה, לאזרחים יש לא מעט חירויות מצד אחד, ומצד שני ההגבלות עליהם באות לא בהכרח מהמדינה. פתאום, את הסמכות להפעיל כח העבירו לכל מיני גופים, בין אם מדובר ברשות ניירות ערך בינלאומית ובין אם מדובר בארגון שמפקח על הסחר.

מצד שני, גם המדינות באירופה כפופות לחוקים והגבלות, וגם עליהן ניתן להפעיל כח, נוצר מצב לא קל, מצב בו בעצם המדינה עומדת במעמד שווה, אם כי לא זהה, לאזרח, וגם היא חייבת במתן דין וחשבון. אותו מצב הוא שהוביל אותי לדיון בסוגייה מענינת.

לפני מספר שנים התדיינתי והתלוצצתי ביכולת של פרטים להנפיק עצמם בבורסה. כלומר, אזרח שיש לו פוטנציאל השתכרות גבוה במיוחד יכול ללכת לשוק ולמכור את הזכויות הכלכליות העתידיות שלו כנגד תשלום נוכחי. לא מדובר בהלוואה, אלא בחלוקת סיכונים זהה בין המנפיק למנופק.

בהצעה המוזרה שלי דובר על להנפיק 51% מהון האדם, ללכת ולמכור שליטה בעצמך, במצב בו תווצר מועצת מנהלים שתוכל להשפיע על החיים של האזרח עצמו, תוכל לנהל את חייו כמו שדירקטוריון מנהל חברה; עם דוחות כספיים, חובות גילוי וכדומה. ההצעה, כמובן, נפלה. אי אפשר למכור את עצמך, מדובר בעבדות מודרנית, מדובר ביכולת לטול מאדם את הזכויות הבסיסיות ביותר, כמו מדינה - רק באמצעות תאגיד.

אולם, לרון סטין מארצות הברית הדבר לא הפריע. רון הלך בדרכה של הזגוגית ובדרך כל אדם אחר, והעלה עמוד מכירה בeBay, אותו אתר בו כל שטות - בין אם אמיתית ובין אם לאו, יכולה להמכר למרבה במחיר. רון הציע 2% מהכנסותיו העתידיות תמורת לא פחות מ100,000$.

מבלי לערב את רשות ניירות ערך האמריקאית, רון מציע את עצמו בבורסה של איביי, רון לא מציע מוצר שלם, אלא עתיד לא בטוח. ללא כל פיקוח מדינתי, ללא כל עמידה בכללי הבורסה. האם ניתן לעשות זאת בימים אלו? אני לא בטוח, האם זה ראוי? ככל הנראה לא.

האם עבר זמנה של המדינה? לא רק בכל הנוגע לניירות ערך, אלא בכל עניין הפעלת הסמכות והכח? מי יגן, אולם, בעולם פרטי, על אזרחים? מי ישמור עליהם מפני טרוריסטים, מפני גנבים ומפני נוכלים? כוחות השוק יסייעו רק לחזקים, והחלשים? האם אלו יקימו את מדינת החלשים? אותה מדינה שתהיה חזקה מספיק כדי להתערב ולהפעיל את כוחותיה הדלים כנגד החזק שבתאגידים? לא בהכרח.

המרחק בין הפרטה של שירותי המדינה בצורה מוחלטת לבין הפטרנליזם שקיים כיום הוא עצום. אבל אותו מרחק גם קיים בין ההפרטה החלקית שיש היום, לבין פטרנליזם מלא.

אני לא בטוח שהסינתזה הנוכחית היא הרצויה, במיוחד כשלתאגידים לעיתים יש כח רב יותר ממדינות.





Technorati Tags: , , , , ,

August 09, 2006


העולם זוכר היום 61 שנים ליום של הפצצה. שישים ואחת שנה ליום בו השתנה העולם. צריך להבין, שעולם גרעיני הוא עולם אחר. עולם בו יש נשק גרעיני הוא הוא עולם הרבה פחות בטוח, אבל זהו העולם בו אנו חיים.

להסביר את הסופיות של הנשק הגרעיני דורש לא מעט. ההיסטוריה של החימוש, עד להמצאת הגרעין, כמובן, היתה מאוד ברורה - החל מכח הזרוע דרך אמצעים כמו חנית וגרזן, עם ההמצאה המהפכנית של התותח, הרובה ורובה הסער. דרך אמצעים כמו מטוסים ופצצות, אך הנשק הגרעיני הוא סגולה מיוחדת. עד המצאת הנשק הגרעיני לא היה כל נשק שיכול היה בלחיצת כפתור להשמיד מדינה.
אבל השמדת מדינה היא לא מעשה שעובר ללא כל התייחסות. השמדת מדינה ככל הנראה תגרור השמדה של המדינה המשמידה, עין תחת עין, שתוביל לעיוורון עולמי, הרצון האישי לנקם, הרצון להשמיד, הרצון לסגור חשבון, להם הנשק הגרעיני הוא הנשק הנכון. נכון מאוד להרוס את העולם כאשר אתה נלחם בשם הנקמה.

(cc-by) Pangalactic_gargleblast


לכאורה, נשק גרעיני יצר אווירה בטוחה יותר, לפחות בתקופת מאזן האימה שהיה עד נפילת החומה. כששני הצדדים מחזיקים בנשק גרעיני הם יכולים למנוע את השימוש בו - המצב הבטוח ביותר הוא מצב בו שני הצדדים מחזיקים אחד לשני אקדח לרקה, כשידוע לכולם שכשיורים באקדח אחד, גם השני ירה. הירי ההדדי, והבטחון המלא בכך שההשמדה במקרה זה בלתי נמנעת, הוא שנותן את הבטחון הקיים. אבל אותו בטחון הוא בטחון שמושג בכח הזרוע, ולא בדרכי שלום.

דרכי השלום הן דרכים לא רציונאליות, הן מבטיחות שלום באמצעים כלכליים ולא באמצעים של כח; ללא כח קשה להתחייב לשלום אמיתי. אולם, לא רק השלום מזויף אלא הבטחון הגרעיני הוא בטחון מזויף, יש אותו רק למדינות שפיתחו את הנשק הגרעיני. מצד שני, לאחר פיתוח הנשק, מדינות כאלו מחייבות עצמן להשתמש בו רק בצורה רציונאלית, דבר שלא בהכרח ניתן להבטחה. כך נוצר מצב שבראש מדינה עם נשק גרעיני יכול לעמוד מנהיג לא רציונאלי שבוחר להפעיל את הנשק בצורה לא רציונאלית. כך יכול להיות מצב שלאחר קריסת אימפריה גרעינית הידע הגרעיני ידלוף.

(cc-by) BillPell

נשק גרעיני, כמו אקדח במחזה של צ'כוב, מרגע שהוצג לֶעוֹלם ידוע שישתמשו בו. לא ניתן לנופף בו לעולם ולא להשתמש. נשק גרעיני הוא לא רק איום, הוא הבטחה, הבטחה לשימוש ראוי, הבטחה לעולם חדש נקי. מדינה שמחזיקה נשק גרעיני לעולם תאיים לשימוש בו; היא לעולם תצטרך להציג את כוחה, רק כדי שלא תעלם יכולת ההרתעה שלה.

מצד שני, מדינה ללא נשק גרעיני עשויה לצאת נחשלת, מדינה שלא יכולה להתחרות במשחק. אם נדמה את המלחמות בעולם למשחק פוקר, כל צד מעלה את ההימור בתקווה שהעלויות שיפלו על הצד הנגדי גבוהות מדי והוא יעצור את המשחק, יוותר על הכספים שהושקעו ויותר את הכסף בצד המבלף. בניגוד לפוקר, נשק גרעיני הוא לא נשק שמחסל רק את היריב - כמו All In, אלא נשק שמשפיע יותר, הוא נשק שמשמיד את כל השולחן.

(cc-by) SnoopDroop1

ההשלכות הבינלאומיות והעולמיות שיש לנשק הגרעיני מביאות לכך שצריך להתנגד לנשק גרעיני ללא כל ספק. הבעיה היא שמרגע שלצד אחד יש נשק גרעיני, אף אחד מהצדדים לא יכול להרשות לעצמו לוותר במשחק
השאלה למה מרדכי ואנונו עשה את שעשה היא לא רלוונטית; הסוגיה היא אחרת, הסוגיה היא כיצד מתייחסים למידע שהוא הכניס לעולם. ואנונו עשה מעשה אחד, הוא לקח את העלות על עצמו וגרם לתועלת רבה לעולם.

יש כאלו שחושבים שמעשיו של ואנונו היו כנגד מדינת ישראל, הם שוכחים שמדובר במעשים לטובת העולם כולו, לטובת עתיד נקי מצ'רנובילים והירושימות. הרעיון הוא שצריך לחשוב על טובת העולם; לא לפרק רק את ישראל, אלא גם את איראן, צפון קוריאה, ארצות הברית ורוסיה. צריך לשבור את התפיסה של נאורות של מדינות האטום. נכון, צפון קוריאה מחזיקה תאי גזים, לכאורה; איראן משמידה זכויות אדם בצורה המונית, אבל זה לא אומר שארצות הברית מחזיקה נשק נאור יותר, לפחות לבינתיים.

אז איך מפרקים את העולם מנשק גרעיני? זו סוגיה קשה, שאני לא בטוח שניתן לבצע.



Technorati Tags: , , , , , , ,

August 08, 2006


שתי הדיברות האחרונות נראות לנו טבעיות לחלוטין; שני איסורים שלכאורה אנו עודרים עליהם בכל רגע יום ברגעים קטנים. שתי דיברות כל כך לא קשורות, כל כך קטנות, כל כך בלתי נחוצות. כל החיים שלנו מבוססים על שקר אחד גדול, על חוסר הנכונות שלנו להשלים עם המציאות והרצון התמידי לעוד. אנו לא רוצים עוד כי לאחרים יש אולם, אלא כי לנו אין. תרבות הצריכה הפכה לעניין כל כך חשוב וכל כך מרכזי שכל הפרסום והשיווק כיום מבוסס על "לא תחמד בית רעך" .

אבל לא רק צריכה, צרכנות וצורך, אלא גם שקרים וחמדנות פיזית. הבגידה היא אקט כלכלי שאנו מבצעים בכל רגע נתון, אנו מוכנים לוותר על ערכים ולהסתיר עובדות כדי לצאת מורווחים, כדי לצרוך עוד. האם אנחנו באמת צריכים את אותם הדברים שאותם אנו רוצים? האם הכל פיקציה גדולה של עולם הוליוודי רומנטי?

שתי הדיברות, החמדנות והשקר, מבססות את כל העלילות הקיימות. אנו נאלצים להתסגל לבעייתיות של האנטי-גיבור הפוסטמודרני שגונב את אשת רעו שוב ושוב, כמו דוד בתנ"ך, כמו בכל סיפור קלאסי. הנסיכה כבר נשבתה, אנו צריכים להציל אותה. אבל להציל? האם באמת היא במצוקה? האם ההכרח כה גדול שצריך לגאול אותה מבחירתה? לעיתים, לא אבדן הבחירה, אלא עשיית הבחירה הלא נכונה בעיני המשדל היא הסיבה לגאולה.


לפעמים אנו נכנסים לעלילה נוספת בצד, בצורה לא אובייקטיבית, כשאנו רואים את הפרק בסדרה מהאמצע. אבל אנו לא רק צופים, אנו גם משתתפים. אנחנו מחליטים שאנחנו רוצים לשנות את העלילה. אנחנו מחליטים שהדמויות בחרו בחלופה השגויה. אנו צריכים להציל אותם מבלי שנדע את מערך הכוחות. לכן, 'לא תחמוד' חל כאשר הקניין הוא לא רוחני, לא סופי, ונלקח מהרֵע; אך לא כאשר הקניין הוא אינסופי. במקרה כזה, אנו מנסים להשיג גם לנו את אותו הקניין. באותו הרגע אנחנו מחליטים, ואנחנו מנסים להוציא את ההחלטה אל הפועל.


בלי לשאול אותה, אנו - האנטיגיבורים הפוסטמודרניים, יודעים שיהיה לה יותר טוב איתנו; יודעים שדקה איתנו, גם אם זהו הרגע היחיד שנזכה לבלות איתה, יגרום לנו סובייקטיבית יותר הנאה מכל השנים שעוד מצפה לה איתו. לכן, אנחנו לא משקרים, אלא רק מסווים את עצמנו, אנחנו לא חומדים, אלא מצילים. בלי ההצלה לא נוכל לחיות עם עצמנו, הרי.

אנחנו מקלים לעצמנו בלבטי מצפוננו, אנו אומרים לעצמנו אמרות שווא: "הוא היה עושה אותו הדבר", או "הרי זה טבעי שנתחרה, והיא תחליט", בלי בכלל לשים את האצבע על קדושה כזו או אחרת. אנחנו בוחרים את הבחירות על סמך שיקולים קרים ורציונאליים. הרי לא יתכן, לדוגמא, שמערכת יחסים תהיה יותר מחוזה, וכמו שמותר לעבור חברת טלפון - לא בגלל אי שביעות מהחברה הראשונה, אלא בגלל שביעות יתר מחברה חדשה, כך עושים גם עם בני זוג. תחרות טבעית, תחרות מותרת. ולמה?


למה אנחנו מוכנים לעשות לאחרים את מה שלא היינו שיעוללו לנו?

את אותה שאלה טבעית אנו מעבירים מדי יום ביומו; אנו מתלבטים - שהרי אם נסתכל בעיניים שְוָקִיוּת, לנו יש מספר מוגבל של לקוחות פנויים - הם הביקוש, ואנחנו חלק מהיצע אחר - ובשוק משוכלל, מתישהו נתפוס לקוח שמתאים להיצע שלנו. מצד שני, מדובר במטריצה תלת מימדית. לאורך הזמן קטן ההיצע, ועמו גם הביקוש, ונותר שוק אפור, שוק מלוכלך, שוק לא ראוי. רק שוק שבו אנחנו לא מעוניינים לרכוש, לא משנה מה המחיר. האם זה מחיר שאנו מוכנים לשאת על עצמנו?


נכון, לעיתים יש חריגים לגרף ההיצע והביקוש, ולאט לאט אני נוטה להאמין שגם אני כזה. אבל אין בכך גדי לסתור את העובדה שגם אני חומד לעיתים, ואז יושב וחושב למה בעצם? למה בעצם הקדושה הזו מפריעה לי בצד, כשלא מפריעים לי כל כך הרבה דברים אחרים. למה אין לכולנו בעיה לנהוג ולדבר בסלולרי, לא לעצור לגמרי באדום, לגנוב כמה תפוחים נוספים בסופרמרקט, לעגל פינות, להשאיר טיפ כשאנחנו יודעים בוודאות שהמלצר לא מקבל את זה, לעקוף בתור כמה אנשים זקנים, לקחת מגבות בבתי מלון שאנו מתארחים בהם, להעלות למטוס טיפה יותר כבודה ממה שמותר ועוד עשרות דברים אחרים שאנחנו מרשים, אבל לא מרשים לעצמנו לעבור על האיסור הזה? למה בינו לבינה כל כך קדוש וכל כך אסור לנו? או שזה רק אני שהדברים האלו קדושים לו? אולי.

אולי כי אנחנו יודעים שמערכות יחסים הם עניין זמני והן יגמרו ללא קשר אם נתערב או לאו; אולי מסיבה זו אנו בוחרים או להתערב או לא להתערב ולחכות, בידיעה שגם אם נעשה וגם אם לא, מתישהו, מערכת היחסים תגמר ואנחנו נהיה שם בדיוק.

ואתן, שאתכן אנו חומדים, לא עושות כמטב יכולתכן להדגים כמה הקדושה הזו חשובה. אתן יוצרות בנו לעיתים תקוות שווא; אתן מדברות יפה, משחקות אותה, מתבדחות איתנו ומלהיבות אותנו. מבקשות עזרה בדברים, מחמיאות לנו בסוף היום, ורק אז, אחרי יום או יומיים פולטות משפט כמו "כן, לָחֲבֵר שלי יש את אותו הסוודר בדיוק", ואז אנחנו נאלמים. מה אנחנו אמורים לעשות באותו הרגע? האם המשפט הזה אומר מבחינתכן "התקרבת מספיק, כעת תפוס טיפה מרחק, אני רוצה לראות אם אתה מכבד את הבחירות שלי" או שמא הוא אומר משהו אחר?


לא, אני לא גורס שנשים וגברים לא יכולים לפתח יחסי ידידות, אלא להפך, היחסים הנ"ל הם לא רק פוריים ביותר, אלא גם אלו שנותנים לי את נקודת ההשקפה הנכונה. אני כן גורס אולם שנשים במערכות יחסים - ואולי גם גברים, למרות שאני לא מכיר כאלו, מתנהגות בצורה שגורמת לגברים טעויות מצערות.


כבר שנים שלא הייתי מזווג בט"ו באב, שנים שאני חי לבד. יש כאלה שאומרים שזה מבחירה אצלי; אני לא בטוח שאני מסכים איתם. יש חברים שגורסים שאני מבקש יותר מדי ויש נשים שהתאכזבו כשלא הסכמתי להיות איתן. לכולם אני מצר, אבל בכך אין כדי לרפא את הבעיה שלי; אני לא משחק את המשחק הנכון, אני משחק משחק בו אני יכול רק להפסיד, בו אני יכול רק לבחור בין חלופות רעות. אבל חלופות רעות הן לא מה שגורם לך לחיות. חלופות רעות הן רק דרך לשרוד.


אני לא יודע איך לסווג את הנואשות שלי, האם אני באמת נואש או שאני סתם נהנה לדבר על זה בצורה הזו. אני לא יודע אם אני צריך את זה באמת. בינתיים, אני סתם תוהה על העניין.


Technorati Tags: , , , , , ,
מדי פעם אני נהנה להכנס למערכת ניהול של הבלוג כדי לחפש מה אנשים חיפשו כדי להגיע לכאן. אז הנה כמה דברים שלא הייתם מאמינים. חלק מצונזר, חלק שונה טיפה כדי לא לקדם אותי במנועי חיפוש במילים האלו.

טרוטוש - הוא סיפור שנכתב ממש מזמן על מישהי שהכרתי שטחית, והיו לה חיי ממש מעניינים, דמיינתי קצת מה היה קורה אם. מוזר, מוזר מאוד... השאלה היא האם עכשיו היא מפורסמת?

השעון נכון לעכשיו - זה ככל הנראה לא מונח שכדאי לחפש, כי הוא משתנה בכל רגע נתון.

ניהול מערכת בחירות לראשות מועצה - אם אתה מחפש את זה בגוגל, ככל הנראה אתה לא תנצח, תפרוש עכשיו לפני שמאוחר מדי.

אורגיה בתל אביב - גם, לא נראה לי שכדאי לחפש את זה בגוגל, בטח יהיו שם כל מיני מעריצי גיים בויז (ראו בהמשך)

"טל קלינגר - אתה קונספירציה. באהבה תושבי פתח תקווה" - כנראה שבאמת מדובר בקונספירציה אם מישהו מחפש את זה ככה....

היא לא אוהבת אותי - אז חיפשת את זה בגוגל, כדי לראות מה? כדי להבין מה אחרים עושים במקרים כאלו?

חרשים על סקס - אותו דבר, רק בלי האנחות, חברה.....

"משחקים שבית ספר אלון המליץ " - ככל הנראה רעי חורב , אונס ועוד דברים שהתרחשו על ידי תלמידי התיכון בו למדתי.

מה עושים ב דייט שני - בדרך כלל מין.

הגיים בויז מתארכים בתוכנית בוקר - ולכן המריצים שלהם מפגינים חוכמה יתרה.

ואם יש לך את המספר שלי למה אתה לא מתקשר? - ככל הנראהה כי את מחפשת אותו במנוע חיפוש ולא בחיים האמיתיים.

Technorati Tags: , , ,


בית משפט בגרמניה פסק השבוע כי לא ניתן לסחור בתוכנה משומשת. לכאורה, אין בכך חידוש משמעותי, שכן כבר ידוע לנו שבעלי זכויות היוצרים מנסים לעשות כמיטב יכולתם על מנת למנוע סחירות של קניין רוחני. לא רק טכנולוגיות כמו נז"ק (ניהול זכויות קניין - DRM) מובן לכולם כי ההגבלה באה לטובת היצרן, אך לא לטובת המשתמשים.

השאלה שמתעוררת, היא, בעצם, מה מוכרים לנו אם אנחנו לא יכולים לסחור במוצר שרכשנו? האם מוכרים לנו מוצר כלשהו בכלל? כשמדברים על קניין, מדובר בדרך כלל במוצר מוחשי שניתן לאבחנה וניתן לסחירות; אולם, בענייני קניין רוחני נוצרות לא מעט בעיות. לא רק שקניין רוחני הוא קניין אשר ניתן להעתיקו ללא כל נזק מוחשי לבעל הקניין (לדוגמא, עותק ביתי של שיר שהושמע ברדיו על קלטת אנאלוגית), אלא גם שניתן להעתיקו גם בצורה שאינה פוגעת ואינה ירודה באיכותה מהיצירה המקורית.

אם כן, האם אני באמת רוכש את השיר או את התוכנה שאני משלם עליה אם כל מה שאני מקבל הוא זכות להשתמש בה שלא ניתנת להעברה? האם בכך שאני לא בעל הזכות לקניין מותר למוכר לשנות לי את המוצר בזמן שהוא מוחזק על ידי כך שזה יפעל נגדי?

אם הייתי רוכש שולחן, הקניין הקלאסי, האם הנגר היה מגיע לביתי אחת לחודש ליישר את פינותיו, או לחזק ברגים? האם הנגר היה יכול לבוא ולמנוע ממני את השימוש בשולחן, נניח, למטרות כמו אכילת אוכל שאינו כשר כיוון שזה מחזיק באמונה מסוימת? או האם הנגר היה יכול למנוע ממני לבצע פשעים באמצעות השולחן? ככל הנראה לא. אם כן, מובן לנו שמה שנעשה בתוכנות כיום אינו קניין קלאסי? טכנולוגית DRM שמותקנת לנו בחלק מהנגנים ובתוכנות המוזיקה, וגם שמוטמעת בחנויות מקוונות, מונעות מאיתנו לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר עם המוזיקה שרכשנו. הן מונעות מאיתנו את אלמנט הסחירות בקניין ואת אלמנט השימוש.

בכל מקרה, אנו כפרטים התרגלנו לכך שבעלות היא עניין זמני, ואין לנו כל צורך בבעלות על חפץ מסוים, אלא אנו משתמשים וזורקים. אולם, סוג כזה של זמניות אמור לשנות את המודל של הקניין, כך שמחירו יהיה נמוך בצורה משמעותית. כיום, לעומת זאת, הבעלות על המידע היא העניין המשמעותי ביותר והיא זו שמכוונת את התפתחות העולם.

למרות שאלות קשות להן לבעלות על זכויות היוצרים אין תשובה, אולפני הסרטים כבר ענו כשטענו שטכנולוגיית נזק אינה מסייעת להפחתת הפיראטיות. לעומת זאת, הבעלות כיום על הסרטים נותרת בידי אותם בעלי הקניין, כך שרוב הקניין, אותם חוויות שרוכש אדם בתקופת התבגרותו, בבעלות של מעט מאוד גופים אוליגפוליסטים, שמחזיקים בזכרונות, ברגשות, במהות החיים של כולנו.

כשקארל מרכס דיבר על ביטול הקניין הפרטי הוא אמר: "אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה; הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לעצמו על-ידי רכישה את עבודת זולתו. טענו, כי עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות ועצלות כללית תשחרר". האם באמת ביטול הקניין הפרטי, במישור הרוחני, תשחרר את הציבור משעבוד?

אותם אנשים שמקדמים את הקניין הפרטי מקדמים שטחיות, חרם מבקרי הסרטים בארץ נולד כיוון שבעלי הזכויות (הקניין הפרטי) מעוניינים לקדם את הסרטים ללא ביקורת. אותם סרטים, שככל הנראה נועדו לשעבד את הכל ולתת לו הנאה כדי להשכיח ממנו את הניכור. בעלי זכויות היוצרים על מוזיקה מנסים לקדם את המוזיקאים שמוכרים ניכור להמונים, ולאו דווקא את אלו שמעבירים ביקורת על הממסד ומסרים שונים. אלו, אגב, משחררים את המוזיקה לחופשי.

תוכנה חופשית, כמו מוזיקה חופשית, לא אומרת שאין בעלות על הקניין, היא רק אומרת שניתן להשתמש בו כל עוד אף אחד אחר לא נפגע (בתנאים מסוימים, כמובן) וכל עוד המקור מקבל קרדיט.



Technorati Tags: , , , , , , , ,

August 07, 2006

NRG מפרסמים היום טקסט שלי על אמיר גנס. זה לא הטקסט הטוב ביותר שנכתב על הנושא בעיקר בגלל חוסר מקום (גלוברמן רצה 250 מילים). עוד סיבה היא העובדה שבשביל להוציא את זה לפרינט, כל המיץ היה צריך להיות בחוץ וכל הצהוב בפנים. הטקסט שונה ועבר עריכה חסרת היכר, שאני אישית לא הייתי מזהה. אבל לא נורא. הכל לטובה כי המסר העביר הכל נכון.

יותר מזה, עם כל חוסר הכבוד למקצוע הספאם, לעולם לא הייתי מכנה את גנס מלך דואר הזבל. גם כי לאדם יש היסטוריה של תביעות לשון הרע בעניין, וגם כי מספיק לקרוא לו הספאמר מספר אחד, דבר שהוא מסכים איתו.

בכל מקרה, את שתי הפסקאות האחרונות שכתבתי, אני חושב שמן הראוי שתקראו, לכן המקור מובא כאן.

חרף הצעת חוק מטעם משרד התקשורת נגד דואר זבל והצעה נוספת של חה"כ לשעבר רומן ברונפמן שעברה בקריאה טרומית, עד היום לא נאות המחוקק לומר את דברו בנוגע לספאם. גנס וחבריו מרוויחים מאי ההסדרה בעוד שהציבור עומד מול שוקת שבורה. הציבור, שנפגע רבות מדואר זבל ומעסיק עצמו מספר דקות כל יום למחיקתו, נאלץ לסגור תיקים אלו "בפשרה" כיוון שהוא יודע שהוא יעמוד בבית המשפט מול שופט שככל הנראה לא מבין דיו במהות דואר הזבל וידחה את תביעתו כיוון שלא יוכל לקבלה כהטרדה או כעוולה מסחרית.

הגולשים בדרך כלל מבקשים מהמחוקק להמנע מלהפריע למהותה החופשית של הרשת; לכן, כשזה מנסה לחוקק חוקים מיותרים כמו חובת הזדהות בטוקבקים, זיהוי ביומטרי באתרי סקס ועוד הצעות שמזכירות ימים אפלים, הגולשים מנסים לעשות כמיטב יכולתם על מנת לשמור על האופי הדמוקרטי והחופשי. אולם, דומה שככל הנוגע לדואר זבל, דורשים הגולשים מהמחוקק להתערב מיידית כדי לעצור את התופעה שמונעת את הפעילות התקינה של האינטרנט.

אבל תעזבו, אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. ספאם הוא לא חוקי בארץ. הוא פעולה מגעילה ואני אישית לא הייתי קונה מספאמר, או ממי שמפרסם בספאם. זה לא אומר שניתן לעצור את הספאם כי שום חוק שבעולם לא יכול לעשות זאת. אתם תראו.

לקריאה נוספת:
[ספאם] אני טקסט פוליטי
זבל מי שמלכלך
כמו ספאמרים גדולים (הדיון עם MrM)

August 06, 2006


נענע דווחו על מינוי יו"ר חדש לרשות המשפטית לטכנולוגיות מידע והגנת פרטיות. לכאורה בירוקרטיה אפורה שאמורה "לענות על הצורך בייעול אכיפת החוק בעבירות מידע ומחשבים ובמתן גיבוי מקצועי לגופי החקירה המשטרתיים והתביעה", אבל בפועל, אם הרשות הזו תשאר כרשות ממשלתית, עם מינויים פוליטיים ואינטרסים בירוקרטיים, המצב יהיה רע, אפילו רע מאוד.

רשות ממשלתית היא אף פעם לא דבר טוב. היא גוף שלטוני שהוא לא נבחר, אלא ממונה - מצד אחד, ומצד שני, הוא לא מקצועי גרידא, אלא גם פוליטי. בין הרשויות השלטוניות ניתן למצוא, לדוגמא, את הרשות למלחמה בסמים, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הרשות להסדרת הימורים בספורט, רשות החשמל ורשות השידור. אני מניח שרק מהצגת שמות אלו עולים זכרונות של בירוקרטים אפרוריים בחליפות כהות שטובת הציבור, ו\או הצרכן בכלל, אינן בראש מעינהן.

מצד שני, מינוי כזה הוא מינוי שנועד לפקח על הרשת; והוא מהווה שלב אחד לפני מינוי אחראי על האינטרנט. מדובר בהחלטה שתהפוך את הרשת לפוליטית ותוכל לחסום, לצנזר, לכפות תקנות שיאפשרו האזנה. כבר היום מותר לצותת לחיבור האינטרנט הביתי, ורשות כזו שמסייעת ומגבה את גופי החקירה, לא תסייע יותר מדי לאזרח הקטן, אלא דווקא לאלו שמעוניים למנוע ממנו את חירותו הבסיסית. בסך הכל מדובר בעוד כח מדינתי שנועד ויכול להגביל את החירויות הבסיסיות, ולאפשר להפוך כל אחד לחשוד באמצעות הצלבת מידע. הרשות לאינטרנט היא לא יותר מאשר גננת בשביל הילדים המסכנים שיכולים להכנס לאתרי פורנו, וככל הנראה הרשות - אם ינתן לה לפעול בצורה חופשית, תגרום לכך שכל אחד מאיתנו ישלם דמי רישוי אתר בשביל להפעיל אתר בישראל. הם יגרמו לכך שלא יהיה כדאי בכלל להתקרב לרשת.

יותר מזה, מינוי רשות נועד כדי שיהיה אפשרות לטייח מחדלים. שכשיהיה את הטרויאני הבא יהיה שעיר כלשהו שילך הביתה, וימונה בירוקרט שונה הפעם. "לא ידענו, לא היינו צריכים לדעת, יש רשות שמפקחת, לא?".

אבל לא רק זאת - הרשות צריכה ליזום חקיקה בנושא שתתאים להתפתחות הטכנולוגיה. כלומר, לא רחוק היום שטכנולוגיות נז"ק יהיו חובה גם בישראל, עד שנגיע למצב שבו גם אצלנו יסתמו את החור האנלוגי, לא רחוק היום בו אנחנו לא נוכל להשתמש במכשירי החשמל שלנו כדי לשמוע את המוזיקה שרכשנו, רק כי איזה בירוקרט צריך להראות בטבלת התפקוד שלו כמה חוקים הוא חוקק. לא רחוק היום, במיוחד במדינה כמו ישראל בה איכות נמדדת בכמות, שהרשות תצטרך להתחרות בחברי כנסת שמנסים לפקח על הרשת, רק כדי להראות שהיא יוזמת יותר מהם, מה שיגביל יותר ויותר את החירויות, ויקח מהאזרחים את כל מה שנותר להם.

כבר היום אנו חיים בעולם דיגיטלי תחת פיקוח של אח גדול ואחים קטנים; רשות כזו תוכל לתאם עם רשויות בינלאומיות, להצליב מידע, ובסך הכל לחבר בין אחים גדולים כדי לדעת הכל, להתאים את החקיקה הזרה לישראל ולמנוע מאיתנו כמה שיותר.

יש האומרים שאני לפעמים פרנואיד. אני נוטה להסכים איתם. אני גם נוטה לפסימיות, אבל בינתיים זה הכיוון שהמדינה הולכת אליו, אני מפחד. אני מאוד מפחד.


Technorati Tags: , , , , , , ,
אתה יודע שאתה באמת זונה של אינטרנט אלחוטי כשאתה יושב בקרן רחוב בדיסלדורף מחוץ למלון כי זה המקום היחיד שיש בו קליטה לאינטרנט לא מאובטח שאתה יכול לגלוש בו.

השלב הבא יהיה ללכת לסמטאות אפלות כדי להביא אינטרנט.

Technorati Tags: , , , , ,

August 05, 2006



אתה באמת יודע שיש לך בעיות כשאתה סובל מהבעיות שאני סובל... אם נניח יש לך אוֹרְבַנִּית ונניח שהיא מתקשר אלייך פעם ראשונה, ממספר חסום באמצע הלילה, תוהה איפה אתה (ואני יודע שהיא גם קוראת את השורות האלו, אז מה? יש שלבים בחיים שאתה מתעלם מהאורבניות שלך וחוזר לחיים הנורמאליים), ואז בדיוק שבוע אחר כך היא עושה את אותו הדבר. ונניח שהיא מכניסה אותך לשגרה כזו, שבה אתה מקבל טלפון קבוע, רגיל שעוקבים אחרייך, מסתכל תמיד על הדלת בבר, כי אתה יודע שכשהיא נכנסת לשם היא תסתכל עלייך מוזר כל הערב ולא תדבר איתך.



אתה גם יודע שהיא יודעת שאתה יודע מי היא ושהיא עוקבת אחרייך, אבל באיזה שהוא שלב התחלת להתעלם. הכל נראה לך רגיל כבר, אתה נהנה למצוא את הסימנים הקטנים, את נסיונות הפריצה לאימייל, את טביעת ידה על החלון שלך, מכוסה בבוץ - כי היא ניסתה להכנס דרך החלון. אבל החלון היה נעול,ף הפעם, בניגוד לבדרך כלל שהוא פתוח. אתה מזהה כבר את הדרך שבה היא מנסה לפרוץ לחדר שלך, ולדירה בכלל, אתה מכיר את התחושה שהמנעול לא עובד טוב והידית של הדלת לא כמו שעזבת אותה, אתה משחק עם הטורף שלך.

בכזה מצוד כבר לא ברור מי הטורף ומי הנטרף, אתה לא יודע אם המטרה שלה היא לארוב לך, או שהמטרה שלך היא לחסל את המארבים. אתם משחקים, המארב נהפך למשחק. וכשזה קורה, אתה כבר לא יודע איך להסביר את ההרגשה.

הדבר הכי מוזר, אבל, הוא שאתה קם בוקר אחד ומגלה שלא עוקבים אחרייך יותר, שאתה במקום מוזר שאין בו אפשרות לרגל אחרייך באמת, או בכלל, שאתה קם בוקר אחד ומגלה שהיא הפסיקה לעקוב אחרייך, משום מה.

אתה מתחיל לתהות, האם אני לא בסדר? למה היא לא עוקבת אחרי יותר? מה עשיתי רע? מה גרמתי? מה יהיה עכשיו עם המשחק הזה?

באותו רגע אתה מבין שאתה היית הצייד ולא הניצוד. ככל הנראה.


Technorati Tags: , , , , , , ,

August 04, 2006

כבר זמן רב שאני משתמש בפנדורה, תיבת הנגינה הוירטואלית שלי. פנדורה נבנתה על פרוייקט הגנום המוזיקלי, אותו פרוייקט שבוחן את הדמיון בין שירים ומתייג אותם. בכדי להקים את פנדורה אונדקסו מאות אלפי, אם לא מיליוני שירים, על ידי מומחים בתחום המוזיקה. כך שכשפנדורה מנגן שיר הוא יכול להסביר למה הוא מנגן את השיר ומדוע אתה אמור לאהוב אותו. לכאורה, אמורה היתה פנדורה להיות התיבה שתפתח לי עולמות קסומים עם מוזיקה שמעולם לא שמעתי עליה.

מצד שני, בחודשים בהם אני משתמש בפנדורה, טרם הצלחתי לגלות את הדבר הבא שיקח אותי מעבר להרים, לא הכרתי עדיין את הלהקה שתהיה הBlame Amy הבא, לא את הLed Zeppelin הבא וגם לא את היהודים הבאים. בפנדורה היה חסר לי משהו. בהתחלה, כמו כל מערכת ממוחשבת עם שגיאות, צריך ללמד את המערכת את ההעדפות האישיות שלך. כשביקשתי לשמוע את Peeping Tom קיבלתי במקביל יצירות כמו Nelly Furtado מצד אחד וDef Lepard מצד שני; המשכתי לנסות להסביר לפנדורה את ההעדפות שלי.

פנדורה לא התגלתה, לאורך הזמן, כתיבה האולטימטיבית. תיבת הקסמים הקטנה שלא יכלה, הוא שם יותר נכון לחוויות שקיבלתי מפנדורה. ביקשתי לשמוע את Jeff Buckley בתור התחלה, וקיבלתי אכזבות, מסתבר שככל הנראה פנדורה לא מאנדקסת משתנה אחד שיכול היה להסביר, אולי רק אצלי, את ההעדפה שלי. היה חסר לי משהו בפנדורה שרק אתמול הצלחתי לשים עליו את האצבע.

אני לא יודע אם זה אחד מהמשתנים שפנדורה משתמשת בו, ואני מאמין שלא, לפי התוצאות שאני מקבל, אבל ככל הנראה בפנדורה חסר את האלמנט של איכות. קשה לומר את זה בלי להשמע מתנשא, במיוחד שאני לא מבקר מוזיקה, אבל בתור מישהו ששומע הרבה מוזיקה, יודע לנגן, אני חושב על עצמי כאדם שיודע לזהות את האיכות במוזיקה. הטעם המוזיקלי שלי יחסית מבוזר, והוא נע מלשמוע בבוקר את לאונרד כהן, בצהרים לשמוע לד זפלין בארוחת הצהרים, אחרי הצהרים לעבוד כשאני שומע את New Order, בערב כשאני יוצא לפאב לשמוע את Pearl Jam וSoundgarden, ובלילה, מאוחר מאוחר, לשמוע Infected Mushroom עד הבוקר.

אני כן מעדיף סגנון מסוים של מוזיקה, הוא פשוט לא נמדד על אותה סקאלה של סגנון, אני כן אוהב לשמוע דברים איכותיים, מכל הסוגים. זו אולי אבולוציה של החמש-שש שנים האחרונות, אבל יחד עם הרחבת האופקים באה הזניחה של להקות רבות שהייתי שומע שפשוט פתאום חסר להן את זה. הבנתי עם הזמן שלמרות שטכנית אין כל הבדל בין להקה ללהקה, עדיין יש משהו במכלול שיכול להראות כמה המוזיקה נכתבה בצורה אמיתית. נניח, בעוד שעידן יניב חושב על לאה בצורה לא ממש איכותית, שברור לנו שההפקה (המוצלחת ביותר, אפילו) שהושקעה שם לא מביאה את אותן האנרגיות שיש בהופעה חייה של BB King וTracy Chapman כשהם עושים את The Thrill Is Gone.

בפנדורה חסרה ההבנה שיש איכויות שלא ניתן לכמת במסדי נתונים, אלא מרגישים אותן, נניח, מה מקשר בין Bush וJuno Reactor? מה יכול להסביר את העובדה שאני אוהב את שניהם, אבל שאת Paul Okenfold שצירפו למוזיקה שלי כשביקשתי את ג'ונו, אני לא אוהב. והאם על ידי כך שאני אזין רק את מה שאני אוהב, ואפסול את האחרים, שאני לא מכיר, אני לא בעצם מייתר את האפקט הרנדומאלי של פנדורה?

פנדורה לא מצליחה לזהות איכות, כמו שמחשב לא יכול לזהות יופי. על יופי אמיתי, לא יופי מיוחד, וגם לא יופי גותי, אלא יופי קלאסי, כולם יכולים להסכים. יופי קונצזואלי, כזה שכל אחד יכול לראות. אבל מחשב לא יוכל לזהות את היופי. מחשב מחפש סימטריה בשביל לזהות יופי, הוא מחפש מאפיינים חיצוניים מוגדרים, אבל האם באמת היית יכול להגדיר למחשב איך אתה אוהב את היופי בבנות זוגך? האם אתה יכול לומר בוודאות שבאמצעות תיאור טקסטואלי ניתן יהיה לתאר בחורה כדי שתזהה אם היא יפה או לאו?

אז מה שונה במוזיקה כל כך, שהחברים בפנדורה התיימרו לעשות כן?

עכשיו, אחרי חודשיים שאימנתי את פנדורה, היא מהווה בעצם תחליף לiPod Shuffle שלי כשאני בבית מול המחשב. בעצם יש שם מאגר של בערך 1,000 שירים שסימנתי באגודל למעלה, אולי פחות, ואחרי שפסלתי את השירים שהוא נתן לי, בעצם הוא משמיע רק אותם. מדי פעם יש איזה חריג, איזו בריטני ספירס שקמה לה עד שאני לוחץ על האגודל, אבל היא לא משפיעה. פנדורה הפכה ללא שונה מגלגל"צ, היא פשוט הגלגל"צ שלי. עם הפלייליסט המיותר.

אם נניח שאדם ממוצע אוהב, אבל באמת אוהב, אלף שירים, אז לרכוש אותם ולספק את כל מאוויו המוזיקליים לא יהיה עניין יקר, בערך של 4,000 ש"ח. כך שגם הרשמה לשירות כמו Napster החדש שעולה 15$ לחודש, תהוון את ההשקעה של אלף דולר ברכישת שירים. הבעיה תהיה בעיה אחרת - של עודף היצע. כשיש לך את כל המוזיקה בעולם, האם אתה באמת רוצה לנסות אותה?

August 03, 2006

כבר לא ידעתי מה השעה. לא העזתי לחשוב. הייתי כל כך טרוד שלא ידעתי בכלל על מה אני צריך לחשוב. יעל ועינת או יעל ודנה? וירון? האם הוא היה איתן באותו היום או האם בכלל זה היה ביום אחר. תהיתי אם אני צריך ללכת ליעל לברר מה קורה כאן. גם לא הבנתי ממש איך אני מדבר עכשיו עם ליאת, כשאני יודע את הסוד הקטן שלה. בעצם, לכולם היה סודות. גם לדנה, דנה החביאה את הכרטיס הקטן הזה בקופסאת הסיגריות שלה. ומוות? המוות היה מסביב. ירון מת, עינת מתה, היחידה שיכולה לספר לי על אותו ערב היא יעל, וגם לה אני לא יודע איך להאמין. העניינים כבר מסובכים יותר מדי בשבילי. העניינים האלו חולניים.

חשבתי לחזור אל דנה, לשאול אותה, להחזיר באלגנטיות את הכרטיס בלי שהיא תשים לב. אבל חשבתי מצד שני שהיא גם כבר יכולה לשים לב, ואז לרדוף אותי. כבר לא ידעתי על מי לסמוך. שמרתי את הקבצים במקום מאובטח, כך שגם אם אני אנזק לא תהיה גישה אליהם. ביקשתי מהמחשב לשלוח את הקבצים האלו בעוד שבועיים גם ליעל, לדנה, לליאת ולי למייל, כך שאם אני לא אהיה בחיים הם יגיעו לשם, ויזכירו לכולם.
פתחתי את הטלפון. התקשרתי לדנה. לא היתה ברירה בעצם, זו היתה הדרך היחידה שלי להתנתק מכל הסיפור הזה כבר. “הלו?” ... “דנה, את בבית?” ... “נבלה, לקחת לי את הכרטיס! איך יכלת?” ... “זה לא אני, תביני, זה משהו אחר" ... “אתה יודע בכלל מה קורה שם? ראית את התמונות?” ... “לא, לא ראיתי את התמונות, עוד לא הגעתי למחשב. התקשרתי אלייך מסיבה אחרת.” שיקרתי, והיא ידעה ששיקרתי. “מה?” ... “את ידעת שאבא שלך וליאת ביחד?” שאלתי אותה, כשהיא הבינה שהשיחה הזו יכולה להניב לה יותר ממה שהיא חושבת. “אתה באמת לא ראית את התמונות?” ... “באמת, מבטיח".
"בוא אליי, אני רוצה את הכרטיס חזרה, ואני רוצה לבטוח בך".

רציתי לומר לה "תקשיבי, אם אני יבוא, איך אני יכול לדעת שלא יקרה לי מה שקרה לירון ולעינת, עכשיו כשאני יודע?” אבל לא יכלתי, אז היא היתה יודעת. מי יודע אם היא זו שגרמה להכל, אחרי הכל היא היתה הכי מופרעת מכולם. “אני אגיע בקרוב, הבטחתי לה". "אחת שבע מאות, שבעים שבעים שבעים, דומינוז פיצה" שיננתי את המספר. “שלום, אני רוצה להזמין פיצה משפחתית למשפחת חברוני", אמרתי, בעוד שאני מרגיש כמו ילד קטן בן 12 שמתקשר לעשות מתיחה. “כן, בתוך כמה זמן תגיעו? חצי שעה? ... אפשר לשלם בכרטיס אשראי?” הזמנתי אליה פיצה, כדי שיגיע שליח בדיוק דקה לפני, כדי שאם יהיה משהו היא לא תצליח לעשות לי כלום. ב70 שקלים קניתי ביטוח נגד מוות.

אבל מה אם לא היא זו שרוצה להרוג את כולם? מה אז? מה אם מצותתים לי לטלפון? מה אז?
נרי השאיר בדירה שלי ז’קט של דומינוז, עוד מהתקופה שהוא ניהל שם משמרת. כחול-אדום מזוויע, בצבעים שלא היו מביישים אף סקייטר-בוי ברחוב, כזה שהלכתי איתו פעמיים בחיים, פעם אחת כשהיו חסרים לו שליחים ועשיתי לו טובה, ופעם שניה כשהלכתי מחופש לשליח בשביל לעקוב אחרי מישהו. לבשתי את הז’קט והתחלתי ללכת לכיוון דנה. לא שזה יעזור, אבל אולי...

שלחתי בינתיים הודעה ליעל, “בא לך להפגש היום בבר?”, תוך שקיוויתי שהיא לא תענה. ביטוח, האדם האחרון ששמע ממני. אני לא יודע אבל למה אני כל כך מודאג.

הדמדומים בתל-אביב היו דמדומי אביב, כשמתחיל להחשיך באיזור 6 וחצי, ולא כמו בקיץ, כשיורדת השקיעה ואפשר לשבת עם משקה על שפת הים. הצל מתארך, וכל צל קטן ברחוב דומה שרודף אותך. שיחקתי עם הצל של עצמי, כמו שהייתי משחק שנים, דואג לא להיות בקו הראיה שלו, יותר מהיר מהאור, יותר זריז מעצמי. ברחתי ממנו, כי הצל הוא הצד האפל שלך, זה שמקרין החוצה את האישיות בלי התוכן – רק קווי המתאר. אפשר לזהות אותך באמצעותו, אבל אי אפשר לדעת מה עובר עלייך באמת.

הגעתי לאיזור הדירה של דנה ועטיתי על עצמי את הז’קט; בחנתי טוב את האיזור וראיתי שאין אופנוע של משלוחים בחוץ, זה אמר שיש עוד כמה דקות עד שהוא מגיע, ואני צריך מרגע שעברתי את הכניסה לבניין ללכת בלי הז’קט. נכנסתי, הכרטיס היה עלי, וניסיתי להתנהג כרגיל; שלוש דפיקות בדלת, רק שלוש.

ללא מענה; אפילו לא "פת---וח", משכתי את ידית הדלת, ולהפתעתי היא כן נפתחה. החלונות היו פתוחים, שזה היה משונה, ודנה לא היתה שם. היא השאירה פתק. היה כתוב עליו "שבע ורבע, כיכר רבין" זה היה כתוב בכתב של דנה, ולא ידעתי אם זה מופנה אלי, או שהיא קיבלה שיחה והיתה חייבת לעוף. בכל מקרה, זה היה נראה כאילו היא עזבה את הדירה בשניה, ולא טרחה אפילו לסגור כלום. האם לשים פעמי לכיכר רבין, או שמא אני אשאר כאן ואהיה החשוד הבא, כי כל טביעות האצבע שלי לכלכו את דירתה?

פתחתי בהליכה לקראת הכיכר; מה כבר יכול לקרות. אם זו אכן דנה, אין לי מה לחשוש, ואם זה זר שרצה לפגוע בה, הוא לא יזהה אותי. החושך סייע לי קצת ברגע זה, כי לא ראו אותי, יחסית, והרגשתי מספיק בטוח ללכת לכיכר. אבל האם אני אפגוש שם את דנה?



דנה ישבה על שפת המזרקה, בוכה לגמרי.
"אתה פשוט צריך להבין, הכרטיס הזה הוא כל מה שאני מנסה להעלים מהעולם.”
"למה? מה יש בו?”
"אבא שלי, אם הוא היה יודע שיש כזה כרטיס הוא היה הורג אותי, וזה היה הורס לו את הקריירה.”
"מי צילם את התמונות?, מה יש על הכרטיס?”
"אתה זוכר את ה25 בספטמבר, הלילה המפורסם. אז באותו הלילה ירון הצליח לשכר אותי כל כך שאני לא זוכרת מה היה, אבל הוא עשה לי דברים שלא הייתי מאמינה שאני מוכנה לעשות. הוא צילם את הכל במצלמה, והוא צילם אותי גם עם יעל. בבוקר, כשקמתי, הוא אמר לי שכדאי מאוד שאני אתחיל לפתוח את הכיס, או שזה לא יגמר טוב.” ... “ הוא לא הבין שאין לי כסף, אבל הוא איים להרוס לאבא שלי את הקריירה.”
יכול להיות שדנה לא מזהה את עצמה ואת עינת בתמונות? יכול להיות שירון סחט את דנה בלי לאנוס אותה בכלל? ואם כן, מה הבעיה שלו לאנוס אותה אם הוא כבר סוחט?
"והוא סחט אותך? הוא ביקש רק כסף?”
"בהתחלה זה היה רק כסף, ואמרתי לו אין לי, הייתי גונבת קצת, מדי פעם עושה איזה משהו שאני לא אמורה לעשות ומעלימה הכנסות בעבודה, אבל אז הוא ביקש משהו שלא יכלתי לתת. הוא רצה שאני אטה איזה מכרז לטובת אבא שלו, אבל הוא לא ידע שאין לי קשר עם אבא שלי.”
"אז מה עשית?”
"מה יכלתי לעשות? לא יכלתי לספר לאבא על מה הוא סוחט אותי, כי זה היה גרוע לפחות כמו לחשוף את זה לציבור.”
"ואיך זה נגמר? הוא שחרר את התמונות?”
"הוא שלח לאבא שלי מכתב עם התמונות, ואמר שאם הוא לא יקבל את המכרז אז התמונות יפורסמו באינטרנט, וזה לא יגמר טוב".
"ו?”
"אבא לא הספיק להטות את המכרז, ירון נפטר באותו יום שהוא שלח; אני יודעת שזה נשמע חשוד משהו, אבל לא. אבא עוד לא קיבל את המכתב אפילו, הוא קיבל אותו רק יומיים אחרי"
אז למה את בוכה עכשיו?
"כי אני לא יודעת למה, אבל זה רודף אותי, אני מרגישה כל כך מלוכלכת כבר חצי שנה. אני לא יודעת מה לעשות".
"אבא שלך יודע? איך הוא הגיב?”
"אבא אמר שהוא מוכן היה לעשות הכל כדי להסדיר את העניין, הבת שלו חשובה לו יותר מהכל. אבל הוא לא הבין שאני רואה את השקרים שלו, זה לא הבת שלו, מה שחשוב לו הוא השם שלו, שאף אחד לא ילכלך שהבת שלו גם לסבית וגם מזדיינת עם כל העולם. חשוב לו הרבה יותר מאשר כל דבר. מאז אני והוא לא דיברנו. אני לא מצליחה בכלום מאז.”
"אבל אמרת לי קודם שירון נרצח, לא מת, וגם עינת. ועכשיו את באה ואומרת שהוא לא נרצח על ידי אבא שלך, אז מה??”
"אתה לא יודע כמה אנשים שנאו את ירון, נכון? אתה ממש לא יודע.”
"לא, למה?”
"אם הוא רק היה סוחט אותי המצב היה נהדר. אבל הוא סוחט את כולם, את ליאת הוא אנס וסחט, את יעל הוא סחט כדי לא לגלות לכולם את האמת על אמא שלה, את עינת הוא סחט, אותי, לעזאזל, הוא ניסה לסחוט גם את נרי, בלי שיהיה לו על מה.”

"אולי נלך אלייך?” שאלתי את דנה, לא ידעתי למה, אבל הפעם המקום הציבורי הרגיש הרבה פחות בטוח מבדרך כלל, שהיה מרגיש מספיק בטוח. “לא נראה לי, אני לא רוצה להיות יותר בבית, לפחות עד שאני מצליחה לנקות את עצמי. אתה לא מבין, אני מרגישה כל כך מלוכלכת. אני חייבת לברוח מכאן.” ... “אז מה חשוב לך כל כך בכרטיס הזכרון? למה היית צריכה אותו?”

"כי זו הדרך היחידה שאני יכולה להוכיח שעינת לא התאבדה"
"הא?”
"עינת, זו שהיתה עם ירון, לא התאבדה. היא נרצחה. היא נרצחה מאיזושהיא סיבה שהיתה קשורה לכרטיס זכרון. היא הביאה לי אותו כשהיא היתה גמורה לגמרי. היא שמרה אותו בתליון תמיד, היא אמרה לי שהוא מכיל הרבה יותר ממה שנראה לעין. “ ... “וראית את מה שעל הכרטיס?” ... “כן, לא יכלתי להסתכל. הוא ממש אנס אותי. אחרי ארבע חמש תמונות הפסקתי. ממש לא הבנתי מה היא רצתה.”

לא ידעתי איך אני מוציא את עצמי מהבור; איך אני מגלה לה שבכרטיס יש תמונה שמוכיחה שזו לא היא. לא ידעתי איך לעשות את זה; לא יכלתי לבקש ממנה לראות את התמונות, כי לא רציתי לצאת סוטה מין מגעיל, לא רציתי לגלות לה את מה שאני כבר יודע כדי לא לצאת שקרן. למה לעזאזל זה קורה רק לי כל פעם. מה אני עשיתי רע?

"אולי נאמץ לך זהות חדשה?” שאלתי אותה, “נצבע לך את השיער בבלונד, נשלח אותך לחו"ל, והכל יהיה בסדר. מדי פעם תשלחי גלויה להגיד שאת בחיים?”.
"אני לא אוכל, אני מרגישה כל כך, אבל באמת כל כך, מלוכלכת אחרי מה שהיה שם. אתה לא מבין אותי, אתה אף פעם לא תבין, אולי כי לא כפו עלייך מין אף פעם. אתה תמיד ישבת שם, ושיתפת פעולה, אבל אף פעם לא נגררת בכח לזה, אף פעם לא שכרו אותך כל כך בלי היכר. אתה צריך להבין, זה פשוט שונה".

"דנה, אם אני אגיד לך שני דברים, הראשון משמח והשני מגעיל, אבל ביחד הם יכולים לגרום לך להרגיש יותר טוב, תשנאי אותי?”
"ברור".
"אז את לא זו שמופיעה בכרטיס, ראיתי את התמונות"
"מה? אתה ראית את התמונות? חתיכת מגעיל אחד, ושיקרת לי?”
"דנה, זו לא את, זו עינת, את בטח ישנת באותו לילה ולא זכרת כלום".
"מה?”
"תסתכלי בתמונות טוב, לך יש עיניים חומות, לעינת יש כחולות.”




crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

פרק אחד עשר:: אמנם לא הרג את החתול, אבל קרוב מספיק

פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול (אתם כאן)

August 02, 2006


כך מסביר, בקצרה, כבוד השופט אלטוביה מגן מדוע אין רכישת מילות Adwords בגוגל דילול סימן מסחרי, לטענתו, רכישת המילים "מתאים לי"
...כמוה כמודעת פרסומת בקניון כבדוגמה דלעיל אשר יתכן ובשלה יבחר הלקוח השם פעמיו לחנות הנעליים של מ' לפנות לכיוון שונה ולבקר תחילה (או במקום...) בחנות הנעליים של ק'. מודעת הפרסומת, גם אם תהא תלויה בקרבת החנות של מ', לא ניתן לומר כי היא מהווה עיכוב או הכבדה בלתי הוגנת ברגיל, אלא אם אפשר להסיק ממנה כי חנותו של מ' מצויה למעשה היכן שממוקמת חנות ק' או כי יהא בה תוכן כזה המהווה כשלעצמו הכבדה או פגיעה בעסקיו של מ'. מעצם פרסום מודעה הקוראת לחנות מתחרה המצויה באותו קניון ואולי אף באותה קומה, אין משום התקיימות סעיף 3 לחוק העוולות המסחריות, כך אין הדבר בקניון המידע והקישורים שבאתר Google. כמובן שכל מקרה מצריך בחינה נפרדת כפי שעשה בית המשפט האמריקאי שעה שמצא בסיס להטעיה ראשונית בעצם אזכור סימני המסחר.

פסק הדין בעניין מתאים לי נגד קרייזי ליין (הפ 506/06, ניתן ביום 31.07.2006) לא היה ניתן בשום אווירה משפטית אחרת שאינה קשורה לאינטרנט. כל טענתו של השופט מבוססת על חוסר הבנה במהות שירות הAdwords. אכן, אדם מגיע ל"קניון" גוגל כדי לרכוש בגדים; אותו אדם פונה לשומר בכניסה ושואל אותו "היכן חנות מתאים-לי", והשומר עונה לו "יש את חנות בגדי הנשים קרייזי ליין בקומה השניה מימין, אולם הם משלמים לי בכדי להגיד משפט זה בכל פעם שמישהו שואל על מתאים לי, חנות מתאים לי היא בקומה השלישית בסוף המסדרון". האם אז השומר מבצע עוולה מסחרית?

הן החלטה זו והן ההחלטה ההפוכה ממנה קשות לעיכול. לא משום נכונותן, אלא כי כל החלטה כאן אינה נכונה. מצד אחד, "מתאים לי" עבדה שנים על פיתוח מוצריה, ורכשה מוניטין רב. מצד שני, "קרייזי ליין" קונה מילות חיפוש בגוגל, שמציבות אותה בראש וככל הנראה מזכות אותה בקליקים רבים, רק כי אנשים חיפשו את מתאים לי. לא כי אנשים נכנסו לקניון בכל מקרה.

במדינה חופשית אנחנו רוצים לעודד תחרות בין גופים, אנחנו רוצים לעודד את התחרות כי זו הדרך הטובה ביותר (שאנו מכירים) להביא לצרכנים את המוצר הטוב ביותר (בהנחה, בכלל, שהתרבות היא של צריכה); אולם, כדי לעודד את הפרט לצור, ולאפשר לו להנות מפירות היצירה, אנו נותנים לו מונופול מסויים על מה שיצר. האיזון הדק בין השניים הוא מה שמטווה את המשפט; הוא מה שקובע את דיני הקניין הרוחני ואת המשפט המסחרי בעולם.

כיום אנו על סף מאבק אינסופי בין אלו שמעוניינים בפחות תחרות לבין אלו שמעוניינים בפחות מונופולינים; ולא, הקבוצות המסורתיות כבר לא מחזיקות באותן העמדות. פעם היו אלו השמרנים שנלחמו בשם היצירה החופשית והמרכסיסטים נלחמו בשם המונופולין של המדינה. כיום, אולי התהפכו היוצרות; השמרנים לקחו מהמדינה את המונופולין והקימו אוליגפול לתעשיות: לחשמל, לדלק, לטלפוניה, לרכבים. כל תחום כיום יש גוף ששולט בו, והוא ככל הנראה בבעלות של אחת מ20 משפחות ספציפיות שידן בכל (או ארקדי גידמאק, שאני ממש מחבב כי הוא שובר את כל הכללים בישראל ומראה לכולם מאיפה משתין הדג). אותן משפחות כבר לא מתחרות אחת בשניה, הן הבינו את היתרון במונופולין, והן פועלות, בגדול, כנגד התחרות החופשית, ומחייבות איגוד.

השמאל, מצד שני, מנסה להעביר את העושר בחזרה לאלו שנלקח מהם העושר, וקורא להפרדת ההון, ולהגברת הפיקוח על המונופולינים; אולם זה כבר לא עוזר.

אולם מרכס צדק בדבר אחד - הקניין הפרטי, הוא זה שמביא את כל אלו. הן את היצירה והן את התחרות.

כנראה שאלטוביה מגן צדק וטעה, הוא צדק כי הוא משחרר את החברה מהמונופול על שמות; הוא טעה כי הוא לא נימק את זה בצורה מבריקה במיוחד.


Technorati Tags: , , , , , , ,

August 01, 2006

אמש, תולעת ספרים.

"צורכים עולם", ספר נהדר ככל הנראה, בהקדמה של דב חנין וככל הנראה נכס (לקריאה: פרקים לדוגמא בירוק נושך של NRG (1) (2))

רק דבר אחד אירוני:

אירוע למכירת ספר שמתנגד לתרבות הצריכה - 'קנו את הספר הזה כדי לדעת למה לא לקנות'.

היש יותר אירוניה?