האשמה היא הצלקת שלי, ובגללה אני לא נרדם כבר שנתיים. אני יודע שהיא, כמו הצלקות הפיזיות, תחזור אלי בלילות, תגרום לי לסיוטים, כך שאני מעדיף את הכאב והסבל בחוסר השינה על הכאב והסבל בלישון. לישון פשוט יגרום לי להשתגע, כמעט כמו לא לישון, אבל בצורה יותר חמורה.
יצאתי מהמיטה, לא יכלתי יותר עם החום והאור, הערתי את יעל, השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. אמרתי לה שאני חייב ללכת. שיקרתי, אבל לא היתה לי כל אפשרות אחרת. יעל קמה ונכנסה להתקלח, היא ביקשה ממני ללוות אותה לעבודה. היא פחדה מלהסתובב לבד ברחוב. וכך עשיתי.
הגעתי הביתה לבסוף, השעה היתה 10:00, פתחתי את ברז המים הקרים במקלחת והקפאתי עצמי עד שלא הרגשתי כלום בגופי, לא רעדתי, פשוט לא הרגשתי כלום. קפאתי. חשבתי על האשמה, על העובדה שאני לא יכול לחיות יותר בלי שינה, בלי כלום. וסכין הגילוח היה כל כך קרוב, שם על הכיור ליד המקלחת. יכלתי באותו הרגע לקחת אותו ולהעביר אותו על הורידים ביד – לחתוך לאורך ולא לרוחב, כדי שלא ניתן יהיה לעצור את הדימום. אבל לא עשיתי את זה. כל בוקר כשאני מתקלח אני רואה את סכין הגילוח, רואה כמה פשוט יהיה לסיים את הכל עכשיו, אבל מעדיף להמשיך, אני מעדיף לנסות לשנות את המצב במקום לחיות איתו כמו שהוא עכשיו.
יצאתי מהמקלחת; התגלחתי, שוב עם אותו סכין הגילוח שאני מפנטז עליו כל בוקר, שרק יגאל אותי מהסבל. צחצתי שיניים, ויצאתי מהמקלחת כשאני עוטה רק מגבת. הנחתי את הפינג’אן על הכיריים, עם מים פושרים וקפה טורקי. התחלתי לבחוש עד שהקפה הקציף ובעבע. הוספתי סוכר חום והתיישבי מול המחשב לקרוא את חדשות הבוקר. הכותרת הראשית היתה מפחידה, כל כך מפחידה, כי פעם ראשונה שאני מרגיש אמביוולנטי כלפי משהו בחיים. „הפדופיל הסדרתי נדקר בכלא", היתה הכותרת.
הפדופיל הסדרתי היה האשמה שלי. לא שהוא אנס בגללי, אלא הוא אנס בזכותי. איתי היה חבר של חברה לשעבר שלי, הם יצאו ביחד ישר אחרי שנפרדנו, ולכן לא זכה ליותר מדי קרדיט אצלי בהתחלה. הוא היה ילד צעיר ומתלהב, ששמע רוק כבד מדי, התעסק בשטניזם והתעניין בכל מיני דברים שלא ממש הראו על התנהגות חברתית.
הוא היה הפוך ממני, כשאני אהבתי לבן הוא אהב שחור, הוא היה מעשן, מזריק, נוהג על אופנוע בלי קסדה, ובכלל, לא עושה דברים שאני הייתי מוכן לעשות. הוא היה נוהג לחתוך את עצמו כדי להקיז דם, ואז לדלל את זה עם מים ולשתות. אני הייתי נוהג לשתות טיפה ויסקי כדי להרדם.
מצד שני, אני הייתי מלא חמלה וניסיתי לתקן את העולם באותה תקופה. האמנתי שהדבר אפשרי, לכן, כשהוא גילה שהיא בגדה בו, אני הייתי האדם הראשון שהוא פנה אליו. זו היתה התקופה של סוף התיכון, צעירים, לפני גיוס, לפני שהיינו באמת בוגרים, רק שיחקנו אותה בוגרים. הוא היה כל כך קרוב לגמור את הכל, לא רק בגללה, אלא בגלל הכל, בגלל המצב המשפחתי שלו, בגלל הצבא, בגלל שהוא הרגיש גמור.
ואני הייתי שם בשבילו, דיברתי איתו, נתתי לו כתף, לקחתי אותו למקומות, דאגתי להיות לידו תמיד כדי שהוא לא יזריק משהו רע, שהוא לא יעשה לעצמו משהו. אבל הוא בגד בי. כשהוא התחזק מספיק הוא התחיל לחשוב שאני הייתי זה שהיא, החברה לשעבר, בגדה בו איתו. הוא התחיל ללכלך עלי, ואני לא הבנתי שזו קריאה לעזרה, אלא התרחקתי ממנו.
שנתיים נותרנו רחוקים, עד שהיוצרות התהפכו. הפעם אני הכרתי מישהי, הפעם היא היתה חברה שלו לשעבר, הפעם אנחנו התחלנו לצאת. כשהוא שמע את זה הוא התחרפן, הוא התחיל לשלוח לכיווננו אזהרות, חשב ששוב בגדתי בו, לקחתי לו את החברה, גרמתי לו למחשבות שונות. הפעם אני לא הרגשתי כל כך אשם, אולי קצת נקמן.
ואז היא נפרדה ממני, שנתיים אחר כך, ואני הייתי שבר כלי, כמו שהוא היה אז, והוא פגש אותי, וחזרנו לדבר, חזרנו להיות בקשר, היינו יוצאים ביחד למועדונים, שותים ביחד, מנגנים ביחד, אבל שמרתי ממנו מרחק. ידעתי להזהר הפעם. מי שלא שמרו ממנו מרחק היו האנשים סביבי. או שהם התקרבו אליו יותר מדי, או שהם התרחקו ממנו לגמרי, מה שהוביל אותו לשגעון. זה הוציא ממנו את הרע שבו. אחרי שלא דיברתי איתו חצי שנה, פתאום שמעתי עליו ברדיו.
עצרו אותו, ועוד על מה? על פדופיליה, על אונס של שתי ילדות, אחת בת 11 ואחת בת 9; לא האמנתי, לא האמנתי שהייתי כל כך קרוב לאדם כזה, שאני הייתי שם להחזיק אותו מלהשבר, שאני הייתי לידו אחרי שהוא עשה דברים כאלו.
ועכשיו הדקירה. לא ידעתי עם להיות עצוב שהוא נדקר, או להיות שמח. אולי זה הגורל מחזיר לי. ואולי לא. ומה יכלתי לעשות? לא ידעתי, אולי לחיות עם זה, אולי לא. אבל זו הסיבה שאני לא שלם עם עצמי. אם הוא ימות עכשיו, אולי אני סוף סוף אוכל לישון, אולי הסיוט שלי שנקרא המציאות יגמר.
ישבתי לקרוא ספר, תרגום מאכדית של סיפורו של גילגמש, האיש שהתגרה בגורל. הסיפור הקדום ביותר שנכתב אי פעם, אותו סיפור שהווה השארה להומר כשכתב את האודיסיאה, אותו סיפור שעיצב את התרבות שלנו. קיוותי להעביר את הזמן עד הלילה. כי בלילה אני פוגש את יעל בבר.
חשבתי באותו רגע לא להגיע יותר לבר, לא לפגוש אותה, ולא להתמודד עם הסיפור שלה, הרי יש לי מספיק בעיות לכשעצמי, אני לא צריך עוד על הראש שלי. אבל לא יכלתי, משהו בסיפור שלה היה לא ברור מספיק וחייב את התערבותי, הוא חייב אותי לשמוע מה יש לה להגיד. אז לקראת השעה תשע בערב החלטתי לצאת מהבית, לעטות עלי את מיטב בגדי ולהגיע לבר.
יעל לא היתה שם כשהגעתי, אף אחד לא היה שם כשהגעתי. הזמנתי גלנמורנג’י, אותו משקה קסום שנרקח ממים ושעורה, אותו משקה שיכול להטריף אותך. על הבר ישבו מעט אנשים, אבל בפינות שונות. אחד הקבועים בבר, יואב, היה פיקאפיסט, ותמיד הייתי מקשיב לו בנושאי ברים, הוא היה בא, מתיישב ליד בחורה, ותוך 5 דקות או שגומר עם הטלפון שלה אצלו בזכרון או שלוקח אותה לשירותים. אני הערצתי אותו, חשבתי שהוא צריך לפתוח בית ספר.
יואב אמר לי פעם שברים מעוצבים בצורה כזו שכל מי שיושב על הבר בכל נקודה יכול לצור קשר עין עם כל אחד אחר, הכל כדי לצור מקסימום יחסי אנוש, הכל כדי לאפשר לאנשים אינטראקציה, אהבה לרגע. הוא גם אמר לי שאם אתה רוצה לפנות לבחורה על הבר, כדאי שתזמין אותה קודם למשקה, תתעלם ממנה איזה חמש או עשר דקות, ורק אחר כך תפנה אליה, באלגנטיות. תמיד גם תזמין את חברתה לשתיה, כדי שהיא לא תרגיש מאוימת. אבל את החברה תזמין רק כשאתה יושב ליד שתיהן.
יואב היה בחור חכם, ואני מניח שאם לא הייתי פוגש אותו רק בבר היינו יכולים להיות חברים, אבל הוא מסוג האנשים האלו, שהם חברים רק בבר, לא נפגשים מחוצה לו. העברתי מבט בחטף לבדוק מה ‘הסחורה’ על הבר, חוץ מקבוצה קטנה של אנשים קבועים, לא היתה ‘סחורה’. ישבתי ופטפטתי עם הקבועים על הא ודא, כרגיל, שיחות חסרות תוכן.
בערך בעשר יעל נכנסה. היא עשתה את סיבוב הדאווין הרגיל שאנשים עושים בבר, וחשבה לרגע אם בכלל להתיישב ליידי. רק המחשבה על זה שהיא לא תתיישב לידי העבירה בי חלחלה. אבל מי יודע, חלחלה יכולה להיות דבר טוב.
"אז תגידי, את באה לכאן הרבה?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי, „לא, אבל אתה לא עייף, אחרי שהסתובבת בראש שלי כל היום?“. היא התיישבה, הדליקה סיגריה, ואחזה אותה בין האצבע השלישית והרביעית. היא הפכה את היד במין תנועה כזו, שהאגודל והזרת נוגעות בקצוות שפתיה, ליד גומות החן, והיא שואפת את הרעל דרך.
"אז אתה רוצה להמשיך לשמוע?“ היא שאלה אותי, וכבר לא ידעתי אם אני באמת רוצה לשמוע, או שאני רק רוצה לגמור עם זה כבר. „זה תלוי", אמרתי לה, „כמה רע זה יגמר?“. „רע מאוד", היא אמרה. הסתכלתי לכיוונה במבט תוהה, ואמרתי לה, „אז ספרי".
"כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, לא ידעתי מה לעשות", יעל אמרה לי, „לא יכלתי לעצור את עצמי מלהתקשר אליה, אמרתי לה שגם אני, וקיוויתי שהכל יהיה טוב, זה היה נראה כאילו חזרנו להיות ביחד וכאילו הכל טוב ויפה, כמו שצריך להיות, ואולי לא.“. „אהבה היא הרגשה כל כך בלתי ניתנת להסבר, שאת לא רוצה להיות קרובה אליה וגם לא רחוקה ממנה, כל אותה העת דנה עמדה לידי, כל יום, ועינת שנושאת את דמותה הלכה לישון איתי בלילה, משהו לא אפשרי, אבסורדי". ואז דמעה זלגה מעינה, חלפה על לחייה, ונגעה בשפתיה; היא נשמה באדיקות. „באמצע חודש יוני נפרדנו, נפרדנו כי אני לא התחשבתי בה, בעיקר, בעיקר בגלל שאני לא הצלחתי לגרום לה להפתח אליי, אבל גם אני לא נפתחתי אליה. זה היה יום רביעי, וביום שבת קבענו להפגש שוב, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אגע בה כלל עד שהיא תבטיח לחזור אלי, עשיתי טעות.“
"אתה צריך להבין", היא אמרה לי", מעולם לא היה לי סקס כה רע בחיים. היא היתה כל כך מאולצת, ואני הייתי כל כך פתטית, לא רציתי את זה, רציתי את האהבה שלה, וכשאין אהבה הולכים לחלופה הקרובה ביותר – מין. אבל החלופה הקרובה ביותר לעולם אינה מספקת, אחרת הייתי בוחרת אותה ולא את החלופה המועדפת. היא הלכה הביתה ומאז היתה קרה אלי.“
"היא הפסיקה להיות קרה אליי בערך לפני שלושה שבועות, אבל...“, היא אמרה לי, בערך מתי שירון התחיל להתנהג מוזר, וזה התלווה בהתנהגות שלו שמראה אשמה כלשהי, אבל אתה צריך להבין, ירון אף פעם לא התנהג אשם, היה לו תמיד פתגם כזה: ‚המצפון שלי נקי כי אני אף פעם לא משתמש בו’". היא התחילה להשמע מוזר מאוד, לא הבנתי לאן היא לוקחת את זה. „תבין, ירון שכב עם כל הבנות בפאב חוץ ממני, וזה לא שהוא לא ניסה לזיין אותי, הוא כל הזמן ניסה, הוא היה מזמין אותי לסרטים אצלו בבית, כשהמטרה האמיתית היתה לנסות לגעת בי, הוא היה רוקד לידי בתקווה שהוא יוכל לגעת לי בתחת, הוא חלאה אמיתית.“
"את השינויים שעברו על ירון רוב האנשים לא היו רואים, זה היה מלווה בתנועות גוף קטנות, בהתנצלויות על דברים שנגזלו, התנהגויות שאינן אופיניות לו.“ אבל מאיך שאני הכרתי את ירון ידעתי שהעניין שונה, האדם היה ממש איש ללא חרטה, ללא אישיות, ללא רגש. ריק לגמרי, ריק ולא רע, אלא אינטרסנט שלא מתחשב באחרים. בגלל זה הוא הצליח כל כך הרבה בחיים, בגלל זה הוא הגיע רחוק.
"הבעיה התחילה כשאני התחלתי לחשוד שהוא ועינת ביחד", „מילא שהוא היה עם דנה, וזו היתה רק חברתי הטובה ביותר, אבל עכשיו הוא גם לוקח לי את עינת, זה לא הספיק לו לפגוע בי, בנרי ובכל שאר העולם?“ אבל אני ידעתי את האמת, ידעתי שהוא לא באמת רצה לפגוע, הוא פשוט היה אנוכי. „ביום שבת הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא הלך עם עינת לארוחת ערב ביום שישי, אבל אני יודעת שגם אתמול הם נפגשו, ואני יודעת שהם שכבו, אני יודעת שהוא עשה לי את זה בכוונה, כדי להחזיר לכולם על זה שכולם שכבו עם רעות, כדי להראות שעין תחת עין ממשיך לשלוט כל הזמן. אבל אני לא הוצאתי לו עין, אני הייתי בסדר לאורך כל הדרך, ואני לא מבינה למה? מה אני עשיתי? אני לא אחד החברים שלו שזיין לו את רעות.“
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.
תוכן עניינים:
פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה (אתם כאן)
