בר מוחא נ' יוסף: או "איך לא מסירים קבוצת פייסבוק"

0.

ההחלטה בתיק של תא 14904-05-26 בר מוחא נ' יוסף היא החלטה צפויה, כי כשאתה פטיש, כל הבעיות נראות כמו מסמר. בקצרה, עורך דין מבקש להסיר קבוצה שנפתחה כנגדו עד לסיום בירור המשפט נגד האנשים שעומדים מאחורי הקבוצה. בית המשפט, בהסתמך על הלכה שקיימת עוד משנות השמונים בנושא זה (אריה אבנרי נ' אברהם שפירא), מחליט לא להעתר לנושא. ההחלטה עצמה אולי מפתיעה בשמרנות שלה, כיוון שבתי משפט בעשורים האחרונים מעדיפים את "הזכות" לשם טוב (שהיא לא זכות אלא טעות נגררת) על חופש ביטוי, אבל מה שאולי מפתיע, זה הדברים שאפשר לעשות למרות ההלכה הזו, ואיך כן אפשר להסיר. כלומר, צאו מנקודת הנחה שהחוק לא מאפשר הסרה בטענות של לשון הרע. מה כן אפשר לעשות?

1.

הדבר הראשון שניסו לעשות, וגם בסכסוך הזה, זה לבקש צו הטרדה מאיימת. כלומר לטעון שהפרסום הוא בעצם stalking או מאיים כמו לעמוד מחוץ לבית. נכון, בתי משפט אסרו לא פעם על "הטרדה מאיימת" גם באינטרנט, אבל אז הצו צריך לפרט בדיוק מה הפעולות שאסור לעשות, ואיך הן מטרידות. שכן, לא כל מחאה ציבורית לכשעצמה היא "הטרדה מאיימת" (נניח, ראו  ע"א 24938-04-25 רוזיליו נ' נתניהו).

2.

אבל מה כן אפשר לעשות? כזכור, להבדיל מחוקי לשון הרע, שהם גמישים, בדרך כלל יש סטים אחרים של חוקים שיש בהם פחות הגנות ויותר אינטרסים. לדוגמא, אם אתה משתמש בחוקי זכויות יוצרים, כלומר בזכות שלך לקניין, קל יותר לבקש הסרה של תכנים. הפלטפורמות האמריקאיות, אלה שמקדשות את הקניין הפרטי, מסירות בגלל חוקי זכויות היוצרים האמריקאיים תכנים כמעט ללא ביקורת, להבדיל מטענות לפגיעה בחופש ביטוי, שם יש סיכוי פחות שטקסט ירד גם בגלל החסינות לפי סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת וגם בגלל העדפת חופש הביטוי בארצות הברית. במקרה כזה, אתה אפילו לא צריך בתי משפט. אתה רץ לפלטפורמה ומדווח "הקבוצה הזו משתמשת בלוגו שלי". לדוגמא, נסתכל על הפוסט הזה של אחד הנתבעים בתיק:

3.

לא ברור לי מהיכן הצילום, אך לפחות על פניו זה נחזה כצילום תדמיתי. כלומר כזה שלפי חוק זכויות יוצרים, בהעדר הסכמה אחרת, הזכויות בו אמורות להיות של המצולם בהתחשב בזה שמדובר בדיוקן (סעיף 35). כלומר, באותו המקרה, התובע היה יכול (בתיאוריה) לפנות לפייסבוק ולהגיד "חברים, זה הצילום שלי, בבעלותי, הקניין שלי. יכול להיות שיש לנתבע כל מיני הגנות, אבל הן צריכות להתברר, אז תורידו). בגלל שחוקי הקניין, מה לעשות, יותר חזקים, אז השימוש (שלפעמים הוא מכוער ולא לגיטימי) בזכויות יוצרים משיג את המטרה מהר יותר. נניח, הביקורת שלי כאן יכולה להכנס תחת הגנת "שימוש הוגן" שכן אני מציג את התמונה לצד ניתוח משפטי שאי אפשר להבין אותה. גם לנתבעים יכולה, במצב מסוים, לעמוד ההגנה הזו או הגנות אחרות בחוק.

4.

עוד שיטה, מסריחה אך כשרה, היא להשתמש בדיני המוניטין: סימני מסחר, עוולות מסחריות וכדומה. בשנות האלפיים המוקדמות היה ליין של תביעות על gripe sites, כלומר על אתרים שמבקרים מותגים, בטענה שהשימוש בשם המותג פוגע במוניטין ואסור. לא תמיד זה עבד, אבל במקרים מסוימים זה מצליח (נניח, עם אתר untied נקודה קום). כלומר במקרה שלנו, התובע יכול היה לטעון: יש לי עסק, הנתבעים מעלים עמוד שאדם סביר יכול לחשוב שקשור לעסק שלי ועקב כך הם פוגעים בעסק. שוב, בגלל העדפת הקניין הפרטי על חופש הביטוי, יש מקרים שזה עבד בהם. לא תמיד, אבל לא חסר סיכוי.

5.

הדבר האחרון זה שימוש דווקא בחוק הגנת הפרטיות. אגב, לא בטענה שיש פרסום של מידע אישי, אלא בסעיף 2(6) לחוק, שקובע ש"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" הוא פגיעה בפרטיות (היה צו כזה, לדוגמא, במקרה של ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314). כלומר, פגיעה בפרטיות, להבדיל מלשון הרע, שוב נכנסת לכיס הפרטי של אדם ומגנה עליו. אפשר לעשות את זה כדי לסכל פרסומים, גם אם זה לא מוחלט.

6.

בסופו של דבר, לומדים מכל החלטה. במקרה שלנו, מדובר על מאבק בין שני צדדים, לא ברור היום מי מהם צודק ובית המשפט גם לא הכריע בצורה חד-משמעית. מה שכן, כשאתה מגיע אל בעיה מסוימת עם זווית מסוימת, ארגז הכלים שלך מוגבל. לכן, אולי כשאתה מחפש פתרון, תפתח את הראש לעוד רעיונות.