יובל מבקש סליחה מכל מי שנפגע (שלא בצדק) ממה שכתב השנה. ואתה חושב לעצמך שאתה לא יודע למה, אבל אינך מרגיש את אותה האשמה, לא מרגיש צורך להתנצל בפני מישהו על משהו שעשית, לא מרגיש את הרצון הזה לבקש סליחה, ובמיוחד לא סליחה ציבורית. דווקא חוסר הנכונות להתנצל על דברים אולי יוביל לכך שתסיים בגיהנום, אבל הוא מה שמאפשר לך לחיות עם עצמך כעת. לא מעט אנשים נפגעו מדברים שעשית השנה, וזאת אפילו בלי לחשוב פעמיים על הנזק ההיקפי. אולם, כל דבר שגרם נזק כלשהו ככל הנראה היה לטובתך, ולכן לא הצטערת עליו.

גישה מאוד ילדותית, אפילו לדעתי, היא זו. הגישה שרואה את העולם מסתובב סביבך. קלינגרצנטריות היו קוראים לזה בפסיכולוגיה. אולם, אינך יכול שלא להרגיש כך; האם מישהי שננטשה במיטה לאחר לילה של יחסים קרים ראויה להתנצלות? הרי היא ביקשה מין חסר משמעות כמו האחרות. האם זו שביקשת ממנה יותר מדי ראויה להתנצלות? או שמא לבקש אינו אקט הראוי לסליחה כלל? האם בכלל בקשת הסליחה תשנה משהו במקרה הזה? ואם הסליחה היא לא בקשה כנה, אז למה לבקש בכלל?

אולי צריך לבקש בעצם סליחה על דבר אחד קטן, מעֹפר, האם אתה מצטער בשם כולם. אבל רק על זה? על מעשה קונדס אחד (או כמה) תמים של החבר'ה, שמישהו לא היה שותף אליו? על זה לבקש סליחה ועל דברים אחרים לא? אולי בעצם צריך לבקש סליחה על הפעמים שלא התקשרת כשהייתי צריך, על השיחות שסיננת, על הפעמים שישבת בבר ובחוסר עניין בדקת מיילים במקום להתייחס לבחורות שמתחילות איתך. על האדישות והצביעות, ולפעמים השחצנות, שאתה מפגין כלפי הזולת. אבל למה להתנצל על זה אם כל הדברים האלו הפכו אותך לאדם טוב יותר?

ומה לגבי האחרים? האם אלו שפגעו בך השנה יבקשו ממך סליחה? האם הם יבואו ויבקשו זאת? האם ההיא באמת תתנצל או לא? והאם היא בכלל שמעה את מה שהקלטת לה? רוב הסיכויים שלא. היא מחקה אותך מהגוגל טוק ומתעלמת כשאתה עולה אונליין. היא לא קוראת יותר את הבלוג שלך וחושבת שזהו, זה נגמר. היא ככל הנראה גם מקווה שתעביר את הכל הצידה כדי לא להפגש איתה במקרים מסוימים. ויותר גרוע, אתה כאן יושב וכותב ומפחד שהיא תקרא את זה כמעט כמו שאתה מפחד שהיא לא תקרא.

האם אתה צריך להתנצל על כך שיצאת ונלחמת למען דברים שאתה מאמין בהם? הרבה אנשים חושבים שכן. הם חושבים שתתבגר וזה יעבור לך, ותבין שהדרך היחידה להצליח בחיים היא ללכת בתלם. אבל אתה לא מאמין להם, אתה יודע שזה לא אתה, אתה רוצה לשנות ולא להשתנות.

אז בכיפור הזה גם לא תצום, בעיקר כי אתה לא מרגיש צורך לעשות את זה. אתה ככל הנראה תשב עם חברים, תשתה קצת ותחשוב על הדברים שלא עשית השנה. אתה תחשוב כמה אתה מצטער על דברים שפספסת, על הימורים שלא לקחת ועל איך לפעמים, רק לפעמים, כשמתעכבים עם משהו יותר מיום או יומיים, אז שתי הציפורים שהיו על העץ כבר מתעופפות.

בהחלטה (שאינה מהפכנית, אבל בהחלט מעניינת) של רשם הפטנטים, דר' מאיר נועם, הוא קובע כי שיטה עסקית אינה ברת-פטנט בישראל. ההחלטה עצמה, למרות שהיתה ברורה לחלוטין לאחר קריאתה, נראית פחות מובנת כאשר קוראים אותה. רשם הפטנטים בחן את הפטנט שהוצע על ידי אלי תמיר וקבע כי שיטה עסקית אינה יכולה להיות מוגנת. במהלך הבדיקה האם הצעתו ראויה לפטנט, השווה, בין היתר ובהערת אגב, דר' נועם את התהליך המחשבתי בתוכנה לשיטה עסקית, וקבע כי בעוד שתוכנה ראויה להגנה לפי דיני הקניין הרוחני, היא לא תהיה זכאית לפטנט אלא אם היא משולבת כחלק ממערכת פיזית שמייצרת איזהשהוא תוצר (הרשם מביא לדוגמא מערכת לשיפור צריכת הדלק של רכב).

לקריאה נוספת:
דיווח אצל חיים רביה
תקציר ההחלטה אצל חיים רביה
ההחלטה המלאה

(cc-by-nc) Nicole_Lee

המהפכנות האמיתית היא בעצם בהחלטה שמצויה מחוץ לתחום הפסיקה של דר' נועם. ההגנה שקיימת על תוכנה כיצירה ספרותית. תנועת הקוד החופשי היא דווקא זו שטבעה את המינוח "Code is Poetry" והיא זו שמנסה להגן על השירה עצמה. אבל ההגנה על הקוד לא אומרת שלא ניתן לזהות את התהליך עצמו שהתוכנה מבצעת ולשחזר אותו באמצעות הנדסה חוזרת. האם ההנדסה החוזרת תהיה הגורם היעיל כאן? תהליכים שתוכנה מבצעת הם תהליכים מחשבתיים, תהליכים שהראש היה אמור לבצע, רק במהירויות כל כך גבוהות שבכדי לבצען היה צריך האדם מאות, אם לא אלפי, שנים. אותו זירוז של תהליכים מאפשר לומר לבקרי חומרה מסוימים לעשות דברים מסוימים ובכך ליצור מוצרים ואף חוויות חדשות; אבולוציה באמצעות טכנולוגיה. כרטיסי המסך, כרטיסי הקול, כלי הנגינה הוירטואלים וכל מה שניתן לקלוט בחושינו אכן ניתנים להגנה בפטנט אם התוכנה היא אחד מהרכיבים, אך לא הרכיב הבלעדי (בישראל, בארה"ב הדין שונה, כמפורט בפסק הדין).

העדר ההגנה על תוכנות דומות מאוד למצב בו זכויות היוצרים מגנות כיום על מסמכים משפטיים. לורנס לסיג מסביר במבוא לספרו של ריצ'רד סטולמן על תוכנה חופשית כי הציבוריות של המסמכים המשפטים, והגילוי של התוצאה (כמו גם כתבי הטענות) לציבור מאפשרים את התפתחות המשפט. אותה ציבוריות, לדידו, צריכה להיות גם בתוכנה. כך היה כשיעקב קלדרון תבע את אלון גולן. שני הצדדים היו עורכי דין שהתעסקו בתחום הקניין הרוחני. עו"ד גולן העתיק את כתב התביעה שהגיש קלדרון, וטען כי התהליך המשפטי אינו מוגן בזכויות יוצרים וכך גם כתבי טענות.

קלדרון השיב, ובית המשפט פסק כי הטקסט עצמו הוא אכן יצירה ספרותית, ולא מסמכים סטנדרטיים. התהליך המשפטי עצמו, סוג התביעה, השיטה בה התביעה או ההגנה נוקטת, אינן יכולות להיות מוגנות (לא בפטנט ולא בזכויות יוצרים), אך הכתיבה עצמה? בהחלט. כלומר, ניתן לדמות את ענף המשפט לתוכנה בצורה גלויה: המשפט, כמו התוכנה, מהווה דרך של בני אדם להסדיר מערכות יחסים מסובכות ולבצע תהליכים מסוימים. את אותם תהליכים ניתן לחקות, אך לא להעתיק.

תרבות הקופי פייסט לא פוסחת לא על תעשיית התוכנה ולא על תעשיית המשפטים. שתי התעשיות מנסות לקצר תהליכים, ושתיהן מתבססות על ידע קיים. אם לא נעתיק, לא נשתמש בידע הקיים, נצטרך לצור הכל מחדש. לכך יש מחיר. עורך דין צעיר שנדרש לראשונה לנסח חוזה לרוב יפנה לבכירים ממנו ויבקש: "יש לך אולי איזה דוגמא להעביר לי?". לעורך הדין אחריות רבה בניסוח המסמכים המשפטיים שלו, ועל כן הוא חייב לבחון כל תוצאה אפשרית. ההתבססות על כתביהם של גדולים ממנו היא הדרך הנכונה לקיים את המשפט.

אבל לתרבות הקופי פייסט יש מחיר. בעוד שרוב עורכי הדין שמעבירים לעמיתיהם המלומדים עותקים ממסמכים משפטיים שניסחו נותנים גם את הרשות (המשתמעת) להשתמש בהן, מה עולה בגורל מסמכים שנוסחו על ידי צד אחד, אך לאחר משא ומתן שונו וכעת נכתבו על ידי שני הצדדים בפועל? האם לצד שלא ניסח במקור יש כעת זכות שימוש? בניגוד לתעשיית התוכנה בה הכל ברור, כאן, בתעשיית המשפט הדברים שונים במעט.

חוזה הוא תהליך בדיוק כמו תוכנה, הוא מפרט מה כל צד יעשה בתנאים מסוימים, ומה קורה במקרים אחרים. אלגוריתם קלאסי. הניסוח שלו הוא קנייני, ולעיתים מצטיין בשפות ציוריות ובשירה אקדמית. חוזה הופך להיות נחלת הכלל לעיתים וכללי וסטנדרטי, אבל החוזים האישיים הם המיוחדים. אותם חוזים לא ניתנים בהגנת פטנט.

אם נחזור לרשם הפטנטים שלנו, לאחר שהבנו כי אין הבדל מהותי בין תוכנה למשפט, האם הוא היה יכול להגן על חוזה מסוים בפטנט? לדוגמא חוזה שכירות הוא אמצאה מהפכנית שמאפשרת לפרט לעשות בקניינו חפצא, ולאפשר לציבור להשתמש בו תמורת תשלום עתי. האם תהליך זה ניתן להגנה בפטנט? לא. בדיוק כמו שתוכנה שמאפשרת בקליק אחד לרכוש את המוצרים (לאחר שפרטי הגולש נשמרו בקוקיה) לא יכולה לקבל את אותה ההגנה.

"אבולוציה של הזניית הדיאלקטיקה",
יהונתן קלינגר על ההומאז' של ליכטש לזלנגו. (מה זה זלנגו?)

אי שם, בעיר נידחת ברחבי ארצות הברית מסתובב מפקד היחידה ללוחמה במדבקות, מר כריסטופר פוץ (אבא של הנרי?), ומחפש מי הם האנשים שהדביקו את המדבקות שמתנוסס עליהן הכיתוב BNE. איש אינו יודע מה המשמעות של BNE, ואיש אינו מטיל ספק בכך שמדובר בתופעה מוזרה, מוזרה מאוד.

(cc) Toots_Fontaine צולם בטוקיו, בערך...

(cc) chdwckvnstrsslhm גם דרך לעשות מיליון

בינתיים, בישראל, מרסס ברחבי תל-אביב אלמוני גרפיטי אשר אומר "כמעט מיליונר, ישרא-בלוג". מדובר בקידום מכירות לבלוג שבו אדם מנסה להגיע למיליון דולר בתוך אלף ימים. למה דווקא מיליון דולר אתם שואלים? לא יודע. אולי הוא יכתוב על זה מתישהו. אז מיליון דולר היא ההזניה של השאיפות שלנו, כמו שזלנגו היא ההזניה של הדיאלקטיקה, לא? כולם רוצים מיליון, אבל למה דווקא מיליון? אולי כי מיליון זה הסכום הראשון שהוא באמת גדול. אולי כי לאף אחד אחר אין מיליון. אבל מה יהיה אם כולם יהיו מיליונרים? מה אז ירצה "כמעט מיליונר" להיות?

"ברור שאם תכתבו לי ללכת לעבוד בתור שומר בחניון ולהרוויח 17.9 לשעה אני לא אבצע. אני מחפש דברים עם ערך אמיתי,יצירתיים , חדשניים, דברים שדורשים אומץ, דברים שיכולים להביא לנו את הישועה. כן, את הישועה הכלכלית."
(כמעט מיליונר, ישרא-בלוג)

---

אולי כדאי שהמיליונר יתחיל עם החליפה של ביזנסביב. היא תתן לו מראה מהוגן בחליפות. אולי הוא יגיש הצעת חוק של מיליון דולר לכל אזרח? שמעתי שויקטור חסון בעניין.

---

אם כבר בעניין ויקטור חסון, האם חוק נגד הצעות חוק פופוליסטיות הוא פופוליסטי ועל כן צריך להפסל? והאם חוק שמוגבל ב70 תווים יכול להציע להגדיל את מספר התווים להם הוא מוגבל? שתי תהיות שמועלות באתרו.

(cc) ubercultutre

"לדעתם של מספר גורמים בשוק, הצלחת המערכת תגרום לאמיר גנס לזנוח את עסקי הספאם" (מתוך הודעה לעיתונות של אמיר גנס). "אני מרגיש נרגש ביום זה, בו הוכרזתי לא כ"גורם בשוק", אלא כ"גורמים בשוק", אפילו "מספר גורמים בשוק", כבוד הוא לי להיות כל כך מכובד (יהונתן קלינגר, מרגיש נרגש בעקבות ההודעה לעיתונות)

לקח לי יומיים לחשוב על זה, ואז החלטתי. אני יודע שגנס הוא לא האדם הצדיק ביותר בעולם, אבל יש גרועים ממנו. לכן, אני מוכן שהוא ירוויח אם גם אני מרוויח קצת. רוצים לדעת למה? לחצו כאן.

בינתיים, יש פרסומות כאן, ויש לי אפשרות להרוויח מהבלוג.

אורי שרף מספר בלינמגזין על תביעה שהפדרציה הגישה תביעה נגד פאב "שוקן 11" על סך 60 אלף ש"ח בגין השמעת מוזיקה. התביעה עצמה אינה מהפכנית ואינה כל כך חדשה. הפדרציה היא בעלת הזכויות על המוזיקה המושמעת, והיא רשאית להחליט שאם היא רוצה, יגבה תשלום על השמעת מוזיקה במקומות בילוי. כאשר אדם רוכש דיסק הוא לא רוחש קניין בו, אלא רק זכות לשמוע אותו בביתו (ואולי אף לא זכות להשמיע אותו לחברו).

העניין הוא, דווקא, הציטוט שמובא בשם מנהל המקום: "במקום שהפדרציה תבוא ותבדוק אם יש בפאב דיסקים מקוריים או מזויפים, היא הולכת ובודקת מקומות ישיבה. אני לא חושב שאני צריך לשלם על דיסק שלוש פעמים." (הציטוט חלקי, כמובן). התפיסה היא לא רק אם מדובר בדיסקים מקוריים או מזויפים, אלא התמלוגים לתמלוגים מטרה אחרת. כל בעל עסק שעושה שימוש בשירים ראוי שישלם על השימוש בצורה חלקית.

מטרת התמלוגים היא לשלם לאמנים (גם אם בפועל, לעיתים כסף זה לא מגיע) בעבור השמעת שיריהם במקומות העושים רווח מהשמעת מוסיקה. לי אישית יש ביקורת רבה כנגד הצורך בגביית תשלום עבור השמעת מוסיקה, נניח, במספרה (שם המוסיקה אינה חלק מהשירות, אלא משמשת לצוות העובדים) לעומת פאב, בו המוסיקה היא חלק אינהרנטי מהבילוי.

צורת הגביה, כמובן, היא בעייתית, מדובר בגביה לפי אזניים, ותשלום לאמן לפי כל אוזן ששמעה את שירו. בפועל, מדובר באגורות בודדות, אולם - איך תדע בדיוק כמה אזניים היו באותו היום בפאב ואילו שירים הושמעו כדי לתגמל את האמן? זו בעיה שיום יבוא ותפתר בצורה טכנולוגית, אולם עד אז, הממוצעים תמיד שוגים והולכים לכיוון המוזיקה הפופולרית על חשבון המוזיקה האלטרנטיבית.

פאב או מועדון שמשמיע מוסיקה, ומרוויח כסף מההשמעה, ראוי שישלם לאמנים על השמעת שיריהם.

כמובן, אם לדעתו של בעל פאב כזה או אחר אין צורך לשלם לפדרציה, הוא מוזמן להשמיע יצירות שפגו זכויות היוצרים בהן או יצירות של אמנים עצמאיים שמותירים את השימוש ביצירה בצורה חופשית יותר. כך הוא גם יקדם את האמנים וגם יחסוך לעצמו כסף (אך אולי הכנסתו תפגע כיוון שהוא לא משמיע את הלהיטים האחרונים).

בהערת אגב שרף תוהה מתי יתבעו אנשים שהעלו ליוטיוב סרטים עם להיט כזה או אחר. אני מזמין אותו לקרוא את מה שכתבתי לפני כארבעה חודשים על הסוגיה.

כשקראתי לראשונה כי אלן דרשוויץ הוציא ספר שנקרא "מכתבים לעורך דין צעיר" זה היה בעת שעיינתי במוסף כלכלה של אחד מהעיתונים היומיים. הרעיון היה נראה לי מצחיק מצד אחד, ומצד שני מעניין. חשבתי, בהתבסס על ביקורת הספר שנכתבה (ככל הנראה על ידי משרד יחסי הציבור), לכתוב ביקורת ללא קריאת הספר כמו ג'ון סוויפט מאמזון. לאחר שקראתי את הביקורת בעיתון היתה לי תחושה קשה שהולך להיות מדובר בעוד ספר בסגנון "המדריך ללוחם האור" של פאולו קואלו, שלל עצות זהות בבסיסן ללוחמי אור\עורכי דין.

אתמול, כמתנת ראש השנה, קיבלתי מאמי את הספר.

היום, בעת שמכונת הכביסה הלמה וניקתה את בגדי, ניסיתי לקרוא את הספר ולנקות עצמי מהדעה הקדומה שהיתה לי. באתי בראש פתוח לחלוטין, במיוחד לאור הקדמה שהלהיבה אותי עוד יותר והזכירה לי שבחרתי במקצוע המתאים לי בעולם - עריכת דין ועשיית צדק. הזדהתי כל כך עם דרשוויץ בקריירה שלו. גם אני מעורב פוליטית, מנסה לפלס את דרכי באקדמיה (מסיים תואר שני ומחפש מקום לדוקטורט) ומנסה את מזלי בפרקטיקה. סדר היום של דרשוויץ כה מזכיר לי את מה שאני אשמח לעשות בעתיד. כמו כן, הביקורת הרבה שיש לו כלפי הממסד מזכירה לי את הלהיטות בה אני פועל. דרשוויץ הצליח, בקריאה של שעתיים, לגרום לי להתאושש מכמה דברים רעים שחשבתי על המקצוע, במיוחד לאחר שנפגשתי עם לא מעט טכנוקרטים.

מצד שני, מעבר להקדמה ולמעט מאוד עמודים, הספר הזכיר לחלוטין את המדריך ללוחם האור של קואלו. רובו עצות נהדרות שחוזרות על עצמן בעשרות וריאציות, עד כי לעיתים מדובר באותו סיפור, אותה פסקה. דרשוויץ אף נכשל בלשונו פעם אחת כשהוא מספר פעמיים את אותו הסיפור, על "צדק צדק תרדוף" ונותן פרשנות שונה (וכמעט הפוכה בכל פעם. מומלץ לֵוָולְוֵט את הספר בכל מקרה).

נכון, גם אני, כמו השופטים שמתוארים בספרו של דרשוויץ באתי עם דעה קדומה, ולמרות שנתתי כל הזדמנות לעורך הדין הנכבד לשמוע, חטאתי באותו חטא שגדולים ממני חוטאים, נותרתי מוטה כלפי הספר. אולי, מצד אחד, הנטיה היתה רק לגבי הספר, למרות שדבריו של דרשוויץ נותרו אצלי, ואולי - רק אולי - אני צדקתי, והעובדה שהייתי מוטה מלכתחילה לא גרמה לכך שלאחר קריאת הספר אני חושב אחרת.

"מכתבים לעורך דין צעיר", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 66.30 ש"ח בסטימצקי.
פרק ראשון בטקסט.אורג.איל

כל מה שאישי אצלי הוא שאני לא יודע לשיר ומכיר בזה. מצד שני, אני נותן את השירים האלו כדי שאחרים יעשו אותם בקריאטיב קומונז. אולי תנסו? זו קריאה ציבורית לקוראי הנאמנים להציע גירסא שלהם לשיר, אולי לחלופין לבוא ולשיר במקומי אצלי בסטודיו? אני מוכן...

אפשר גם להוריד אותו ולא להשתמש באמבדד פלייר.

השירה חלשה בכוונה.

E/G#m C#sus2/Bsus24

A Disease like you;
You make my skin turn blue;
The games you play, the things you say,
That's why i wanted you.

An infection like me,
Altered mentally, spreading like glee
Things on my mind, that you may find,
too demanding. in fact to be.

E/A/B/B

And every thing you say,
Will make me wonder, why am i this way,
Am i too cold, am i too warm,
Do you hold me to cuddle, till the end of the storm?

--

A Disease like you,
Spread like cancer, moist as mountain dew;
Crawling from within, under my skin.
Pinned to your bed like glue.

Are you contagious like me?
In every moment, i want to hear you plea
To feel your lips, with the later kiss,
That tastes of Pooh Earl Tea

--
Chorus, Refrain:

A Disease like you (I know i gotta let you go)
You Make My Skin Turn Blue (My head spins round and round)
Are you contagious like me (or is it just my head?)
C'mon let me plea? (or leave my head alone)

x2
---
E / G#m /A
A Disease like You

את כל מה שהיה צריך להגיד על הזוועה שמשטרת ישראל מעוללת להלמו כבר אמרו (גל מור, יובל דרור, פורום רוטר, גדי, חרמון, נומרח, עידן, ואני מניח שיש עוד). אבל ההתייחסות היא לא רק לרדיפה של המשטרה כנגד הלמו, ואפילו לא לטענה המצחיקה שיקח למשטרה 30 ימים להעתיק את הכונן הקשיח של הלמו. השאלה היא שאלה של מבנה המדינה.

כעקרון, בכל הנוגע לפרסומים, אין הרבה הבדל בין בלוגים לעיתונים, חוץ מהשאלה לגבי חסיון מקורות ועוד כמה שאלות זוטות. אולם, אם עיתון היה מפרסם בבוקר שניתן בנקל להשיג את שם המתלוננת אם רק נכנסים לאתר הנשיא ועושים א', ב' וג', האם היה מדובר בעבירה על הצו? להערכתי לא. כמו אותו עיתון שפרסם, הלמו עצמו לא אמר כלום על המקור של המידע, וגם לא על מהימנותו, הוא רק הצביע על הגיחוך שבאיסור פרסום בעידן שהמידע כבר מפורסם. הפוסט שלו לא הכיל כל רמז שמדובר במתלוננות, אלא רק קישר ישירות למכתב שנכתב לשר רמון ולטלפון לפרטי קשר בלשכת הנשיא. והאם כשמישהו מטקבק אצל ולווט גם הוא מפר צו איסור פרסום? והאם המידע עד כדי כך לא מפורסם, שכשנכתב באתר רוטר השם בהקשר אחר, נאמר למישהו שהוא מפר צו איסור פרסום?

עוד עניין מגוחך הוא ההשארה של הלמו במעצר. כעקרון, הסיבה להחזיק חשודים במעצר היא כי אי המצאותם במעצר עשויה לשבש הליכי חקירה, עשויה לסכן את הציבור או עשויה לגרום לכך שהחשוד ימלט ממשפט צדק. האם יש חשש כלשהו שהלמו יעשה זאת? לדעתי מה שנוצר כאן, במיוחד עקב ה"השעיה" מהאינטרנט, הוא ענישה ללא משפט. ההשמה של הלמו במעצר, כמו שכותב גל מור, היא לא במקום ורבים וטובים טרם נעצרו על עבירות דומות. ההרחקה מהאינטרנט נועדה לפגוע ישירות בפרנסתו של הלמו, למרות שאני לא יודע איך הוא מתפרנס מהאתר, ואם כן, אני אשמח גם להתפרנס.

מצד אחד, קורה כאן משהו מצחיק. כולם כעת יכולים להגיע לאתר של הלמו, ולהתחיל לעקוב אחרי שובל הפירורים, והכל בשל רשלנות המשטרה שלא החליטה לעשות את העניין באלגנטיות. האם המשטרה כאן גם מפרה הוראות חוק בכך שלא מונעת מהחיפוש כעת להגיע לרשת? ומה עם גוגל? האם אין היא אחראית גם כן? למקרה שלא שמתם לב, הפוסט המקורי של הלמו עוד שם והעבריינים האמיתיים הם אלו שלא הורידו את המידע מהאתרים המקוריים. האם המשטרה מתקשה להוציא צו נגד תפוז?

ללא הסתה למרד ולעבירה על החוק, מה היה קורה אם כאות מחאה על מה שנעשה להלמו היו מתמלאים אתרי האינטרנט, הטוקבקים, הפורומים, והכל, באותם פרטים, ולאו דווקא בכוונה לפגוע באותה ה' או א', אלא בכדי להראות שלמשטרה אין יכולת לעשות כלום? האם אלף בלוגרים היו נשלחים למעצר? האם מאה אלף בלוגרים היו נשלחים למעצר?

ולסיום, דבריה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, שלא נראו יפים יותר מאשר ביום כמו היום: ""היום אי אפשר למנוע פרסום"... "אם עיתון א' לא יפרסם חומר מסוים, אז זה יתפרסם בעיתון ב', ואם לא בעיתון ב' אז בטלוויזיה, ואם לא בטלוויזיה אז בבלוג באינטרנט""

ישוחרר הלמו לאלתר

(cc) Zac-Attack

"נותנים שיניים למי שאין לו אגוזים", כך תמיד סער היה אומר למראה בחורה יפה שמתחככת עם גבר תפוס; הוא לא היה מאמין במונוגמיה, אבל הוא גם לא היה בוגד. המחיר היה תמיד גבוה מדי, העלות של התפיסה, העלות של ההסברים, העלות של הכל בעצם. מצד שני, בגידה, היא היתה דורשת מחויבות כלשהי. מידה של נכונות להקריב משהו בין הצדדים על מנת להגיע לשלב הזה שבו השרשראות מוצאות מהתיק וניתן לקשור אחד את השני. ומה אם הצדדים אף פעם לא הצהירו על כבילתם? האם זה עדיין אומר שיש משמעות כלשהי למערכת היחסים ושהכבלים לא קיימים? ומה קורה כשאין שלשלאות? האם זה אומר שהכל חופשי?

כבלים במערכת יחסים באים מבחירה, לא? הצדדים כובלים את רצונם בהסדר חוזי כלשהו, הצדדים מחליטים שהם בוחרים לוותר על תענוגות הבשר בכדי להנות מתענוגות בשר ספציפיות. אבל מי בכלל החליט שזו הדרך? מי בכלל אמר שהמגע הגופני הוא הדבר החשוב ביותר בטרם תתקיים בגידה? האם בגידה לא מתחילה בשיחה בה אתה אומר לה שאתה רוצה אותה, גם אם לא עשית כלום?

אבל מערכות יחסים, מטבען, אינן מערכות משפטיות בהן הכלל עובד ללא כל בעיה. מעורבים בהן רגשות, תחושות שאתה לא תמיד תבין, משחקים קטנים בהם אין אפשרות להמלט מהבחירה הלא כל כך טבעית של ויתור על חלק מהחירויות. קוראים להן חירויות כי אתה באמת חופשי, אבל חופשי במובן המשפטי לחלוטין - בלי שום מנגנון שאוסר עלייך, אולם החברה תעניש אותך - הסנקציה המוסרית באה כאן. כמובן שלהתלות באילנות גבוהים לא עוזר, והיו כאלו שכבר עשו זאת לפני, אבל זו לא הבעיה. אצלי, דווקא בגלל מצבי המיוחד, אני לא יודע האם זו המציאות שמכה בי על חטא, או שמא זה הגורל שמחליט לתעתע בי. האם כך יכול לקרות, בניגוד לכל סטטיסטיקה אפשרית, שאני מחוזר על ידי יותר מאחת? והאם, פתאום, אני אצטרך ליישם את כל ההגיון האפשרי כדי להתעלם מהשניה?

בעבור תאוות בשרים בלתי חוקית (cc) Mailingering

ביחסים, כמו במניות, אתה אף פעם לא יכול לחזות את מה שיקרה - או את מה שאתה רוצה שיקרה. הכל יכול להשתנות בהינף יד. כמו בנסיכה הקסומה, כשהפיראט האכזר רוברטס אמר לווסלי בכל לילה שהוא עשוי להרוג אותו בבוקר, כך הן מערכות יחסים. הן מחויבות ללא מחויבות, שבריריות וקטנות. בעייתיות. לא רק שאתה לא יודע לאן הן ילכו, אתה גם לא יודע אם תורת ההפרה היעילה רלוונטית כאן; אתה תקוע במצב בו אתה יכול להשאר בנתיב בו אתה נוסע כעת, ולא לדעת היכן תהיה בעוד חמש נשימות, או שאתה יכול ללכת לנתיב אחר, בו אתה גם לא יודע היכן תהיה בעוד נשימותיים. האם יש הבדל בין השניים? אתה אף פעם לא יכול לדעת.
אתה מוצא את עצמך במצב מוזר, בו אתה לא יכול להבין מה באמת מתרחש; האם אתה אומר באמת את המשפטים שיוצאים מפיך? והאם אתה לא נמנע מלשקר? כי שקר הוא דבר שהורגלת לא לעשות, הורגלת לקיים את חייך בציבור, ללא דבר להסתיר. גם הורגלת, מצד שני, שאף אחת לא חושקת בך בצורה הזו באותה המידה שאתה חושק בה, אז למה אתה מסתיר את זה?

(cc) Mailingering

לאט לאט אתה מתחיל להתלבט, בכלל, האם כל העניין הזה, של חשיפה בציבור, של להציג את עצמך ולכתוב, ולקבל פרסום, ולהיות מוכר - אף אם רק בקהילתך - הוא מוצדק. אם היה לך בלוג אנונימי בישראבלוג, או אם היית פותח איזה בלוג באנגלית איפשהו, אף אחד לא היה מכיר אותך, לבטח שתי הנפשות הרלוונטיות לפוסט לא היו קוראות את מה שכתבת. אבל עכשיו? עכשיו אתה יודע שהן כן. אתה יודע שהן מבקרות, מגיבות, משנות את דעתן לעיתים, ואולי גם נמשכות אלייך כי אתה כל כך מוחצן. אתה מרגיש שויתרת על חלק ניכר מהחיים שלך - בעוד אתה נלחם על הזכות של אחרים לפרטיות, בעוד שאתה נלחם על מה שכל כך חשוב לך ברמה התיאורטית, בפרקטיקה אתה מוכן לוותר על הכל רק בשביל עוד פוסט מוצלח. לשמוע את אותם חמישה טוקבקים על כמה אתה מסכן כשאתה לא יכול להחליט, אתה מוותר על החיים רק בשביל לדווח עליהם, ולזה אתה קורא לחיות?

אתה מבין, הכל בחיים הם בחירות שלך. אתה זה שהחלטת להיות כל כך מוחצן, אתה זה שבחרת מי להיות בכלל, והנה, שנתיים אחרי, הכל בא להחריב אותך. הבלוג שלך, שהיה המקום הפרטי שלך לאורך כל כך הרבה זמן, שיכלת לכתוב בו את כל מה שחשבת ואת כל מה שרצית, שיכלת להיות מי שלא תרצה כשאתה בו, פתאום בוגד בך, פתאום מה שכל כך רצית שיבוא לך, אבל במנות קטנות, מחליט לבוא ביותר מזה.
ומה אתה עושה? איך אתה מחליט לאן ללכת? פתאום אתה מבין שעם חברייך הקרובים אתה לא יכול לחלוק את הבעיה; כי הם מכירים את הנפשות; עם השתיים, אליהן כל כך התקרבת, אתה לא יכול לדבר על זה; עם אקסיות? זה לבטח לא המקום לדון בנושאים האלו. אז מה? מה אתה עושה כדי לשמוע? האם אתה רק כותב עוד ועוד ועוד כדי להמנע מלהחליט?

חיים רביה מדווח באתרו היום כי בית המשפט בבלגיה הורה לגוגל, בפועל, לסגור את שירות גוגל ניוז בבלגיה עקב הפרת זכויות יוצרים. לטענתו (וככל הנראה בהסתמך על הפסיקה בנושא Perfect 10) גוגל מרוויחה מפרסומות ובמקביל שומרת את הטקסטים המוגנים בזכויות יוצרים. פסיקת בית המשפט בבלגיה, שנראית לי חריגה למדי, מראה מצד אחד כיצד דיני זכויות היוצרים המודרניים מגבילים את השימוש ההוגן בתוכן, ומצד שני - מרמזת על העתיד לבוא.

הרי, בין שירות גוגל ניוז למנוע החיפוש גוגל אין הבדל רב. בגדול, שניהם שומרים עותק מקומי של הקובץ המאונדקס ומפרים את זכויות היוצרים שבו. האם גוגל שמרוויחה מפרסומות לא מפרה בעצמה את זכויות היוצרים גם בעמוד זה, לכשיאונדקס? הרי בכל אתר יש את קובץ robots.txt שאומר למנוע החיפוש לא לאנדקס ולא לשמור עותק מהארכיון.

יותר מכך, בימים אלו, ניתן אולי לראות באתר האינטרנט "מאגר מידע" של מילים, ובאינדוקס של המאגר לראות כשימוש הוגן במאגר מידע, במסגרת הData Right. כמו שספר טלפונים אינו מוגן בזכויות יוצרים, כך גם הידיעה אילו יצירות (המוגנות, לכאורה, בזכויות יוצרים) מופיעות במקום מסוים (מה שעושה מאגר המידע, בגדול) אינה  מוגנת בזכויות יוצרים. יותר מזה, דווקא הפסיקה בנושאי חדשות, ובמיוחד הפסיקה של Motorola v. NBA קבעה בזמנו כי חדשות היום אינן יכולות להיות מוגנות בזכויות יוצרים, וכך גם הידיעה של מי דיווח מתי ואיפה.

גוגל עצמה אכן מתעשרת מניהול מאגר המידע שלה, ועל כך איש אינו חולק. התעשרות זו אינה באה לבד - היא באה כיוון שגוגל יודעת גם להכווין את המשתמש למקום בו הוא יכול למצוא את המידע בצורה המדויקת ביותר, גוגל מביאה תעבורה לא פחות מאשר היא מתעשרת.

השאלה לגבי מעמדה של גוגל כמנוע חיפוש אינה קיימת יותר. גוגל נמצאת כאן והיא מקלה על חיינו בצורה מדהימה. מי היה זוכר, היום - בעידן של גוגל, את שמות האתרים האהובים עליו? מי היה יודע כיצד למצוא מידע על נושא חשוב? מי היה יכול להכיר תרבות חדשה ללא מנוע שנכנס לבליל המידע הנקרא אינטרנט ודג משם מילים ספציפיות. מצד שני, המשפט עוד לא ערוך להתמודד עם מנגנון כזה; הגדרות ישנות כמו "זכויות יוצרים" ו"מאגרי מידע" אינן מתאימות בעידן בו מאגר מידע אינו ספריה קטנה של כמה מאות אלפי ספרים, אלא מילארדי אתרי אינטרנט שמתעדכנים תכופות.

גוגל עושה את מה שאנחנו היינו עושים אם היא לא היתה קיימת: היא לוקחת מידע מאתרים ושומרת אצלה כדי לחפש במועד מאוחר יותר. סביר להניח שאם גוגל היתה מוצאת מחוץ לחוק פתאום, אז כל אחד מאיתנו היה מורה למחשב שלו - למטרות סקירה, ביקורת ומחקר - להעתיק מדי יום\שעה\דקה את האתרים החשובים לו לעותק מקומי במחשב כדי שהוא יוכל לסרוק אותם כשהוא מחפש מידע חדש. אולם, גוגל מרכזת את הידע הזה במקום אחד - עם כל הסגולות וכל הנזקים של הפעולה הזו.

אם נניח, גוגל היתה תוכנה שמותקנת על המחשב האישי של כל אחד מאיתנו, וכשהיינו לוחצים על חיפוש היא היתה הולכת ומחפשת אתר אחר אתר, ללא כל ידע מוקדם לגבי התוכן וללא אפשרות להנחיה. העומס על השרתים היה גובר, מצד אחד, ומצד שני - לא היתה מתבצעת כל הפרה.

זה מה שאתם רוצים?

דווקא את דבריו של יוסי גורביץ קראתי הפעם עם מעט ביקורתיות. גורביץ מביא את סיפורו של נאומו של האפיפיור, שמהווה לא יותר מאשר אזכור של נאום קודם (להתחרות בסקירה ההיסטורית של גורביץ אני לא אוכל, במיוחד עקב חוסר ההבנה ביחס אליו). הוא מביא שלל דוגמאות לכך שהאיסלאם בורר את ההלכות שנוח לו לקיים ומתעלם, לעיתים, ממקרים בהם הוא יוצא נפסד.

אולם יש דבר אחד שצריך לזכור לפני שעומדים לצידו של בנדיקטוס. שלוש הדתות המונותאיסטיות הן עדיין דתות מתחרות. כל דת, למרות שאינה "מיסיונרית" במובן הקלאסי של המילה, מנסה להביא להאדרתה העצמית ולהכחדת הדתות האחרות (גם אם באמצעי שלום). ה"תחרות" החופשית בין הדתות היא משהו שתמיד היה קיים, גם אם בצורת דר אל חרב וגם אם לא. בנדיקדוס, בתור האפיפיור ונושא בשורתו של האל עלי אדמות, הוא סמנכ"ל השיווק של האלהות. הוא רוצה לקדם את השילוש על חשבון דתות אחרות, ולכן, ככל שזה נוגע למאמציו, אין הבדל רב בין מעשיו לבין כל התבטאות של מנכ"ל לגבי מוצרי המתחרים.

אכן, הגורמים שעומדים כיום בראש המדינות האיסלאמיות קיצוניים בחלקם. חלקם משתמשים באלימות על מנת לכפות את דתם ואמונתם על אחרים. אולם, בל נשכח תקופות אחרות בהן גם הנצרות השתמשה בכח הזרוע; כיום, אולם, הנצרות היא אל-מדינתית (ואולי על-מדיניתית גם כן) לאחר שהוקעה מתוך המדינות על היותה מושחתת ומשחיתה. לא רק הנצרות הוקעה, אלא מדינות מסוימות (לדוגמא אנגליה ורוסיה) בחרו לאמץ לעצמן זרמים שאינם קתוליים מסיבות אלו ואף מסיבות אחרות.

חרף העובדה שהביקורת של האפיפיור על האיסלאם כיום מוצדקת לדעתי, אין זה אומר שצריך לצדד בו. כל חברי המוסלמים אינם קיצוניים ואינם אלימים, ובניגוד ליהודים רבים שאני מכיר, הם אינם מנסים להפיץ את הבשורה על פי מוחמד בכח הזרוע. אולם, דבריו של בנדיקטוס באים מדת שעשתה דברים כל כך רעים לאנושות ולזכויות האדם, ועדיין ממשיכים להתנגד לזכויות בסיסיות, שאי אפשר לתמוך בו אישית.

אכן, האקט של שריפת כנסיות מטעם מוסלמים אתמול היה אקט קיצוני וברברי; היינו מאמינים שאותו אקט הוא גם ברברי אם היה מבוצע על ידי הומוסקסואלים המתנגדים לדברי בנדיקטוס על נישואים חד-מיניים, הלא כן? אך האם באותו הנאום שנושא בנדיקטוס לאומה הוא קורא להשמדת האיסלאם או רק מנסה להצית את מעשי המוסלמים בכדי להדגים כמה הם אלימים מטבעם? האם הוא לא מקדם נבואה שתגשים את עצמה?

דת היא מוסד מושחת מן היסוד, היא ממסדת וכובלת את שיקול דעתו של האדם מטעמים שאינם מוסריים אלא נבנים על אמונה דוׁגמָתִּית. אותה אמונה היא יסוד שלא ניתן להסביר. האם יכול להיות כי אותן שלוש דתות מונותאיסטיות (כשלמעשה כל אחת מדתות אלו מפולגת עד כדי אבק) מייצגות את אותו אל? האם האל שקידם וחידש בכל רגע נתון את בריתו עם האדם מתקדם ומשנה?

האם יכול להיות שאותו נוצרי, שמאמין שאלהים עצמו חידש את הברית עם בניו בהתגלותו באמצעות ישוע מנצרת, יודע שהאל יכול לחדש בריתות, ועל כן כאשר בא נציגו של מוחמד הנביא - המגלה את אללה אי שם במדבריות, הוא מחוייב להאמין גם בו? או שמא ההשארות בנצרות היא בחירה מודעת לכבילת שיקול הדעת?

אותו מאבק דתי שהתרחש בתקופת מסעות הצלב דומה שחוזר עכשיו. כוחות הכנסיה רוצים לשמר את המקומות הקדושים בארץ הבשורה ולהגן עליהם מפני כוחות האיסלאם שזה עתה השתלטו עליהם. היהודים, כרגיל, הם בני חסות שמנסים רק לשמור על עצמם ומצדדים באלו שמוכנים להגן עליהם. האינטרסים כאן שונים, אבל מה עם פשוט לעצור פעם אחת ולחשוב? לפני שאנחנו בוחרים צד כלשהו במאבק, אולי כדאי פשוט להפסיק אותו?

בימים האחרונים אתה פשוט מוצא את עצמך טרוד יותר מדי בדברים אחרים. רביעי-חמישי-שישי כמעט ולא ישנת. ברביעי אתה יוצא מהדירה שלה, בערך תשע וחצי, לא מאוחר. אמרת לעצמך, אני אקפוץ להגיד שלום לחברים בפאב, והלכת רק לשניה. פתאום אתה רואה בדרך חבר שלא ראית הרבה זמן. הוא בדיוק בדרך לפגישה עם "משלחת קטנה מאנגליה" של פעילי לייבור. אז מה, לא תלך? אז אתה יושב ליד איזה חבר פרלמנט, לא משהו רציני. מדברים קצת על פרטיות, על הגבלת גולשים, מדברים על החיים. אבל אתה לא אומר כלום. אתה אומר לעצמך, לבטח אני צריך לקום בשש בבור, יש עבודה, אז אני לא אשאר עד מאוחר. אתה מגיע הביתה באחת עשרה וחצי ואתה מתחיל לכתוב את ההסכמים ללקוחות. אתה עובד, אבל לא קשה מדי, רק להקליד, זה בסדר. מתישהו אתה נכנס מתחת לשמיכה והולך לישון. הכל יהיה בסדר, אתה אומר לעצמך.

מצאת את עצמך בחמישי בבוקר, אחרי שלא ישנת ברביעי כמעט, קם והולך ללשכה של רפי איתן, שר במשרד ראש הממשלה לענייני גמלאים. שם היתה פגישה מאוד חפוזה עם מרטין לותר קינג השלישי, שבה הוא הציע לסייע בתיווך בעסקת שליט. ואז רצת, בלי אפילו לחשוב על מה שהיה בפגישה, לפגישה עם יצחק (בוז'י) הרצוג, שר התיירות, עם אותה משלחת בדיוק. פגישות חפוזות, הרבה צילומים, מרפסות, דיבורים גבוהים. הכל היה מאוד שטחי מצד אחד, אבל מאוד עמוק מתחת לפני השטח.

אחרי כל אלה, ובלחץ מטורף של זמן, הגעת הביתה והתקלחת. שמת בגדים רפויים וירדת לחווה של ההורים. שם ארגנו קבלת פנים לחבר'ה והרמת כוסית לשנה החדשה. בצורה מפתיעה, צומת הנגב, כמה קילומטרים לפני הבית של ההורים, נחסמה בגלל מירוץ אופניים. מאיה, שנהגה, ירדה לשטח עם האוטו שלה (רמז: זה לא ג'יפ) ונסעה בכביש הישן לאילת, זה שכבר נהרס ונסלל מחדש בצד. בעוד שכל האורחים תקועים, אנחנו אכלנו קצת חול ולבסוף הגענו.

האירוע בחווה נראה לך כל כך רגיל, אבל יש כאלו שהיו אומרים שהוא הזוי משהו. מקהלת גוספל באמצע המדבר, על כר דשא אחד גדול, שרה ומפזזת את "יום אחד אולי אפרוש כנפיים" של מרגול. אוכל טבעוני מבית קהילת העבריים מדימונה ומים, הרבה מים. נטיעת עצים קלילה ואז יושבים קצת על הדשא לנוח. לי זה נראה כל כך רגיל, אבל מאיה אמרה לך שזה יחסית הזוי שדברים כאלו קורים. זה לא נורמאלי במיוחד. בדרך חזרה לתל-אביב אתה נוהג. הן ישנו באוטו, שתיהן. המוזיקה היתה שקטה מדי, האורות נראו כל כך מוכרים. עשית את הדרך הזו כל כך הרבה פעמים, שלא הבנת איך אני ממשיך אותה בלי להרדם. אתה כבר נוהג על טייס אוטומאטי. שוכח איפה צריך לפנות ועושה את זה מאינסטינקט. לתל-אביב אתה מגיע בעשר, לא מוקדם כדי לנוח ולא מאוחר מספיק כדי לצאת. אתה מתקלח.

הגעת הביתה בערך בשתיים. התקלחי והתיישבת על עבודה. יצא שהשבוע היתה לך כל כך הרבה עבודה שלא היה זמן לחשוב על כמה זה בעצם. יותר מדי מילים נכתבו, כשלכל מילה יש מחיר. כל מילה, לא משנה איך תסתכל על זה, משנה פרומיל בחוזה; כל פרומיל לפעמים יכול להיות אלפי, אם לא עשרות אלפי, דולרים. אבל אתה? מתוך טייס אוטומאטי לפעמים כותב אותם. נכנסת למיטה והנחתי את הלפטופ על הירכים. התחלת עם החוזה והמשכתי עם הסמינריון שהיית צריך להגיש ביום שישי. בערך בארבע וחצי כבר לא יכלת להתרכז יותר. כיוונת שעון לאחת עשרה, שעתיים לפני ההגשה, וקיוות לטוב ביותר.

לא נותר לך הרבה, בסך הכל, מדובר בעבודה בביליוגרפית בלבד, לסדר את הרשימה ולארגן אותה. לבדוק שלא טעית באף הערת שוליים ושלא השארת איזה "לבדוק אחר כך" באיזהשהוא מקום. בדרך כלל אתה כבר לא בודק אחר כך, משאיר את זה וזהו. זה נעלם. בתשע כבר הטלפון העיר אותך ומשם מקלחת ושוב לכתוב. עד אחת-עשרה סיימת את הכל, והנה, אתה מוצא את עצמך פנוי.

טיול קל בתחנה מרכזית לקניות של מתנות לסופשבוע ולימי ההולדת שבאים. שלושה אקדחי צעצוע עם כוונת לייזר, שניים לחברים ואחד לך. אתה יודע שזה יכאב, אבל אתה יודע שזה גם יהיה כיף. ארוחת ערב, גם היא צמחונית, עם שיחת חולין. ואז הטלפונים המציקים הרגילים.

אתה מגיע אליה הביתה ואתה יודע שלא משנה מה תעשה זו תהיה הבחירה הלא נכונה. אם תגיד לה שאתה רוצה לצאת זה עלול לומר שאתה לא רוצה להיות איתה. אם תגיד לה שאתה רוצה להשאר, אתה תצטייר בתור זה שבא רק בשביל מין. אז מה אתה עושה? אתה לא יכול לשאול אותה, היא לא החלטית. בסוף (אתה) מחליט שהולכים אל חברים שלך. אתה יודע שזו טעות, אתה יודע שהיא לא תהנה שם, אז למה אתה עושה את זה? אפשר לצאת לאנשהו אחר ולשתות, אפשר להשאר.

בניגוד לבדרך כלל, אתה לא לחוץ על לאחר. אתה יודע שאתה לא באמת רוצה ללכת, אתה לא רוצה להרגיש שם לא בנוח, ואתה לא רוצה שהיא תרגיש שם לא בנוח. אז למה אתה עושה את זה? מה? אתה באמת רוצה שהיא תפגוש את החברים שלך? בדרך באוטו היא משחקת עם המצלמה, ואז מגיעים. אתה מנגן קצת, אבל אתה כבר הרוג מדי בשביל לנגן מהר, אתה מפחד שאתה לא מנגן מספיק טוב ושאתה לא עושה עליה רושם. אתה גם מפחד שהיא לא תדבר, שהיא רק תשב שם בפינה. אז מה אתה עושה?

הרבה אחרי חצות כבר, ואתה רואה שהיא לא רוצה להיות שם. את האמת, גם אתה. אתה כן רוצה להיות שם, אבל לא באמת, אתה יודע שזה לא בדיוק המצב רוח האופטימאלי שלי, אתה הרוג לא פחות. נכנסים לאוטו ואתה מקפיץ אותה הביתה. אתה יודע שלא תעלה למעלה, אתה אפילו מעיז לשאול זאת. נשיקה ואז נהג המונית מאחורייך מצפצף, כאילו הוא כבר חייב להמשיך.

אחת ומחצה, אתה מגיע הביתה, נכנס למיטה שלך ומתכסה בשמיכת הפליז. השבוע אין מסיבת חניון, אין גם דקירות ורציחות. אתה הולך לישון. בבוקר תעבוד.

אחת ומחצה, פשוט בצד השני של היום. אתה לא מאמין שזה קרה לך. מה בעצם אתה עשית שגרם לזה לקרות?

דווקא ביום בו אנחנו מתבשרים על "פשרה חסרת תקדים" בה שילמו מפעילי אתר edonkey סכום של 30,000,000 דולר לחברות זכויות היוצרים, אלא גם הסירו את האתר מהרשת, את התוכנה עצמה, החלו להפעיל מעקב אחר משתמשים בתוכנה וכן אחר מבקרים באתר עצמו (תמוה, לא?) אנחנו מבינים מדוע הפרד, אחיו פתוח-הקוד של החמור, הוא זה שישרוד.

(על הלינק עצמו אתם יכולים ללחוץ, הוא עובר באמצעות פרוקסי \\ אנונימיות אינה מובטחת - י.ק).

(cc) jpockele

בניגוד לאחיו החורג (והבכור), הפרד נבנה בצורה בה אין לתוכנה יוצרים. אין למי שבא בטענות כנגד התוכנה "נתבעים". אין לתוכנה "קבוצה שעודדה הפרת זכויות יוצרים" שיכולה לעצור את ההפרות כרגע. אין לתוכנה אפשרות כעת לעצור את התוכנות שכבר קיימות, ואין אפשרות לסגור את הרשת. האינטרנט נבנה בתחילה בצורה מבוזרת בכוונה כדי לספק מערכת שתמיד תעבוד במצב של מלחמה. הרעיון של רשת בעלת שרתים מבוזרים, עם קליינטים שאדישים אחד לשני ועובדים בפרוטוקלים מקובלים. האימיול אמנם לא "תוכנן" בצורה כזו, אבל כך הוא בנוי - שרתים רבים, מפתחים רבים, מערכות רבות וגרסאות רבות, ובמצב של מלחמה כוללת, עדיין לא ניתן יהיה לעצור את השירות.

יעצרו, כמובן, משתפים גדולים. כמובן שיתבעו גם את מפעילי השרתים הגדולים. אולם, האם באמת יוכלו בעלי זכויות הסרטים להגיע לכל אדם שמחובר בכל מקום ובכל רשת? האם אוכל, באמצעות מחשב נייד ואינטרנט אלחוטי (ואולי סוללה סולארית) לחבר שרת שאניח על מרום עץ בפארק הירקון? האם אוכל באמצעות שירות טור לפתח שרת אנונימי כזה? האם יושקעו מיליארדי דולארים למגר את התופעה?

ומה יקרה אז? האם שודדי הים יחדלו להעביר את תרבות התקופה? האם השינויים התרבותיים שתוכנות שיתוף הקבצים הניבו (לרבות הגידול בפופולריות של "Lost" ו"24") לא שינו את התקופה? ההורדה של התכניות האלו מבוצעת כיום על ידי אוכלוסיית המיינסטרים. לא עוד גיקים בשוליים. כולם במקום העבודה רוצים להוריד את הסדרות ולראות את פיסות התרבות שמגיעות בצורה כה מהירה מניכר. כולם עושים זאת, כולם לא מבינים מה רע בזה.

כאן רואים איך תפיסה אידיאולוגית של קוד פתוח באה באמצעות הגברת החשיפה לתרבות, גם אם באמצעים לא חוקיים. הקוד הפתוח מכתיב את כללי המשחק שלו - אם אתם רוצים להשאר בחסות השירות, תהיו חייבים לא לאפשר למוצרים מסחריים להכנס. קחו את האחריות על עצמכם - אתם אלו שמורידים, אתם מבצעים את העבירה, לא איזה שירות אנונימי שאתם לא מכירים. אם אתם מוכנים לשאת בסיכון של להתבע, אז תורידו קבצים.

(cc) Sarah_Jane

הקוד הפתוח הוא עתיד התוכנה בכלל. הפיראטיות היתה תמיד זו שקידמה טכנולוגיות חדשות, יחד עם הפורנוגרפיה, והיא הביאה לנו את הוידיאו, הדיסקים הצרובים, נגני הMP3 (מי זוכר שפעם שאלו למה צריך את הנגנים אם יש את הדיסק המקורי?), הפורומים ושאר הדברים הטובים שלנו. אם הפיראטיות מקדמת עכשיו גם את הקוד הפתוח, בלית ברירה, אז יש בעצם אמירה חדשה: "אנחנו 'גונבים' ממי שלא מחלק בחינם את מה שאנחנו מוכנים לתת".

fidem aurum -- טור פרודי על הקשר בין הון לשלטון

מקריאת הידיעות החדשותיות היום על ענשו הקל (מדי) של עופר גלזר אני נמלא געגועים למוצר שמעולם לא היה לי העונש לרכוש. לאחר שרם כספי דיבר על המחויבות של קהילת השלטון לקהילת ההון, וקרא לשיתוף פעולה הדוק, הגיע היום שבו צריך לפדות את ההמחאות. כיוון שנשיא המדינה, משה קצב, נחקר כבר באזהרה, בין היתר בנושא מכירת חנינות.

הקשר בין הון ושלטון לבין מכירת חנינות הוא קשר ידוע. עוד בימי הביניים כתב האינדולגציה היה ידוע כדרך בה הכנסיה, מוסד שלטוני למחצה ובעל הסמכות החברתית, היתה מוכרת לאצילים שסרחו מחילה על חטאיהם. הרעיון היה פשוט מאוד - כסף, כידוע, קונה הכל. פוליטיקאים זקוקים לכסף בכדי לקדם את האג'נדה האידיאולוגית שלהם, ובעלי הון מוכן לשלם כסף טוב על מנת לקבל מעמד מיוחד - חנינה, חסינות בפני החוק, פרטיות, פטור ממכרזים מסוימים. וכולם מרוויחים. החברה מרוויחה כיוון שנכנס עוד כסף, בעל ההון מרוויח כיוון שהעסקה משתלמת לו, והמדינה מרוויחה. למה לא?

(cc) antmoose

לכן, עופר גלזר, המורשע הטרי, לא צריך ללכת לכלא. איני סבור, כחברי המלומד ליכטש, שתקופת המעצר תשקם את גלזר, כמו שהיא לא תשקם את החברה. דווקא מכירת המחילה לגלזר עשויה לשקם את החברה. "מעון גלזר לנשים מוכות גורל", כך יקראו למקום. עופר יבוא לשם, יטפל בכל אחת מהבחורות ויראה לה מה זה. מסכנות, הרביצו להן כל הלילה, אנסו אותן, ועכשיו הן באות לפאפא גלזר שיטפל בהן. הוא כבר ידאג לכך שהחברה תוכל לשקם את נפגעיה.

(cc) ceriess

לא יכלתי, כמובן, להתעלם מנוכחותו של מר רני רהב במתן החלטת בית המשפט. שרי אריסון, אשתו, בוודאי חושבת לעצמה "כיצד זה ישפיע על מחירי המניות" ורני מנסה לחשוב איך הוא יוציא עוד טור "פובליציסטי"  על כמה עושקים את אריסון ונטפלים לה סתם. איך מערכת המשפט "רעה" ובמקביל הוא מנסה למזער נזקים. "נוציא הערב עוד הודעה לעיתונות", הוא אומר לעצמו לבטח, "הפעם סינגל חדש של אבי ביטר". הכל כדי שגלזר לא יופיע בעמוד הראשי של "הארץ" מחר בבוקר.

במקביל, יושב לו, אולי, איזה שופט בבית המשפט העליון. חושב לו על התיק בזמן שהוא משוטט באתרי האינטרנט ואומר - אולי גלזר הזה יגיע לדיון אצלי? שמעתי ששרי אריסון היא באמת בחורה כארז. מחר, הוא יקום בבוקר ויקבל הזמנה לאירוע מעמותת התחת של החיים. באירוע יבואו כל מיני ילדים אוטיסטיים להראות כמה יפה הם ציירו. העמותה תראה כמה היא עובדת טוב. תגמר התערוכה והשופט ילגום לו כוס שיבלי, שנת 1975, היה בציר משובח. גלזר ישב ויסביר לו עד כמה הוא היה איש טוב, עד כמה הוא עוזר. במקרה יבוא גם עורך דין מסוים, יספר לאותו שופט עליון על הערעור שהוגש.

בד בבד, יום למחרת, השופט יקום בבוקר ויגיע למכוניתו. אולם, לדלת המכונית תודבק מעטפה. תכולתה? כמה מאות אגרות חוב למוכ"ז של בנק הפועלים. סכום לא מבוטל של מיליון וחצי ש"ח. השופט יתעלם ויסע לבית המשפט העליון. אותו שופט גם יבדוק את תיק מניותיו באותו יום, ויבין מהי ההשלכה של הרשעתו של גלזר. פתאום, הריבית שלו תעלה, תיק המניות יהיה שווה פחות. בכלל, העולם יראה אחרת. אז למה להרשיע? לא יותר זול למכור מחילה?

(cc) miz_ginbera

והנשיא? גם הוא יקבל מכתב בקשה לחנינה. הוא ישקול בכובד ראש. יזכור שגם הוא נמצא בחקירה בנסיבות דומות. הוא יחשוב טוב טוב אם הוא רוצה להיות במצבו של גלזר. והוא יגיד לעצמו, "מדוע אני צריך את זה?". הוא יחתום על חנינה. "גלזר בא על ענשו כבר, הוא התייסר כל החודשים האלו" הוא יפסוק. ולבסוף, לבסוף הוא ישחרר אותו הביתה.

(cc) 416style

בערב הנשיא יערוך קוקטייל קטן בבית הנשיא, כזה אירוע דל משתתפים. בעלי הבנקים, שרים, ראשי ממשלה לשעבר ונשיאים לשעבר. כולם יבואו וישתו יין בורדו. יחדיו הם ידברו על מסע הבחירות הבא לראשות הממשלה, ואולי, אולי גם על שינוי חוקי ההטרדה המינית. אז מי אמר שקשר בין הון ושלטון הוא פסול?

תרחיש דמיוני:

המשטרה פשטה היום על משרדי חברת קסטרו (או כל חברה אחרת, זה באמת לא משנה) והחרימה מכונות תפירה לאחר שהסתבר שכובעי גרב שיוצרו על ידי החברה שימשו חבורת שודדים בשוד בנק אלים. לאחר שוד הבנק, פנו השודדים לפינת רחוב בה אנסו את הקופאית, רצחו אותה, ולבסוף בישלוה לארוחת ערב. המשטרה קוראת להטיל את האחריות על חברת קסטרו כיוון שבאמצעות יצור כובעי גרב היא מכשילה את רשויות אכיפת החוק בזיהוי הרוצחים, האנסים והשודדים. כמו כן, המשטרה מבקשת להפסיק לייצר כובעי גרב.

מלשכתו של יאסר ערפאת המנוח נמסר כי גם הוא אמנם נהג לחבוש כובע גרב, אבל כדי לחמם את אזניו בעת מחלה.

שודד בפוטנציה (cc) fatal_cleopatra

משטרת גרמניה פשטה היום על חוות שרתים שהשתתפה בפרויקט טור (יש גם בעברית). אותו פרויקט מבוזר שמאפשר לגולשים בכל העולם לעבור מחסומי צנזורה ולהגיע לאתרים בכל העולם על ידי הסוואת כתובות IP ומדינות המוצא של המשתתפים. בניגוד לשרתי פרוקסי אחרים, שרתי טור הם מבוזרים ומורצים יחדיו על ידי גולשים.

טור הוא כמו כובע גרב, הוא יכול להסוות באמת את הרוצח או הפדופיל, אבל הוא יכול גם לחמם את האזנים. הוא יכול להביא לסין את מאות אלפי הבלוגים שחסומים; הוא יכול לאפשר למאות גולשים באיראן לגלות מהי דמוקרטיה, והוא יכול להביא לכך שיותר מידע על שחיתויות יודלף בלי הפחד להתגלות.

נכון לעכשיו, טרם הוגשו כתבי אישום נגד מחזיקי המחשבים, ודומה כי שנעשה היה על מנת לגלות את הפדופילים, אולם, רשויות השלטון היו צריכות לקרוא טוב את ההצהרה של טור: זו מציינת במפורש כי המטרה אינה לעודד פדופיליה, ועבירות על החוק, וכי הגלישה אינה אנונימית לגמרי, אלא רק מבוזרת. לכן, מטרת טור היא להגן מפני מעקב אחר הרגלי גלישה וחסימת אתרים שרירותית, ולא להסוות את הגולש ולמנוע מרשויות החוק לאתר מבצעי פשעים.

טור מגדיר את עצמו כבצל, הוא עוטה שכבות שכבות של מידע מאובטח מעל המידע המשודר ומעביר את המידע טיול קצר באוטוסטרדת המידע, טיול שהיית לוקח אם מישהו היה עוקב אחרייך ברכב, טיול שהיית רוצה לשכוח אם מישהו באמצע חטף אותך וזרק אותך בסמטה חשוכה. לא רק שטור מגן על פרטיות הגולשים בכך שהוא מעביר אותם דרך שרתים, גם מנהלי שרתי טור, תיאורטית, אינם מסוגלים לאתר את המידע המועבר, ועל כן אדישים הם באם מדובר בפדופיליה, סרטים מוגנים בזכויות יוצרים או מיטב יצירותיו של שייקספיר. לכן, אין כל סכנה (מלבד הנזק החברתי שנגרם לשמם הטוב של מריצי האתרים האלו) להריץ שרת טור מבחינה משפטית (לכאורה).

(cc) scragz

אבל הרעיון של להעלים את טור הוא רעיון שבא ממשטרים חשוכים. כששמעון דיסקין כותב "הפחד להזדהות איננו סימן לפלורליזם אלא לרדיפה בגין הבעת דעה. אדם חופשי באמת לא יפחד מלהביע כל דעה שהוא מאמין בה, כל עוד לא מדובר בעבירה פלילית ממש. לא פחדתי להביע את דעותיי בבריה"מ, ונראה לי מגוחך שיש עוד כאלה הפוחדים לדבר בגלוי במדינה דמוקרטית." הוא מביע את המטרה הגלויה והמוצרהת של טור - יש מקומות בהם בני האדם לא חופשיים באמת, ואינם יכולים להביע את דעתם, ויותר מזה - יש מדינות בהן הבעת דעה היא עבירה פלילית (גם בארץ, דעות מסוימות אינן מקובלות).
גם בארץ יש דברים שעדיף שיעשו בסתר, גם המדינות עושות שימוש בטור כיום על מנת לבצע משימות במדינות אויב באותה טכניקה בדיוק; אבל לא רק מדינות, גם סקרים מסחריים, טוקבקים אנונימיים, כולם צריכים את כובע הגרב הקטן הזה.

כובע הגרב של הדמוקרטיה צריך להיות שמו העברי של שירות טור, ואני בהחלט ממליץ להתקין על מנת להביא את הדמוקרטיה לרשת.

הרבה בנות גרמו לי לכתוב מוזיקה, רק אחת עד היום גרמה לי להרגיש כל כך מבולבל והביאה אותי למצב שאני רוצה לכתוב ג'אז.
השיר עצמו נכתב והוקלט בעשרים דקות, באיכות נוראית, רק כי לרשום את התווים היה לוקח לי יותר זמן; את הגיטרה הקלטתי בערוץ נפרד. התיפופים הקלים ששומעים הם הירכיים שלי שתופפתי עליהם בזמן שהמתנתי. תתעלמו.

חבר של יהונתן שחזר הרגע מחו"ל: אז אני מבין שמעניין לך בחיים. יהונתן: ממש, כמו וודקה. זה ממש טוב כשאתה שותה אותה אותה, אבל כשזה נגמר, אתה יודע... חשישהמ: זה כאב ראש נוראי. (09.09.2006)	(cc) Lars_Zapf
"המניפסט הקלינגריסטי במיטבו" אירית (יהונתן קלינגר תעשה לי ילד), תל-אביב (נארג', "דייט וירטואלי בפארק הירקון", 08.09.2006)
יהונתן: רביעי, 06 בספטמבר 2006 בשעה 15:30 לפי אחד מחברי הטובים, שהוא כתב באחד העיתונים האלו, הוא אומר ש“תופעה“ זה מקרה אחד ו“מגיפה“ זה לפחות שניים. (מאבד תמלילים, 06.09.2006)	עדיין לא אחת מחברותי הטובות (cc) Sister72
לול, יהונתן. לול ענק מאוד מאוד. (תומר ליכטש, 04.09.2006)	לול קטן (cc) runako
"האם הטוקבקים גורמים לחברה להיות אלימה, או שמא הם חושפים את העובדה שהיא כזאת?" רועי גולדשמידט חושף את המובן מאליו (וכמובן שאני אמרתי כבר קודם) (07.09.2006)
אז שאלתי אותה "למה את לא קוראת בלוגים" והיא ענתה לי "זה הכל כאלה של ילדות בנות 15 שלא מבינות כלום" אמרתי לה "זה לא הכל, רק 95% מהבלוגים, ומבין חמישה האחוזים הנותרים, אולי אחד כותב כמו שצריך". והיא שאלה אותי "איך אתה מזהה אותם" אז אמרתי לה "אני פשוט מזהה" (טוקבקים בקפה תהל, 08.09.2006)	(cc) Jonklinger
"מה שאפיין בעבר שיחות סלון או את שפת הרחוב זוכה כיום, בעקבות האינטרנט, לבימה חדשה המביאה את צורת השיח הלא-רשמי ואת תכניו אל רשות הרבים המקוונת." (גל מור, 07.09.2006)
"אתה לא מעלה את התמונה הזו לפליקר" (יואב לרמן מטקבק בקפה תהל, 08.09.2006)	(cc) Jonklinger
"בתאריך ה17 לאוגוסט 2006, שלחת דואר אלקטרוני בו הצעת את שירותיך כליצן. בכנסת לא חסרים בעלי מקצוע כמוך והם עושים זאת בהתנדבות ובהתלהבות חסרת תקדים." (גיא ווסט מראה לספאמר מאיפה משתין הדג, 06.09.2006)
אז היא אמרה לי "אני מפתח תקווה", ועניתי לה "אין כזה מקום, את בטח משקרת". אז היא אמרה "לא, באמת, אני מפתח תקווה" ואז שאלתי אותה "נו, באמת, עוד תגידי לי שאת גרה ברחוב הסיבים", היא אמרה "לא, בנווה גנים". אז שאלתי אותה "כן? ואיפה פונים שמאלה? בז'בוטינסקי או בצומת סגולה? את לא יכולה לעבוד עליי. אני מכיר את כל העניין הזה", ואז היא פשוט עברה נושא, מכחישת פתח-תקווה שכמותה.

נומרח, ברוב טפשותו המשעשעת, מצא באג בוובסטר שהציג תקלה שיכולה לגרום לחיוך על שפתי. מסתבר, שעקב אי דיוק כלשהו בסינכרוניזציה בין השעון של רשימות, ישראבלוג ווובסטר, מוצג בטעות כי פוסט של חרמון המדבר על שירות שחנן כהן המציא מוצג כנכתב בטרם חנן בכלל העלה את הפוסט.

המחשבה על לקבל קישורים מהעתיד, שאמנם לא קרו במקרה זה, אבל יכולים לקרות בהחלט, היא משעשעת למדי. למרות תופעת רקבון הקישורים שמעלימה חלק מההיסטוריה של הרשת ומהמבנה המרושת שלה, יכולה להיות תופעה הפוכה - של מסר מהעתיד; כותבים יוכלו לדעת כיצד מה שכתבו היום ישפיע בעתיד.

הכתיבה, תמיד חשבתי, היא קטלנית בהרבה מכל שאר הפעילויות. בעוד שאת הנעשה תמיד אפשר לתקן, המילה הכתובה תמיד היתה משמעותית מאוד. המילה הכתובה כמעט ולא נעלמת, ודומה שרק אותו משל של קרילוב - "הסופר והשודד" יכול לציין זאת נאמנה.

מישהו יכול לתת לינק לטקסט המקורי? לי יש רק מתורגם אחד מוגן בזכויות יוצרים. (מאוזכר בת"פ 4456/96 בן חורין נ' מדינת ישראל)

(cc) Anthony_Topper

רבים הם תסכולי האדם כנגד המכונה. לרוב בני האדם תסכולים אלו מביאים שנאה-קנאה כנגד המחשב, יחסי אהבה שנאה שיוצרים תלות שגורמת לנו להרגיש כאילו המחשב הוא חלק נכה מאיתנו. אנו יודעים שהמחשב שולט בנו, לא אנחנו בו. קריסותיו ותקלותיו מקפיצות אותנו בכל רגע, מרתיחות אותנו וגורמות לנו לצאת מסדרנו. רוב בני האדם מפתחים עצבים של ברזל לאחר שהם מתחילים לעבוד עם מחשבים; אלו שלא מפתחים עצבי ברזל הולכים ולומדים טיפה מרזי המקצוע, הם מתחילים לטפל במחשב כך שהוא לעולם לא יקרוס, כך שהוא יהיה יציב וידידותי.

כך הוא המחשב שלי, יחידה ניידת במשקל 1.59 ק"ג בת כמעט שנתיים וחצי ועובדת בצורה חלקה כמו ביום שהיא יצאה מהקופסא, אולי אפילו יותר טוב. המחשב זז מהר, תוכנות עולות בשניה שאני לוחץ על הכפתור. צוואר הבקבוק במחשב הוא בדרך כלל מהירות החיבור לרשת, אותה מהיות שכולם ממהרים לטעון שאינה חשובה כיום. גם אני חושב שמהירות החיבור בכלל אינה חשובה, מי שחשובים היום הם שרתי האינטרנט, אותם שרתים שקורסים בדיוק בדקות החשובות. אפקט סלאשדוט הוא כזה, ומדי פעם אנשים חווים אותו.

היום, לראשונה מזה זמן רב, חוויתי תסכול כנגד המכונה, עד כדי כך שרציתי להטיח את הלפטופ ברצפת קניון עזריאלי (מעניין מה היה נשבר קודם....). הדבר היחיד שמנע ממני לעשות זאת היתה הידיעה שלא המחשב שלי הוא האחראי, הוא רק מביא את בשורת קריסת השרתים.

שעתיים הוקצו לי לרישום לקורסים. פעולה פשוטה שלא צריכה לקחת יותר ממספר דקות, ארבע הקלקות והרישום לקורס מבוצע; היו לי המספרים, היה לי הכל, אולם, כיוון שבאותה שעה כל מועמדי התואר השני (כ-100 במספר) נגשו לשרתים להרשם, לא היה ניתן לעבוד, לפחות על המחשב שלי, במהירות שמזכירה מודם 56.6K. בעצם, גם במודם 56.6 אפשר לעבוד. כאן חיכיתי לתגובות מהשרת, ארבע-חמש דקות בכל פעם. משהו מוגזם וחריג לחלוטין.

פעמיים זכיתי להודעות שגיאה, כאלו שאתה לא יודע לבסוף אם נרשמת לקורס או שמא אולי, עקב בעיה בשרת, נרשמת ל"מבוא היסטורי למדעי מזרח מערכת השמש".

את אותה פעולה פשוטה, שלא היתה צריכה לקחת יותר מעשר דקות ביצעתי, בצורה חלקית בלבד, בשעה וארבע דקות. טרם נרשמתי לארבע נקודות בחירה נוספות שדרושות לי. אעשה זאת הלילה.

העניין הוא בכלל לא המהירות, הוא התסכול שאני מרגיש מאי הפעולה של המחשב. תסכול של בזבוז זמן; זה תסכול פשוט כזה, שאני מרגיש בכל פעם שמישהו לא עושה משהו מהר מספיק - לא משנה אם הוא טועה באמצע, אני לא אוהב אנשים איטיים. הצורך לחכות למשהו מבלי לראות את התוצאה, לשבת ולהרגיש שהזמן שלך מבוזבז לריק - הוא שיוצר את הזעם כנגד המכונה. אתה מרגיש שהדרך היחידה לשחרר את אותו הזעם הוא על ידי ניפוץ משהו, שחרור של האנרגיה שאצורה בתוכך.

לא שברתי את הלפטופ, מסכן, זו לא אשמתו. אבל ממש רציתי, ממש....

“על מה אתה מדבר?” היא אמרה לי. “איפה ראית עינים כחולות?”

“תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכתבו שם. ידעתי שזו לא יכולה להיות את, ואז ראיתי את התמונות.” ... “אני יודע הכל על אבא שלך. אני יודע כמה הוא מושחת, אני יודע בדיוק מה הוא עושה, וכמה זה היה מגיע לו, את לא צריכה להסתיר את זה ממני".

“מה?! אתה חושב שהיה לי חלק בזה?” היא שאלה אותי

“בזה? לא. אבל אחרי שהבנת מה הוא עוד עושה, אני חושב שדי נהנית ממה שהלך שם, אמרת לעצמך שאם כבר הוא מתעסק במה שאת יודעת שאני יודע שהוא מתעסק, אז אולי כדאי לזרום עם זה, לשחק אותה הילדה שנאנסה ונסחטת, רק כדי שהוא ירגיש רע ויראה כמה הוא אוהב אותך, ובאותה העת גם לסבך אותו קצת בחובות ובבעיות אחרות".

“אתה חולה, אני אפילו לא רוצה לרמוז את מה שאתה רומז עכשיו;” היא אמרה לי.

לא ידעתי מה לעשות. היכול להיות שטעיתי? יכול להיות שדנה לא ידעה שאבא שלה מזיין לי את האקסית, שדנה לא הכירה את מה שמתחולל שם, שדנה לא ידעה שסוחטים אותה. אבל דנה ממש רצתה לסבך את כולם. היא כעסה על ירון, אולי בגלל הלילה ההוא ואולי בגלל יעל, היא כעסה על עינת בגלל שזו לקחה לה את יעל, היא כעסה על אבא שלה, היא לא אהבה אף אחד. אז למה לא? למה לא לשתף איתם פעולה?

---

איפשהוא במקום אחר במציאות ישבה דנה אחרת, דנה תמימה הרבה יותר, ורצתה כולה להפתח אליי. אבל דנה הזו לא. דנה הזו העדיפה להתעלם ממני, שתקה, ולא הותירה לי ברירה אלא ללכת.

“את יודעת שהוא מזיין את ליאת עכשיו, נכון?” שאלתי אותה. “את האקסית שלי, בגיל של הילדה שלו, אבל זה בסדר. ככה זה בחיים, החזק שורד. ליאת יודעת לשרוד, אני לא.”

שקלתי ללכת לכיוון של ליאת, לראות אם הם אצלה בבית, אולי הם חזרו מה’דייט’ שלהם ומזדיינים עכשיו? אולי הם בכלל מדברים על איך הם עבדו על כולם והיא מוצצת לו, רק כדי לדעת שהיא תהיה עשירה כשהוא ימות, עוד שנתיים-שלוש. אולי היא בכלל מתכננת (גם) להרוג אותו. אבל מה זה משנה, למה אני צריך להיות ההוא שעושה את זה.

שלחתי ליעל SMS: “יש לי את הפתרון שדיברנו עליו. תפגשי איתי בבר?”

ידעתי שהיא לא תענה, אבל היא כן תגיע לבר; אולי היא תתעלם ממני, אבל היא תגיע.

כשהגעתי לבר יעל כבר היתה שם. שפתון סגול ושמלה שחורה, לוגמת יין אדום, אבל אדום בורגונדי, לא סתם אדום. לא מדברת איתי ורק מוצצת את הסיגריה שלה. היא ישבה בין שני בחורים שנראו כאילו הם מעסיקים אותה יותר מדי; אחד ליטף את צווארה בעוד שהשני לחש לה כל מיני מתיקויות באוזן. היא שלטה בהם ביד רמה, גרמה להם לעשות את מה שהיא רוצה, והם? הם סתם היו נראים כמו אפסים מבוטלים, כאלו שלא עושים שום דבר משוכלל בחיים. כאלו שמעדיפים לבוא לברים להוציא את הכסף שלהם.

לקחתי תחתית של כוס בירה, כתבתי עליה "זו לא היתה דנה בתמונות" ונתתי לברמן. אמרתי לו לשים את התחתית יחד עם צ’ייסר של גלנפידיך 12 שנה, שלושה כאלו. אחד ליעל ושניים לקופים המכונפים. יצאתי מהבר והלכתי לכיוון הAM:PM, אמנם פתוח 24 שעות, אבל לא בטוח שיש שם את מה שאני צריך. המעברים באמ-פם הם מוזרים, לא משנה כמה מאוחר בלילה, האור הפלורצנטי מפריע לך לראות, אתה מרגיש מסטול טבעית, כאילו כל המאווים נמצאים שם במלאי בלתי מוגבל. האלכוהול, הלחם, הריח של הטריות, אבל כל זה מתערבל כשאתה מבין מה קורה שם באמת, הזיוף של המידיות, של תרבות הצריכה. סכין לחם היתה שם, אבל סכין אמיתית לא. אבל האם סכין לחם תציל את חיי? אני לא יודע.

ארבעה עשר שקלים חדשים, סכום לא מבוטל כאן. את הסכין הצמדתי בתוך הגרב, בלי נדן, כשהיא משפשפת את רגלי ושורטת אותה מרגע לרגע, בודקת ומפריעה לי לזוז. שבתי לבר. יעל היתה כבר בלי שני הבחורים; “שלחתי אותם להזדיין אחד עם השני בשירותים כי שכנעתי אותם שאלא אם הם באים כל אחד עם שפיך בפה מהזין של השני, אין להם סיכוי איתי, כשהם יבואו אני אצלם ואסביר להם כמה הם אפסים.” היא אמרה לי. “מה אתה רוצה ממני, אבל? למה אתה כאן? לא חיפפתי אותך?”.
“את יודעת שביני לבינך יש עניינימים לא גמורים?” אמרתי.
“כן, ואני מעדיפה להשאיר אותם ככה"
“קראת את מה שכתבתי?”
“ברור, ואני ידעתי את זה מלכתחילה, אבל זה לא משנה.”
“למה זה לא משנה?”
“חשבתי שבאת לפתור את הבעיות, לא לשאול את אותן שאלות מיותרות".
“וובכן, אני מניח שאת כבר יודעת מה עמוס חברוני עשה הלילה, נכון?”
“את האקסית שלך, לא?” היא ענתה, “אתה שוב מתעסק בקטנות, זה בכלל לא הissue, הוא בסך הכל מזיין אותה. אז מה אם היא גם היתה איתך באותו הערב, אתה לוקח דברים בצורה אישית מדי. תראה את שני האפסים האלו בשירותים; שני חיילים שבטח סגרו 28 ולא ראו בחורה בכלל, ויושבת בחורה על הבר ומסבירה להם כמה היא חמה על שניהם ביחד, ורוצה שהם יזדיינו כי זה עושה לה את זה, והם עושים את זה. אתה לא שונה בהרבה מהם, גם אתה אפס שמתרפס לבנות, אתה פשוט לא מבין את זה.” ... “אתה צריך לראות את מה שהיה כאן בין השורות; כולנו ידענו שהתמונות מזויפות, אבל אם הן היו מזויפות, למה ירון ועינת נרצחו?”
“אני חושש שאת טועה, ואני אשמח להוכיח אותך אחרת.”
“טועה? באיזה מובן?”
“אולי עוד מוקדם להסביר, אבל משהו היה מוזר בדנה, אולי היא עשתה את זה מנקמה, אולי היא פשוט קנאה בך, אבל אני חושש שהיא לא היתה כנה איתך לחלוטין; אני חושש שהיא בכלל לא אומרת לנו את האמת.” ... “כשאתן כתבתן עבורה בפורום ‘יוצאות מהארון’ את מה שכתבתן, לא פחדתן בכלל שהיא תעשה משהו, למה?”
“למה? כי מה היא יכולה לעשות? לתבוע אותנו על לשון הרע? זה יהיה בכל מטר בתקשורת, היא ידעה את זה. אין שום סיבה לא לעשות את זה; גם התמונות ממש מוצלחות, לא? אני חושב שזה היה אחת הפעמים הכי טובות שלי עם עינת.”
“ו? אם לא לתבוע, היא לא יכלה לשלוח את אבא שיגן עליה או משהו?”
“כשכל זה היה בתאום איתה, לא נראה לי. אני חושבת שאתה פשוט לא מבין, תעזוב אותי.”
שני הבחורים יצאו מיוזעים מהשירותים, התנשקו יחד ובאו לכיוון יעל. יעל הסתכלה עליהם והתאפקה מלצחוק; נכון, הומואים תמיד עשו לה את זה, היא רצתה לראות אותם עושים דברים, אבל השניים האלו, היו לפני דקה כל כך גבריריים בגופיות ההדוקות והשרירים הנפוחים, עם הג’ל בשיער והשיער בחזה, ועכשיו? עכשיו הם כל כך רכרוכיים. “אני חושבת שקיבלתם מספיק להערב, אני לא ממש רוצה אתכם יותר, תהנו ביחד" היא אמרה ושלחה אותם לדרכם. וככה היא היתה תמיד, רעה עם כוונות טובות; הנה, היא שחררה שני גברים מהארון החברתי שהם היו כלואים בו, ולמה? רק כי היא ידעה את זה מבפנים.
“אז מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?” שאלתי אותה.
“אולי תלך אתה לאונן בשירותים, אבל אל תדבר איתי, אתה לא בא אליי עם תשובות.”
ידעתי כבר מה קורה כאן, ידעתי שיעל מסתירה את מה שצריך להסתיר; ידעתי גם שדנה מסתירה את זה ממני, ושירון הוא המפתח, אבל מה? מה אני עושה כאן.
הנחתי שדנה לא תהיה בבית, ואני אוכל לאמת את החששות שלי. הנחתי שהבית של דנה עוד ישאר פתוח ופרוץ, ושאולי לא גנבו ממנו את מה שרציתי. אבל בתל-אביב, כמו בתל-אביב, המציאות תמיד מתעלה על כל דמיון. כשהגעתי לרחוב היתה את אותה מכונית מלוקקת, אותה מרצדס שחורה. עמוס היה שם בדירה, ואני? מה אני יכול לעשות? אני יכול להכנס ולהראות כפורץ, או לחכות שהוא ילך.
טיפסתי על אחד העצים ברחוב כדי לנסות לראות מה קורה בדירה; לא שזה יעזור לי, אבל אני תמיד אוכל להגיד שטיפסתי כי החתול שלי עלה לכאן ואז הוא קפץ וברח. עמוס הגיף כמעט את כל התריסים, אבל מהצורה שאורות כבו ודלקו שם, יכלתי להניח שהוא עובר בין חדר לחדר בחפזה. הוא חיפש משהו, השאלה היא האם הוא חיפש את כרטיס הזכרון, או את מה שאני שבתי לדירה עבורו.
לא עברה שעה ועמוס יצא מהדירה בידים ריקות. אולי הוא לא חיפש את מה שאני חיפשתי ואולי היא היתה מספיק חכמה להסתיר את זה בכל מקרה.

קיוויתי שהיא לא בחורה חכמה במיוחד.

נכנסתי לדירה, נזהרתי לא לגעת בדבר וישר הובלתי את עצמי לכיוון השירותים. תמיסת עדשות היתה שם, וגם חפיסת העדשות הצבעוניות. נדיר שאנשים קונים עדשות בצבע חום, לא? אלא אם יש להם משהו להסתיר.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

פרק אחד עשר:: אמנם לא הרג את החתול, אבל קרוב מספיק

פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול

פרק שלושה עשרה:: ת'אמת, למי איכפת?

לא כל יום תביעה שאתה מעורב בה מופיעה בעמוד הראשי של סלאשדוט. יש דברים שפשוט נופלים עלייך ואתה לא יודע מה לעשות איתם. הרעיון מאחורי התביעה הזו היא שלא רק שזו התביעה הראשונה (ככל הנראה) אלא שיש בה יותר ממה שהעין מציגה. להסביר את כל מה שעומד מאחורי התביעה דורש לענות לשאלות קשות, ובין היתר הראשונה בינהן היא "אם זה קוד פתוח, אז למה אסור היה לו להעתיק את זה?"

אז נתחיל מהתחלה, ברשותכם. אלכסנדר מריאנובסקי מביא את הסיפור במלואו, אבל אני אחסוך בפרטים. א' כותב תוכנה. את התוכנה הוא משחרר בקוד פתוח תחת רשיון GPL. ב' לוקח את קוד המקור של התוכנה, מוסיף לה ספריית וידיאו ותכונות מסוימות ונותן את התוכנה להורדה בחינם באתרו, אך לא נותן את קוד המקור המלא.

גם א' וגם ב' נתנו את התוכנה בחינם. א' נותן יחד עם התוכנה את המקור בעוד שב' לא. ב' מרוויח כסף משירותי ערך מוסף לתוכנה וכן ב' חסך כסף רב שכן לא היה צריך להשקיע בפיתוח תוכנה. האם ב' חייב לשלם לא'?

ב' יכול לטעון כי מדובר במוצר שהוא קוד פתוח, והוא השתמש בקוד שנמצא בנחלת הכלל. אולם, רשיון GPL אינו הופך את המוצר לנחלת הכלל, אלא ההפך - הוא משתמש באותם כלים של "כל הזכויות שמורות" והופך את הGPL לויראלי. הדבר נעשה כיוון שלב' אין שום זכות אחרת בקוד המקור אלא ממה שא' נתן לה. לכן, כל יצירה נגזרת של ב' חייבת להיות משוחררת תחת GPL גם כן. המטרה היא אכן למנוע מעבודות כאלו להתבסס על GPL אלא אם ישולם לבעל התוכנה כדרישתו, ואז ב' חופשי לעשות ביצירה כרצונו.

בהערה צדדית, רפאל פוגל מסביר היום בקפטן אינטרנט\דה-מרקר על הקשר ההדוק בין תוכן חופשי לתוכנה חופשית. הרעיון של תוכנה חופשית הוא יותר מסתם אידיאולוגיה מיסתורית של האקרים, אלא היא כמו שלסיג אומר, נועדה להראות את כל התהליך מאחורי המנגנונים שמפעילים את החברה. רק כשהקוד גלוי לכולם ניתן לבצע משפט צדק אמיתי, ניתן לקדם את החשיבה הכללית. בלי להסתיר דבר. אבל לא רק חשדנות כלפי אלו שמתכנתים ולא מוכנים לחשוף מה תוכנת אלא רק את התוצאה הסופית. פוגל מביא את הדוגמא של התוכנה של שחר שמש, שמאפשרת לאנשים להשתחרר מהפלטפורמה של ישראבלוג ולעבור לפלטפורמת קוד פתוח (גילוי נאות:: דהמרקר בלוגס רץ על הפלטפורמה של וורדפרס, עוד גילוי נאות:: יש לי בלוג בדה-מרקר בלוגס, עוד גילוי נאות:: גם לרפי פוגל, כותב המאמר בדה-מרקר יש שם בלוג). לטענתו של פוגל, המעבר משחרר.

הרעיון שעמד מאחורי תביעה זו הוא להסביר כמה GPL הוא רשיון חזק ורשיון עם שיניים. הרי מתכנתים יפחדו לשחרר מוצרי קוד פתוח אם ידעו שאי אפשר לסמוך על מערכת המשפט לאכוף את הרשיון ולמנוע מאנשים לעשות שימוש לרעה בתוכנות שהם מפתחים ולהנות מבלי שהם יהנו. המטרה של התביעה, אם כן, אינה כסף, אלא עקרון.

לכן, בין היתר, התביעה הזו הוגשה לאחר נסיונות ליישב את ההדורים ולאחר שהתובע ביקש מהנתבע לא אחת להסיר את התוכנה או לשחררה תחת GPL - כלומר, הוא היה מוכן שהנתבע יתן את התוכנה בחינם, יחד עם השינויים שעשה, ולא דרש כסף. רק לאחר שנסיונות משא ומתן אלו כשלו, הלך הוא לתביעה.

כעורך דין, אני מסוקרן מתביעה זו מחד, ומאידך אני מבין כמה התביעה פשוטה לשופט שמבין במחשבים. אני חושש שהתיק יגיע לשופט שישאל את אותן שאלות קלות כי לא שמע מעולם על קוד פתוח; ולא רק שלא שמע, גם לא מבין מה זה קוד מקור ולמה צריך לשחרר אותו. אני יודע אבל שהתביעה כל כך פשוטה, עם ראיות מוצקות שמופיעות בכתב וכשהנתבע מציג במפורש באתרו שהוא הסתמך על הקוד, כך שאני מאמין שסיכויי התביעה טובים מאוד.

אדר שלו מנענע מדווחת על מקרה שהתרחש בארצות הברית. המקרה המצער היה של קרוז מדינה עיתונאי שאיבד את האייפוד שלו. קרוז גילה בסך הכל שלכל אייפוד יש מספר סידורי אשר בכל פעולה עם תוכנת iTunes הוא מעביר, ושתיאורטית, ניתן למנוע גניבות ו\או לאתר את הגנבים. לדברי אדר: "אלן פרי וקרוז מדינה מצפים מהם לא להפיק רווחים מהנגנים הגנובים האלו ולא למכור שירים לגנבי אייפודים. אפל לוקחת את המספרים הסידוריים של הנגנים הגנובים ויודעת על קיומם."

וובכן, אני נוקט בגישה שונה משל אדר. לדעתי, הדבר פסול מלכתחילה שלאייפודים יש מספרים סידוריים ש"מחייגים הביתה". מספר סידורי שמזהה מוצר בצורה יחידנית הוא דבר מבורך מבחינת שירות לקוחות, הוא נהדר לגילוי תקלות, לשדרוגים תכופים, למעקב אחר החזרות של מכשירים מסוימים כשהסוללות מתקלקלות או מתפוצצות. אולם, לדאוג לכך שבכל תשדורת ו\או פעולה שמבוצעת כנגד המכשיר תהיה התקשרות שמוסרת פרטים מזהים היא דבר פסול לחלוטין.

בואו נשווה את הדבר לעולם המוחשי: נתעלם לרגע מהעובדה שהמרחק בין לבדוק האם אייפוד גנוב משמיע שירים חוקיים לבין האם אייפוד חוקי משמיע שירים גנובים הוא אפסי, ונתעלם מהעובדה ששמירת המידע יכולה להיות "התחקות, בילוש או ריגול" ולפגוע בזכויות הפרטיות של המשתמשים. נתעלם גם מהעובדה שאפשר להשתמש באייפוד מבלי להשתמש באייטונס, ולבסוף נתעלם מכך שמי שגונב אייפוד ככל הנראה לא ירכוש שירים, כי דאגתו האחרונה תהיה להתבע על שיתוף קבצים, לא?

האם, לדוגמא, בעל תחנת דלק צריך לוודא בכל תדלוק של מכונית האם היא גנובה? בנקל הרי ניתן לספק לו מאגר מידע זה, שישווה וידאג שכל מכונית שתרצה דלק תהיה מזוהה באמצעות לוחית הרישוי (או מספר השלדה). אולם האם לא מדובר בפגיעה מיותרת בפרטיות? האם בעל מכונת צילום צריך לוודא מהם המסמכים המצולמים ושלא מצולמים מסמכים שאסור לצלם?

התפיסה המאוד שמרנית שבה האזרחים הם שאמונים על שמירת החוק, ולא הממשלה וזרועותיה, היא תפיסה שחלפה מהעולם. לפי התפיסה שאדר מציגה, באחריות האזרחים לראות האם חבריהם מפרים את החוק, דבר שגורר "אבק של מלשינות" (כדברי השופט לבנוני) ומערער את האמון שקיים בין בני האדם. החברה המודרנית, ובעיקר החברה הטכנולוגית, היא חברה שמושתתת על אמון. אותו אמון מופר לא אחת, אמנם, הן כאשר משתמשים מורידים שירים בניגוד לחוק והן כאשר תאגידים רומסים את זכויותיהם של משתמשים לפרטיות, אולם, האמון הוא יסוד חשוב בקיומה של אמנה חברתית.

האם ראוי שiTunes בכלל יחזיקו מאגר של מספרים סידוריים? נהוג לנהל רישום מסודר של מוצרים בדרך כלל כאשר מדובר במוצרים שיש חובה לרשמם על פי חוק: בכלי נשק, ברכבים, בבתים ובדברים אחרים אשר משפיעים על החברה בצורה מהותית. אייפוד, להערכתי, אינו אחד מהם.

נניח, לדוגמא, שעובד ממורמר מעוניין להתנקם במעבידו; הוא מגיע אליו למשרד ורושם את מספר האייפוד. יום למחרת הוא מדווח בצורה אנונימית כי האייפוד הזה נגנב ממנו ובכך מונע ממעבידו את השימוש. האם הנזק הזה לא גדול מהנזק ההפוך? האבידה כבר נאבדה, האייפוד לא ישוב יותר לבעליו לא משנה מה, הגנב הצליח. אין מה לעשות, אלו החיים.

ביום חמישי שעבר בלילה ישנתי עם מישהי; לא משהו שקורה הרבה מסיבות מובנות, ולא משהו שצריך להתרגש ממנו יותר מדי. בבוקר קמתי, השעה היתה שמונה וחצי, היא לא היתה במיטה אלא ישנה על הספה. הייתי צריך ללכת שכן היה לי סמינר להקליד בסוף השבוע. מהר התלבשתי והערתי אותה לומר לה ביי ודלקתי החוצה בסערה. כעבור עשר דקות, בעוד שאני נוסע בשדרות רוטשילד קיבלתי ממנה טלפון זועם במקצת, לא הבנתי מדוע היא כעסה על איך שעזבתי, הרי אמרתי לה להתראות.

בשיחה יום אחרי עם חבר הוא הסביר לי את טעותי, לא הכל בחיים זה מה שאתה אומר, לפעמים זה גם איך שאתה אומר את זה. הקשבתי למילים, אבל לא הצלחתי להבין למה, עד היום.

עד לפני חודשיים בכל פעם שהייתי מקבל הודעה חדשה במירנדה הייתי שומע את ה"או-או" הסטנדרטי של ICQ. אולם, כשהגיעו זמנים יותר לחוצים בהם אני מקבל שלוש הודעות בעשר שניות, הצליל הפך להיות בעייתי ומפריע מאוד. החלפתי את הצליל במשהו פחות מעצבן, משהו יותר רגיל כזה, צליל חללית רגיל של שיגור פוטונים.

מרגע שהחלפתי את צליל ההודעות שנאתי לקבל הודעות, הצליל עצבן אותי כל כך שלא יכלתי, כל פעם ששמעתי את הרחש חשבתי "מה לעזאזל רוצים ממני עכשיו?" ולא משנה מה, כמה נחמדה היתה הבחורה בצד השני של תיבת השיחה או כמה כסף שהוצע לי באותה שיחה על דברים אחרים, לא יכלתי לסבול את קבלת ההודעות.

היום ישבתי שעה וחצי למצוא צליל שלא עולה לי על העצבים, צליל שגורם לי אושר כשאני מקבל הודעה; אכן, זה לא רק מה שאומרים, אלא גם איך שאומרים זאת.

נענע הם הראשונים לדווח כי אלי"ס והפדרציה לתקליטים, באמצעות עורכי הדין שרה וערן פרזנטי, מתכננים לתבוע את הגל השני של אתרי שיתוף הקבצים (וכדאי לקרוא גם את הפרשנות של יורם ליכטנשטיין לעניין). לדבריהם, המבוססים לא על מדידות ולא על מחקרים, ברור שהפיראטיות בעליה. אני לא אדבר על כמות חצאי האמיתות הספציפיים שהופיעו במאמר, שנסתרו דווקא על ידי ניצן וידנפלד בצורה יפה, וגם לא על כך שבכתבה היו הצהרות שלא גובו מבחינה עובדתית, אלא דווקא על השוני בתפיסות התרבותיות של אלו שמגנים על זכויות יוצרים לעומת אלו שמגנים על הזכות לצור, להשתמש ולהעתיק.

בשביל הטענה אני מעוניין, ראשית, להציג את הצעת חוק זכויות יוצרים (קניין וירטואלי) שעוד בתהליכי ניסוח עם אנשים טובים. ההצעה היא המשך ישיר לעצומת הגולשים הקוראת לזהבה גלאון למשוך את חתימתה מהצעת החוק של מרצ הקוראת לשימוש גורף באמצעי ניהול זכויות קניין ולאיסור על שיתוף קבצים בצורה גורפת.

(cc) edans ניקולאס זנסטרום, דווקא המציא חלופות לא חוקיות בזמנו

מוטי אמיתי טוען בכתבה כי: "צריך להוציא מחוץ לחוק תוכנות שמשמשות להפרת זכויות יוצרים"; מבלי להיות צבוע, ומבלי לחשוב שלזכויות היוצרים יש מעמד מיוחד מעבר לקניין רגיל; האם מר אמיתי באמת מאמין שצריך להוציא מחוץ לחוק כל כלי שמאפשר הפרה? שיתוף קבצים דורש תשתית אינטרנט, תוכנת שיתוף קבצים (בין אם אינטרנט אקספלורר נניח, או ביטורנט), נגן מדיה ועוד. נניח, שכמו שרוצים למגר את תופעת הנהיגה בשכרות. עד איזה מרחק היה מותר ללכת? האם מותר לעצור נהגים שיכורים? בוודאי. האם מותר לאסור על שתיה ונהיגה? בוודאי. האם מותר לאסור על נהגים להתנגד לבדיקת שכרות? (לדעתי לא) החוק קובע שכן. האם מותר לאסור על מכירה גורפת של אלכוהול? לא! אם כן, החוק אינו מוחלט, הוא לא יכול למנוע פעילות מסוימת שמפיקה הנאה רק בגלל שאחת מתוצאותיה שלילית - רק אמצעים שמובילים להתנהגות שלילית לחלוטין יכולים להאסר על ידי המדינה, וגם אלו במקרים קיצוניים בלבד.

החלק השני של משפטו של אמיתי הוא: "רק אז יהיה אפשר לדבר על אלטרנטיבות חוקיות."; מבחינתו, בטרם יהיה הרס מוחלט של שוק שכיום משמש להעברת מידע (ולא רק מידע שמפר זכויות יוצרים), לא ניתן יהיה לדבר כלל על אלטרנטיבה לחלופה הלא חוקית. דומה  הדבר לכך, אם נשאר בדוגמת הנהגים השיכורים, שהמדינה לא תסכים להפעיל מוניות בערב שבת כי עד שלא תמוגר תופעת הנהגים תחת השפעת אלכוהול אנו לא מוכנים שאנשים לא יעברו על החוק. המציאות כבר הוכיחה שאם נותנים למשתמשים חלופות טובות מספיק, הם עוברים אליהן.

דווקא בטיוטאת החוק המנוסחת ניסינו לטפל בבעיה זו. ראשית, הכלל הוא כי לכל יצירה יצורף באמצעי דיגיטלי רשיון (או בmeta-data או בחבילת ההפצה) כך שמשתמשים יוכלו לדעת מה היקף הזכויות שלהם בקובץ. דבר זה יכול למנוע הגעה של קבצים שמוגנים בזכויות יוצרים לרשתות שיתוף, מצד אחד, ולאפשר לקבצים אחרים שלא היו מגיעים כיוון שמשתמשים אינם יודעים שהקבצים מותרים לשיתוף. התפיסה החברתית של חלוקת ידע, שבאה במיזמים כמו ויקיפדיה (עם כל הביקורת) היא תפיסה שלפיה נגישות מוגברת לידע וליצירה מגבירה את היצירתיות; וגם אם רובה אינו מוצלח במיוחד, את המעט הטוב ניתן לברור החוצה בנקל.

פרט לצירוף רשיון שימוש, הוכנס מנגנון של כלל מחדל לא-יעיל בכוונה. אותו כלל הוא כלל דומה מאוד לרשיון שיתוף-ייחוס-לאמסחרי של CreativeCommons. כלל המחדל הזה ניתן לשינוי בנקל, תוך מתן לינק לרשיון מוכר אחד מתוך רשימת רשיונות מוכרים שיאושרו על ידי השרים הממונים: המשפטים בהוועצות עם שר התרבות ושר המדע. רשימה זו של שרים אינה מקרית כלל, שכן המטרה של זכויות היוצרים הן לקדם את המדע והתרבות, ועל כן הוכנסו גם סעיפים שאוסרים על אמצעי ניהול זכויות קניין (DRM) לפגוע בזכות לשימוש הוגן, בהתפתחות המדע (בדומה להערותיו של מייקל גיסט על אמצעי נז"ק).

האיסור על מניעת השימוש הביתי הוא איסור שנוסה כבר בצרפת, אולם צומצם במידה מסוימת. המטרה היא לגרום לכך שמוזיקה שתרכש תוכל לעבור בין נגן לנגן ברמת המשתמש הפרטי מבלי לפגוע בו. כמו כן, לקחי הגנות הRootKit של סוני, שהתקינה רוגלה על מחשבי הצרכנים גם הופצו פרטים אישיים וכן נפתח חור אבטחה. החובה ליידע את המשתמשים על התקנות כאלו, גם גם האיסור הגורף על Rootkit הם חובת המציאות בעידן דיגיטלי.

הרעיון בהצעת חוק זו היא לתת מענה לצרכים של אלי"ס בצורה כזו שהיא אכן תדאג לאמנים בצורה הטובה ביותר; אם אלו רוצים כסף, הם יוכלו לקבל כסף, אם הם ירצו פרסום, הם יוכלו לקבל פרסום, אבל אם הם ירצו את שניהם, הם יצטרכו לחשוב טוב מה רמת הזכויות שהם מעוניינים לתת למאזינים - האם הם רוצים שאלו יוכלו להעתיק שיר לחברים, או שמא רק להשמיע אותו בביתם? האם הם ירצו לאפשר לגולשים לשמוע מוזיקה לפני שהם מורידים אותה, או שמא לאו. לגבי תביעות כנגד משתמשי קצה, אני מסופק מאוד אם תביעות כאלו אכן יתקיימו בקרוב. עלות ניהול כזו תביעה, יחד עם ההד התקשורתי וחוסר היכולת לאכוף את פסק הדין עלולה לגרום לכך שהתביעות יהיו תביעות סרק לחלוטין. מה גם, שלמשתפי קבצים שנתבעים יש הגנות לא רעות בכלל לעיתים.

(cc) _nickd

לקריאה נוספת:
הצבע פרד (כי כל השאר חמורים) - יובל דרור