« תפילה לא ממש עוזרת לכופרים כמוני | Main | לא קל »

January 09, 2007

קרן דולב, 1980-2007

תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)

את קרן הכרתי ביום שלישי, ה12 ביולי 1994 (כמדומני, וקרן תמיד אמרה שאין לי בעיה עם זכרון ותאריכים). זו היתה ההופעה של אירוסמית', הופעת הרוק האמיתית הראשונה שלי והלהקה הראשונה ששמעתי מחו"ל. לבשתי ג'ינס קרוע והלכתי עם אוֹרֵן. אורן הזמין את ענת, שהיתה חברה שלו באותה העת מזה חמישה-שישה ימים, והיא אמרה שהיא תצטרף אלינו בכיף, רק תביא את החברות שלה איתה. קרן התלהבה מזה שאני שומע רוק, וגם בון-ג'ובי, והיא ואני התחברנו. היה לנו תמיד על מה לדבר.

צילום: דנה רוטשילד

עם קרן העברתי את מיטב שנותי, התקופה בה התחלתי לצאת עם בחורות - והיא היתה שם בשביל לדבר איתי; התקופה בה עברתי את גיל ההתבגרות וישנתי אצלה לילות רבים כדי להעביר את הכעס על ההורים; התקופה שבה התחלתי לגלות שאני אדם אמיתי, עם רגשות ועם חיים. אבל בקרן היה משהו מיוחד, היא היתה הכי "אחד מהחבר'ה" שיכול להיות. קרן ידעה לשחק פוקר יותר טוב מכולנו, ידעה לשחק במשחקי מחשב, פרצה מנועלים איתנו וריססה איתנו גרפיטי במיטב שנותינו.

מעל המיטה תמיד היו תלויים לה שלטי רחוב שהועלמו להם מגנים ציבוריים או ממקומות נסתרים, פטישי אוטובוס. ממורביליה מימיה הפרועים.

בקיץ 95 נסענו כל החבר'ה לאילת. אני בדיוק הכרתי את דנה רוטשילד והתחלנו לצאת יחד (הפתעה מצפה לי בעתיד בנושא זה, לא?). דנה ואני נפרדנו, אבל היא עדיין הצטרפה אלינו. באילת ישנו בדירה שהיתה שייכת לחֵבְרַה של המשפחה שלי, שגם ישנו בה פועלים זרים שהיו קמים בבוקר לעבודה. אנחנו ישנו בשקי שינה על הרצפה והיינו מגיעים לאחר לילה של בילוי בעיר האסורה לשינה, בדיוק כשהפועלים היו מתלבשים. את החוויה של אילת שחזרנו ביחד פעמיים, כשבפסח שנה אחר כך נסענו גם כן. בשתי פעמים אלו קרן היתה הרוח החיה בכל העניין. היא זו שהכירה אנשים והתיידדה איתם, וכך אנחנו, שהיינו יצורים א-סוציאליים, הצלחנו להכיר אנשים מעניינים.

קרן באילת, מנגנת על גיטרה, צילום: דנה רוטשילד

רבין נרצח, התיכון נגמר, ביבי עלה לשלטון וכולנו התגייסנו. קרן ואני קצת התרחקנו, פשוט כי לא היה לי זמן להשקיע בה. אבל תמיד היה לה מקום שם בלב שלי. היא היתה זו שייעצה לי על ערמומיות, על יכולות לשחק. (אני זוכר, לפי כשלושה-ארבעה חודשים, ישבנו אצל טל בדירה ושיחקנו פוקר, ובאותו הערב הלך לי נהדר. קרן ישבה לידי ובאיזשהוא שלב היא הפסידה את כל כספה. בשלב כלשהוא הגיע תורי לחלק ולא היה לי כח, אז הבטחתי לה 10% מהזכיה אם היא תחלק. היא חילקה את הקלפים וזכיתי בכמה עשרות שקלים טובים. קרן קיבלה מספיק כדי להמשיך לשחק, כמעט כמו עם החיים שלה).

את כל תקופת הצבא ואת השנתיים הראשונות באוניברסיטה העברתי בריחוק קטן מקרן. שוב, לא היה לי זמן: מבחנים, עבודות, בחורות (למי אני משקר) ובכלל הייתי עסוק בעצמי, לצערי. אבל הדברים השתנו, לפחות לשנה, כשעברתי לגור איתה באותו בניין: אני, מאיר ומאילן שכרנו את הדירה שנמצאה מעל דירת ההורים שלה. קרן היתה באה אלינו לבלות איתנו, ואנחנו הינו מאושרים. אני זוכר שפעם אחת פשוט נמאס לה מהכלים שהצטברו לנו בכיור ומלשמוע את הויכוח שלי ושל מאיר לגבי מי צריך לעשות כלים, אז היא לקחה יוזמה ושטפה אותם עבורנו. פעם אחרת הייתי צריך ללכת לאירוע ולא היתה לי חולצה מגוהצת, אז היא לימדה אותי איך מגהצים חולצה (מיומנות ששיפרתי מאז ועד היום אני מודה לה).

צילום: אורן בר-יושפט

קרן היתה אחראית גם לשינוי בתפיסת החיים שלי לא אחת, וביכולת שלי לשפוט את עצמי - כיצד המעשים שאני אעשה יראו לה. היא היתה המבקרת האולטימטיבית מצד אחד, והבחורה שיכולה להיות החברה הכי טובה שלך.

צילום: יהונתן קלינגר

באפריל היא היתה בטוחה שהיא התגברה על הסרטן. אז היא ערכה מסיבת ניצחון; כולנו באנו והינו מאושרים שהפרק הזה בחיים שלה נגמר, ואפשר להתחיל לחיות כמו שצריך. קרן היתה פייטרית, היא תמיד נצחה, ואם היא לא נצחה אז היא היתה קמה ונלחמת שוב. זה גם מה שאמרתי לאמא שלה אתמול, שלא האמנתי שזה יקרה בחיים. הפעם האחרונה שראיתי את קרן, עד אתמול, היתה לפני חודשיים. הלכנו כולנו לאיזה בית שחבר שמר עליו לשחק פוקר. לא יצא לי להיות איתה יותר מדי, והתחפפתי מהר כי פישל היה צריך לחזור הביתה, ואני הייתי הטרמפ שלו. חבל לי שלא ביליתי איתה יותר.

את קרן כבר אני לא אוכל לראות יותר. אני לא אוכל לשמוע אותה מדברת על החיים, מבקרת אותי בצורה סמויה וגלויה, צוחקת, בוכה. כל מה שנשאר לי ממנה הם זכרונות משלוש עשרה שנות היכרות, כמעט מחצית חיים עד כה שלי, ומחצית מחייה. אתמול, באחת חמישים ושתיים בלילה כשקיבלתי את הטלפון ממאילן לא ידעתי מה לעשות. האם אני יוצא לבית החולים רק כדי לחבק את ההורים או לא? בשתיים וחצי הגעתי לשם, וחזרתי הביתה אחרי שעה וקצת; קשה. קשה לראות את ההורים, את החברים ואת האנשים שהיא אהבה כל כך.

אני לא יודע אם הבלוג בכלל זה המקום המתאים לכתוב את מה שאני כותב, או שראוי שזה בכלל לא יהיה כאן. אבל אני מרגיש קצת אשם שלא ביקרתי אותה מספיק. הייתי בטוח שהיא תשרוד, לפחות עד אתמול בבר.

נכתב על ידי jk ביום\שעה January 9, 2007 11:32 AM