May 30, 2006

לפעמים קשה להיות ליברטריאן או ליברל. קשה לך להסביר מה ההבדל בין הרצון שלך לחירות והאמונה שלך בחוסר ההתערבות של המדינה בחיי הפרט (להבדיל מהחיים העסקיים) לבין דעות קיצוניות כמו זו. מפלגת ה"צדקה, חירות וגיוון"" ההולנדית שנרשמה היום קוראת להורדת גיל ההסכמה המינית ל- 12; לביטול האיסור על הופעת קטינים בסרטי פורנוגרפיה ועל התרת פורנוגרפיה של קטינים עם חיות. ליתר בטחון, ניסיתי לאתר עוד מקורות מלבד רויטרס, שבהן אולי ימצא עוד חומר בנושא, אך כשלתי. אני לא חושב שאם הייתי עיתון אמיתי הייתי מתייחס לידיעה, או מכניס אותה לכותרת. רויטרס, אולם, בניגוד לThe Nation בקנדה, הם סוכנות ידיעות אמינה.

קריאטיב קומונס, BY, התמונה צולמה על ידי johannrela

תמונת אילוסטרציה, למצולמת אין קשר. Photo By Johannrela

הבעיה עם הטענה הלכאורה לוגית (וחולנית) של הפדופילים, היא המדרון החלקלק; אלו שמתנגדים לליברליזם עשויים לטעון כי היוזמה היא תוצר של התרבות המתירנית, והרצון הוא להכחיד את התרבות. אני לא יודע כמה אתנגד לטענה כזו, כיוון שמדובר בהחלט בדבר שעשוי להחשב בעיני חולני כל הזמן. אני קורא את המילים, והדיאלקטיקה היא אותה דיאלקטיקה של הלגליזציה, אולם דווקא הדיאלקטיקה הזו מסבירה מדוע הטענה הליברלית ללגליזציה היא לא זו שתצליח, אלא דווקא הטענה הכלכלית.

אם ננסה להשתמש בדיאלקטיקה, נפשיט את השפה מתוכן ורק ננסה לעמוד על ההבדלים הסקרנות, הפגמים החברתיים והנזקים שנגרמים עקב האיסור. הכל נשמע אותו דבר; אולם, בניגוד למיסוד הזנות, ההימורים והסמים הקלים, ממיסוד הפדופיליה לא תקום תועלת כלכלית. המדינה לא תגבה יותר מסים, ובמיוחד לא תשרת מטרות לאומיות ממטרות אלו. אם מיסוד הזנות (לבגירים) תבטיח פיקוח על איכות השירות, המחלות, זכויות העובדות, איסור על סחר וכו', מיסוד הפדופיליה לא תפקח על כלום. כאן דווקא מבקשים להסיר כלל את הפיקוח ולתת לקטינים את החופש לבחור.

החופש לבחור? אני לא מניח שאנחנו מכירים ביכולת של קטינים לבחור לקיים יחסי מין; במיוחד לא עם בגירים. בעוד שסביר שיהיה נׁח לקבל (חברתית) קיום יחסי מין בין שני בני 12, קבלת אותם היחסים, בין בן 19 לבן\בת 12 הוא לא דבר שניתן יהיה לקבל, או שאולי רק אני לא אוכל לקבל. אולי דווקא חשוב להזכיר את הזכויות שיש לתת לילדים, ולאו דווקא את החירויות.

האם מפלגה כזו היתה יכולה להתמודד בבחירות בישראל? ברור שהחברה הישראלית לא מספיק ליברלית כדי לאפשר למפלגה כזו להחשב לגיטימית. השאלה אם אנחנו צריכים לאסור בחוק על קיומה של מפלגה כזו, או שאנחנו צריכים להתמודד עמם בדרכים אחרות?

כ-1700 צופים נרשמו עד כה לצפיה בשידורי המונדיאל ותשלום בעבור התענוג. 1,700 שוברי חרם, שוברי שביתה. 1,700 בוגדים. מנגד, התקשורת עושה בשלה ולא מבדילה בין חדשות למדיה.
תגובות אקראיות בלמהנט בנוגע לאובייקטיביות סיקור המונדיאל באתר

יובל דרור סוקר נאמנה את העיוות בין העיתונים על המספרים המדויקים, אך השאלה היא אחרת. האם העובדה שynet מהווה אתר מדיה שמשתף פעולה עם צ'רלטון גורם לו להטות את המציאות כדי לשנות את דעת הקהל? האם כעיתון יש עליו חובה לדווח את כל החדשות או שרק חדשות? האם הוא חייב לדוות על חרם הצרכנים שמתארגן ועל הקריאות המאורגנות להפסיק לשלם? האם זה ראוי שהוא מצנזר טוקבקים הקשורים לצ'רלטון (לכאורה)?

השאלה המתעוררת היא אחרת, והיא מסובכת מכפי שהיא נשמעת. מדובר על זכות כפולה. האם לטוקבקיסטים יש זכות לחופש ביטוי? NRG הרשת סיקרו ביום ראשון האחרון את נושא הטוקבקים ברשת ('יו טוקבקינג טו מי?', דודו כהן, רייטינג, 28.05.2006). דווקא שם 'מומחים' לנושא סיפרו על הצנזורה שהם מעבירים טרם פרסום טוקבקים. אבי לן, עורך NRG, אמר כי "התכנון הוא שמעתה יסונן כל דבר שיש בו השמצה, עילה לתביעת דיבה, גזענות, הומופוביה, אאוטינג, קללות, הסתה ואיומים באלימות וברצח. ". דווקא הסינון הוא הבעייתי כאן.

ויש עדכון (13:20) ... תקראו עד הסוף

לאף אתר אין כל חובה לפרסם תגובות גולשים; יתר על כך, האתר הוא שטח נדל"ן וירטואלי, שהבעלות עליו היא של המפעיל. המפעיל נאות ונותן רשות ולא זכות, לטוקבקיסט להגיב. רשות זו כפופה ללא מעט תנאים, אך בכל זאת, נהנית מחסות החוק. כל עוד לא בודק ובוחן מפעיל האתר אחת אחת את התגובות המועלות, הוא פטור מאחריות לגבי תכנן (א 37692/03 סודרי נ' שטלריד, מפי כב' השופטת רות רונן). כמו כן, תזכיר חוק מסחר אלקטרוני פוטר את מפעיל האתר לחלוטין, במיוחד במקרים שבהם הליך "הודעה והסרה" מתקיים (מודיעים למפעיל האתר על התוכן הבעייתי, וזה מסיר אותו לאחר ההודעה). האחריות היא בלעדית על הטוקבקיסט, וזה ייחשף רק אם אכן ישנו חשד לביצוע עבירה.

העריכה של הטוקבקים, והבחינה שלהם אחד אחד, יכולה להוביל את הטוקבק מהודעה אנונימית לכל אחד משני השבילים הבאים, שמביאים לאבסורדום את רעיון האחריות המשפטית האישית. ראשית, בדיקה של טוקבקים טרם העלתם לרשת יכולה להפוך את הטוקבק ל"מקור עיתונאי", ועקב כך להקנות לאתר המעלה את הטוקבק חסיון מחשיפת מקורות. תוצאה אבסורדית לכשעצמה, אך לא פחות אבסורדית מהמצב השני וההפוך. העריכה עצמה יכולה גם להוות הודאה באחריות של מפעיל האתר כי בדק את ההודעה ותכנה מתאים לתוכן שיפורסם באתר. כלומר, הוא נושא באחריות לפרסומו (בניגוד לכתוב באתר). גם תוצאה זו אבסורדית.

בעוד שאני מנסה להגיע לתוצאה צודקת, או לפחות לגיטימית, ההצעה של העיתונאי הבכיר היתה: ""הדרך היחידה היא פשוט להכריח אנשים, באמצעות מנגנונים לא מורכבים, לוותר על האנונימיות שלהם ולהשאיר אימייל מאומת באתר. זה לא יעבוד ב-100%, אבל בוודאי יסנן את חלק הארי של ההשמצות. דרך נוספת היא מנגנון זיהוי של כותב הטוקבק, שייאלץ למסור את הפרטים שלו על מנת לקבל את הזכות להשתתף בתגובות בקהילה הזו. אם מישהו לא מוכן לעשות את הצעד הקטן הזה – שלא ישתתף בשיח." בצורה אירונית, אותו עיתונאי בכיר בחר שלא לאפשר פרסום שמו באותה הכתבה.

אולם, אבסורדום בצד ואחריות משפטית בצד השני. דווקא השארת חירות הביטוי בידי הטוקבקיסטים, תוך מעטה אנונימיות, תהיה הפעולה שתשחרר את מפעילי האתר מאחריות. דווקא חוזה משפטי שיקבע כי כל המפורסם בטוקבקים אינו בעל משקל משפטי, שכל הנאמר שם אינו בהכרח אמת, לא יכול להיות אמת ומייצג את דעת הכותבים בלבד, ישחרר את המפעיל מהאחריות הספציפית אולי. כמו כן, תהיה חובה על הנפגע להגיש בקשה להסרת התוכן הפוגע, שכן המפעיל אינו יכול לדעת מהו תוכן פוגע ומה לאו.

אולם, כל זאת עדיין לא עונה על השאלה: האם לטוקבקיסטים יש זכות לכתוב תגובות או רק רשות לכתוב תגובות? דומה שהטקבוק הוא כמו כניסה לשירות ציבורי, שיכול שינתן בחינם או בתשלום, וככזה אין להפלות במתן אותו שירות. אך האם זה יוצר זכות ביטוי? דומה שהתשובה לכך עוד טרם נענתה. השאלה הזו תקום בתור שאלה חשובה ביותר בשנים הקרובות, כשיבוא מקרה בו טוקבקיסט יתבע מפעיל אתר על כך שהסיר תוכן מאתרו. רק אז תוכל התשתית המשפטית לכך להחשף במלואה.

בכדי לענות על השאלה בצורה טובה, צריך להבין את הבעיה הבלתי אמצעית. למפעיל האתר יש חצר, באותה החצר הוא נותן רשות שימוש לכלל הציבור. אותה רשות מסויגת בתנאים מסוימים. האם הוא יכול פשוט לא לאפשר לאדם ספציפי מלהכנס לאור העובדה שהוא לא מוצא חן בעיניו? האם יש לו חובה כלשהי? (חובה מולידה זכות מהצד השני). חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים, שיכול להיות רלוונטי במקרה זה, קובע: " מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות."

מטרת החוק במקור היתה "חוק הסלקציה במועדונים", כדי למנוע מאנשים את המבוכה באי כניסתם למועדונים עקב השתייכות גזעית או דתית כלשהי. האם אותו חוק יכול שיהיה רלוונטי במקרה שלנו? מהן הסיבות בגינן פוסל מפעיל אתר את התגובות? אתר יכול לפסול תגובות מכל סיבה, טובה או לא. חירות הביטוי (ולא זכות לביטוי) היא חירות שיש להפעיל ללא חובה משום צד. אם "מועדון הטוקבקים" היה מפלה כניסה לשמאלנים, לדוגמא, אז אכן היתה כאן הפליה אסורה. אם הוא היה מפלה "השקפה" מסוימת, כמו התנגדות למונדיאל, אז כן, היתה כאן הפליה.

לדעתי, ניתן לומר שכל עוד מדיניות הצנזורה של תגובות היא מגמתית אכן תהיה כאן הפליה פסולה. לעומת זאת, פסילת תגובה אחת, שבאמת אין לה מקום, שקולה להוצאת אדם אלים מתוך המועדון. כמובן, שכל זאת צריך להתבצע רק לאחר פרסום התגובה, ולא לפניה, שכן חירות הביטוי אסור שתפגע. גם אדם שזעק זאב לאורך 50 טוקבקים שצונזרו יכול שיזעק כעת את זעקת מפוני גוש קטיף, אנשי כיכר הלחם או חולי סרטן המעי הגס.

עדכון 13:20:

הבנתי שכולם מחפשים את הכתבה הזו: (צילומסך למקרה שתועלם מהרשת בדקות הקרובות)

עשרות אלפים התחברו לחבילת המונדיאל. צ'רלטון: נתבע את מי שיפרסם אחרת

May 29, 2006

מסתבר שהכותר המצליח משנת 1956 משפיע לאחרונה לא מעט על החברה הישראלית. מסתבר שאתמול, לכאורה, חרדים חטפו את גופתה של של פעוטה שהוריה סרבו לשחררה. לכאורה וללא כל היכרות מעמיקה עם המקרה. השאלה של לינץ' מוב, של אספסוף שמפר את החֹוק ולוקח אותו לידיו, ומה בעצם קורה כאן, היא שאלה יחסית מסובכת. האספסוף הוא לא אדם פרטי, הוא לא איש אחד שיכול לעמוד מול רשויות החוק; האספסוף הוא המון זועם עם אג'נדה כלשהי, אותה אג'נדה ככל הנראה כאן היא למנוע מהמדינה לעשות את עבודתה ולאחר שחושדים בהורים בהזנחה לבדוק את גופת פעוטתם המתה (להבדיל מלהכריח את כל ההורים להעביר את פעוטיהם בדיקות כל שבוע - שכן לא חושדים בכל ההורים).

האספסוף חושש מהשלכות רוחב, מהתוצאה שתהיה לצונאמי התקשורתי על החברה החרדית. ראשית היה זה ישראל ולס, שנחשד בכך שהזניח את תינוקו, ואף לכאורה השתמש באלימות כנגדו, וכעת, כעת יש את המקרה הזה. התקשורת מציגה את הקשיים בלהיות הורה חרדי, את חוסר היכולת וחוסר ההתאמה לעיתים בין הרצון לתת לילדים את הכל ואת הקשיים הכלכליים. את הכשל בעצם של מערכת החינוך ומערכת הרווחה שהוקיעה את החרדים החוצה ממנה אל גמ"חים, אל ישיבות ומחוץ למעגל התעסוקה. האספסוף כאן יודע שלא משנה מה, החרדים יפגעו, ולכן הוא מעדיף שלא תבדק התינוקת, מאשר שיצא "אני מאשים" נוסף עליהם.

J'accuse


(ולמי שתהה, לא, אין פואנטה)


May 28, 2006

יש דברים שמצליחים להרתיח את כולם. רק היום דיברנו כאן על וענונו, ועל העובדה שחירות הדיבור, הצנזורה וזכות הציבור לדעת, לעיתים מתנגשות אחת עם השניה באצטלות שונות, ונחשף בדוח אמנסטי שמיקרוסופט חשפה את פרטי התקשורת שלו במהלך הדיונים על הגבלתו בישראל. הבעיה, כמובן, היא לא וענונו עצמו, אלא ההשלכות שיש לכך בארץ.

לקריאה נוספת:
תומר ליכטש ועידו קינן: הגם אנחנו ברוטוס, NRG הרשת
גל מור: אמנסטי: מיקרוסופט שיתפה פעולה עם ישראל בחקירת וענונו, YNET
The Observer: Today, Our Chance to fight a new Hi-Tech Tyranny

ישנו ויכוח מתמד בין שמרנים לבין ליברטריאנים על הפיקוח של המדינה. שהרי, אין כל פסול בפיקוח על אדם אם זה לא עשה דבר רע, לכאורה. אין לאזרח שומר החוק מה לדאוג מכך שפרטיו האישיים ביותר, סודותיו, אהבותיו, מכתביו הפרטים, שהכל ישמר בידי אח גדול יודע כל, שזה יוכל, רק במקרה שבו באמת עלול להגרם נזק, להתערב ולעשות את הדבר הנכון. ברשימה קצרה זו אנסה להבהיר מדוע חשוב לא לנטר את כל התעבורה, למרות שהדבר אפשרי בפועל.

ראשית, מהו החוק אם לא הסכמת כלל האזרחים על כללי משחק לגיטימיים? החוק מגדיר מה אסור ומה מותר, נכון? לא בהכרח. החוק קובע מה מותר ועל מה נענשים. כלומר: כשהחוק אומר "העושה .... דינו ..." הוא קובע סנקציה. הסנקציה היא מוסרית, חברתית וכלכלית; רוצח נאסר, מוקצה מחברתו ומתמלא אשמה (בתקווה), ולכן אדם פלוני יבחר שלא לבצע את מעשה הרצח. הסנקציה המוטלת על רצח היא זו שלכאורה מונעת את הרציחות.

הרצח אינו אסור בחברה; הוא מוקצה, מוגדר כהפרה של כללי המשחק הלגיטימיים, אך אינו אסור. לאדם יש את הכח לרצוח, החברה לא מונעת ממנו את הפעילות העבריינית (למען הסר ספק, אני בוחר להדגים את טענתי עם רצח, אך כל עבירה אחרת יכולה לבוא במקום), אין פשעמחשבה שמונע באמצעות השתלטות על מחשבותיו את הרצח. הרוצח מבצע את הרצח בידיעה מוחלטת לקיומה של הסנקציה וגם בלב שלם. לכן, דווקא, רעיון הסנקציה מאפשר דבר חשוב מאוד.

ההתנגדות לחוק בלתי צודק בעליל היא צווי אלהי, עוד מימי התנ"ך העדיפו הנתינים לעיתים לא לציית לחוק בלתי צודק ולשאת בסנקציה. הם הבינו כי הסנקציה אינה חמורה כמו המעשה עצמו, ולכן היו מוכנים לוותר על חירותם ולשאת בסנקציה, רק כדי לא לעבור על הציווי המוסרי שלהם. לכן, לעיתים, לדוגמא, אשה מוכה תעדיף לרצוח את בעלה המכה מאשר להמשיך לחיות עמו, ותהא מוכנה לשאת בסנקציה, כל עוד היא יודעת שלא תעבור את התופת שעברה. (לקריאה נוספת בעניין הזכות לסרב לחוקים, ראה עבודתי: Freedom Of Creed , משנת 2003)

אנשים מסוימים, הקרויים 'חסידי אומות עולם', הפרו את החוק הלא צודק בצורה בוטה, והיו מוכנים לשאת בסנקציה, רק כי ראו חוק שאינו ראוי. לכן, כשג'רי יאנג מיהאו! אמר את שאמר, התמלאתי בעוויתות: " שוב, אין לנו בחירה מרגע שאנו במדינה [סין - י.ק.] ואנו מצייתים לחוק המקומי" (מתוך יהאו!בלוג בסינט). שוב, החוק אינו צודק; אין כל סיבה לשתף פעולה, ואולי עדיף לשאת בסנקציה.

וישאל השואל, מה הקשר בין אתחלתא למציעא?

דמוקרטיה בנויה על ערכים, על אמון, על אמנה חברתית שרואה את טובת החברה, לא על איום תמידי. בכדי לאפשר לפרטים את ההגשמה העצמית, צריך ליתן להם חירות מקסימאלית. חירות זו מצטרפת לאכיפה אפוסטפריורית של חוקים. כלומר, ראשית תרצח וסיפא בכלא; אכן, קשה לקבל את הסופניות דווקא בגלל שמדובר ברצח; אולם סנקציות משמעותיות (ולא עונש מוות) ואכיפה שאינה סלקטיבית של החוק, יוכלו יחדיו להביא למצא בו לפושעים לא יהיה תמריץ לעבור על החוק.

הדמוקרטיה המודרנית נבנתה מהתנגדות לשלטונות עריצים, ולא מהתחקות אחריהם. הדמוקרטיה נעשתה על מנת שהמדינה לא תבוא לאזרחים ותשלול מהם את חירותם באמתלא של בטחון מדומיין, אלא דווקא תתן להם את הבטחון שבחירות. חירות היא בטחון; מי שמוותר על החירות בשם הבטחון סופו שיאבד את שניהם.

יש אווירה כזו, של מהפכנות, של חלוציות, של חדשנות באינטרנט. את האווירה הזו ינסה תמיד הממסד לדכא, ולהחדיר לו את אותם כלים שדווקא בגללם עבר הציבור לרשת: האנונימיות שכה חשובה לו, היכולת לקבל מידע בלי שידעו מי ביקש (ותחשבו על חינוך מיני לרגע, והתועלות של האינטרנט, בלי פורנוגרפיה, לרגע), היכולת לחבר בין בעלי עניין מסוים. ומצד שני, הקלות הבלתי נסבלת של הפלת המונופול על האמת במשטרים טוטאליטריים.

אזרח שיחיה בפחד מתמד שדבריו, מילותיו ומעשיו מתועדים הוא לא אזרח טוב. הוא מנסה להסתיר בצורה מוחלטת, שכן לכולם יש מה להסתיר: כולם מרמים בחשבון במסעדה מדי פעם, כולם מסלקים להם שקית שוקו בזמן הקניות בסופרמרקט, כולם נוסעים 110 כי הם יודעים שמכמונות המהירות מופעלות רק ב115; כולם מנסים לעבוד על כולם. העבירות הקטנות האלו, אינן באמת עבירות, אינן משהו שהחברה מעוניינת להשליך מישהו לכלא בעקבותיו. אבל החוק? החוק הוא עיוור. ואם אני מצטט את גדי פעמיים ביומיים, אז מצבי רע, והנה זה בא:

נקודה נוספת (ראיתי שטרם כוסתה בבלוגספירה) היא שהן רפ"ק אחראק והן עו"ד רוויטל סוויד שרואיינו בכתבה דרשו לשנות את הקטגוריה של גראס המוות בחוק. אי אי אי. כמה חבל שבחוק עצמו אין הפרדה בין סמים קלים וקשים. יש את פקודת הסמים, וחומרים המוכנסים אליה נחשבים כסמים אסורים. נקודה.
גדי שמשון: קריאטיב בכחול: משטרת ישראל לפסטיבל קאן

May 27, 2006

בית המשפט לערורים של קליפורניה פסק אתמול בשאלת O'Grady v. Apple (ניתן להורדה מאתר הEFF). פסק דין זה הוא אחד המשמעותיים שניתן בתחום דיני האינטרנט לאחרונה בעיקר כיוון שהקיף נושאים נרחבים ב69 העמודים שלו, כמו גם שניתן על ידי שופט, שעל פניו, נראה כאילו מבין את מבנה האינטרנט, הבלוגוספרה, התשתיות והאתרים. הניתוח המעמיקים וההשוואות שעשה בין מדיה חדשה למדיה ישנה רק הראו כמה שופט טוב יכול לשנות את המצב כשזה נוגע לזכויות האדם ברשת.

העניין החל כאשר חברת אפל תבעה את מפעיל אתר powerpage.org ובקשה שזה יחשוף את מקור ההדלפה האנונימית שהביא לחשיפת מערכת האסטרואיד שלה, שנועדה לשנות את פני ההקלטות הביתיות על ידי מוצר פיירוויר שיתחבר ישירות לכלי הנגינה ויאפשר להקליט מוזיקה ביתית באיכות גבוהה. אפל נצחה בבית המשפט, וספק המייל שאחסן את חשבון המייל של או'גריידי חויב לספק לאפל את פרטי המדליפים האנונימיים בנוגע למערכת. בית המשפט לערעורים הפך החלטה זו, תוך שהוא מנתח את החסיון העיתונאי שקיים על אתרי אינטרנט, מסביר על מהותו של סוד מסחרי וקובע בהערת אגב שלא היתה כאן הפרת סוד מסחרי.

על פניו, ניתן לומר שאחרי פרשת או'גריידי לכל הבלוגרים יש חסיון עיתונאי. בית המשפט ציין שפרסום באינטרנט כמוהו בפרסום בכל מגזין אחר, כאשר ישנה מערכת הדומה למערכת עיתונאית: מתעדכנת תכופות (אך לא בהכרח על בסיס קבוע), עורכת ידיעות שמוזרמות לו (ולא מעתיקה אותן אחת לאחת), מיידעת את קוראיה על עובדות חדשות (ולא בהכרח חשובות) ומקדמת את זכות הציבור לדעת.

ההחלטה עצמה מהפכנית בעיקר בגלל ההשוואה שערך השופט RUSHING בין גילוי מידע אלקטרוני לגילוי רגיל. הוא הסביר בבהירות שלדעתו, חל חסיון מוחלט על דברי הדואר האלקטרוני וכי אין לחייב ספק דואר אלקטרוני לחשוף את זהות משתמשיו, כמו גם תוכן הידיעות, כשהשווה בין דואר אלקטרוני לבין הדלפה בטלפון או בדואר כתוב: "במקרה של תקשורת בעל-פה, לא יהיה תעתיק לגלות [למסור לצד המבקש - י.ק.]; במקרה של תקשורת בכתב, עותק והעתקים ישארו בידיהם של הנמען, ואולי גם אצל השולח, אלא אם הושמדו או הופטרו בצורה זו או אחרת. בכדי להשיגם, התובע במצבו של אפל היה צריך לזהות את הצד לתקשורת ולבקש העתקים ישירות מהם. רק בנסיבות חריגות ישנו צד שלישי שגילוי מסמכים רלוונטי עבורו" (עמ' 21). כלומר, פתאום החלטתה של השופטת אגמון-גונן מלפני מספר חודשים, שקובעת שעל ספק האינטרנט לחשוף פרטי גולשים משמיצים בטוקבקים יכולה לעמוד בפני בחינה מחודשת.

כמובן, שלא בהכרח בכל מקרה יאסר על גילוי פרטי גולשים, אולם, במקרים בהם מדליפים אנונימיים חושפים שחיתויות, ניהול לא תקין או כל דבר אחר לבלוגר או כל עיתונאי, וזה לאחר עריכה מעלם לאתר, יהיה חסיון עיתונאי על ההדלפה. כמובן, שהדבר לא בהכרח חל בישראל; בישראל החסיון העיתונאי אינו חסיון חוקתי. בעוד שבארצות הברית החסיון העיתונאי נחשב חלק מהתיקון הראשון לחוקה שמגן על חופש העיתונות, בישראל בתי המשפט אינם מכירים במוחלטות חסיון זה. אולם, החסיון על סוד שיחו של אדם קיים בחוק הגנת הפרטיות.

עם זאת, החלק המאוד רלוונטי בפסק הדין, שנאמר באמרת אגב קטנה, הוא החלק בו אומר השופט ראשינג שבעצם, סוד המסחר של אפל הוא לא דבר פיתוח ה"אסטרואיד" אלא התכניות של עיצובו, ולכן, ספק בכלל אם הופר כאן סוד מסחרי: "פרסום קוד קנייני של יצרן מחשבים יכול שיהיה מושווה למתכון סודי של מילר לדגני בוקר. מה שהתרחש [במקרה המדובר - י.ק.] היה לא יותר מאשר פרסום תכנית סודית לשחרר דגני בוקר חדשים. תכנית סודית שיכולה להכיל את סוד המסחר; זו שאלה שאיננו נדרשים לענות עליה. אולם זהו מקרה שונה מאשר מתכון סודי למוצר. ויותר לנקודה זו, העובדה של קרבת השקתו נושאת אינטרס לגיטימי של הציבור." (עמ' 63)

המהפך האמיתי בפסק הדין הוא שבעצם, מרגע זה, כל בלוגר יכול שיקרא עיתונאי, ונושא בזכויות וחובות. הזכויות והחובות שפתאום חלות עליו הן עצומות, ואולי כדאי שיתחילו לשאת בהן. בין היתר: אובייקטיביות (חרף החוסר בה לעיתים בתקשורת הכתובה), קבלת תגובות על הצהרות, זכות להשתתף באירועים ולסקר אותם, ועוד. אפשר לסיים בדבריו האלמותיים של גדי שמשון:


ציון לגנאי לעוזר דובר המשטרה, שהסביר למערכת נענע כי הוא לא משתף פעולה עם עיתונאי רשת כי "כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא עיתון". כדאי אולי להזכיר לו כי במדינה דמוקרטית, וזה מה שישראל מחזיקה מעצמה, כל אחד יכול גם לפתוח עיתון ולהגיד שהוא עיתון

(מתוך: 'מהג'ונגל האלקטרוני ועד האחראי על האינטרנט', פרוייקט עשור לאינטרנט, YNET) והפרסום המקורי.

May 26, 2006

בעוד שבשיחה בין שני בני אדם, השאלה הזו תהיה לגיטימית כמעט כמו "איך קוראים לזה מהסרט שראיתי בשבוע שעבר ואהבתי?" או "מה שלומו של זה שלמד איתך בתיכון והיה מאוהב בך?" מחשבים לא יצליחו להבין את השאלה יותר מדי. רוב הסיכויים שהמחשב בכלל לא יבין את הסינטקס שמדברים עליו. לכן, האדם, כדי לצור מכונה טובה יותר שתשרת את האדם, המציא את הרשת הסמנטית, בה בני אדם (בשלב הראשון) מתייגים דברים על מנת שמאוחר יותר המכונות יוכלו לאזור לו באחזור המידע.

הבעיה כיום היא לא היקף המידע, אלא היכולת לשתף אותו. אם היה גוף אחד שהיה מכיל את כל הידע האנושי, הוא היה יכול לפעול למען קדמה ובריאות בצורה יעילה. אולם, בעוד שכיום כל הידע נמצא, הדרך לאחזר אותו בעייתית. לכן, פתרון הרשת הסמנטית היה רעיון טוב בתחילה. טים ברנרס-לי טוען שכיום הרשת כבר מוכנה לפעולה. הבעיה ברשת הסמנטית, אולם, הוא לא מאגר כלל הידע האנושי, אלא מה שיצא ממנה. (ויה סלאשדוט)

בתי ספר בארצות הברית החלו לעקוב אחרי חשבונות הMySpace של תלמידיהם. (ויה סלאשדוט), בתי הספר מודאגים מהתוכן במיספייס, וגם ישראל לא מקפחת כשנוצר עליהום תקשורתי על הרשתות החברתיות. אם רק ניקח את מה שנכתב בNRG הרשת החודש, אז נראה שבתחילה פורסמה ידיעה על כך שמיספייס מינתה קצין בטחון ראשי (11.04.2006), לאחר מכן כתבה על גל אירועים אלימים (עידוק: 30.04.2006), תובע כללי מבקש להחמיר את האכיפה (04.05.2006), הוציאו מדריך להתנהגות ברשתות חברתיות (16.05.2006), הוציאו את סיפורי הביזאר של מיספייס החוצה (22.05.2006), וסיפרו על הסכנות הגלומות בגלישה (23.05.2006), רק לבסוף סייגו את הכל, בטענה שכל החברה אלימה (זהירות:: ביקורת עצמית) (23.05.2006).

אולי לתקשורת יש אג'נדה מסוימת להציג את הרשתות החברתיות כמקומות מסוכנים ושצריך לחסום גישה אליהם מסיבות של בטחון הילדים, להראות שברשתות האלו דיש אלימות ותיעוד של פעילויות אלימות, עד שהמשטרה נדרשת להשתמש ברשתות למשטר את החברה, אולי הסיבה המוצדקת שלהם היא העובדה שהבלוגים משמשים גם כמקור נהדר לביקורת על מערכת מושחתת. תלמיד בן 17 עמד בפני השעיה (ויה סלאשדוט) כי השתמש בבלוג בכדי להטיח ביקורת בפני מוריו. הדמוקרטיזציה של הרשת, וקלות הפצת המידע ברשתות החברתיות, שמגיעה גם לרמה של בלוגים שמשפיעים ומשנים את המציאות, מקשה על בתי הספר שרגילים לממסד היררכי. עיתון 'הארץ' מציג היום כמה קל ללהקה להשיג חשיפה לה מעולם לא היתה זוכה באמצעות הרשתות האלו. כמו שמועברת המוסיקה, שמעבירה מסרים, כך גם עוברים מסרים את הגלוב ומקדמים רעיונות חדשים.

אם נחזור לרשת הסמנטית לרגע, שתי הפסקאות האחרונות באו להציג את הטוב, הרע והמכוער של הרשת הסמנטית. היא מאפשרת לאחזר את כל המידע על תלמיד, לעקוב אחריו, לרצוח אותו, להציג את מעשיו בפני גוף מפקח. מצד שני, היא מאפשרת לאנשים שעד היום לא החזיקו את עמדות הכח בחברה להתחיל להשפיע. אם נקח את שביתת התלמידים שאורגנה באינטרנט, וההצלחה לה היא זכתה, אם נראה את היכולת של תלמידים להשפיע, נבין שני דברים, ששזורים אחד בשני כה לעומק:

הראשון, הוא שמי שמתנגד לטכנולוגיות שמאפשרות לשתף מידע, ככל הנראה פוחד לאבד את בסיס הכח עליו הוא עומד כיום. השני: הוא שמי שעוסק בדמוניזציה של טכנולוגיות שוכח לעיתים שהאנשים דמוניים בעצמם, וללא כלים אלו, התועלת החברתית קטנה יותר.

May 25, 2006

פטנט, פעם היה זה דבר מיוחד, משהו שעושה משהו שאף אחד אחר לא היה עושה לפני. הפטנט דרש חדשנות, יצירתיות ומקוריות. הפטנט היה סימן של מצוינות וייחודיות. פטנט היה ניתן רק לתהליך פיזי, ולא לרעיון קונספטואלי, פטנט היה בעצם עוד היבט בדיני הקניין הרוחני; זה שאי אפשר לגעת בו. עם השנים, ובעיקר בכדי לקדש את ההון הפרטי של תאגידים גדולים שעסקו בפיתוח (תרופות, תכנות וכו'), הפטנטים קיבלו משקל רב יותר והפכו להיות מוחלטים. ניתנו פטנטים לא על קוד המקור של תכנה (שמוגן בזכויות יוצרים) אלא על התהליך עצמו.

אולם, בשבוע האחרון היו שתי החלטות תקדימיות בשני צידי הגלוב שיכולים לשנות את המצב ולהחזיר את האמונה שאפשר, אולי, להמשיך לקדם את הידע האנושי מבלי לפחד. בתחילה, בית המשפט העליון האמריקאי הפך את ההחלטה שניתן לקבל צווי מניעה על פטנטים אלקטרוניים בצורה כל כך מהירה ואוטומאטית. באותו המקרה, חברה בשם MercExchange, שכונתה על ידי לא מעט "טרול פטנטים". מרקאקסצ'יינג' היא חברה שמוכרת רשיונות לשימוש בפטנטים שלה, שהיו כלליים למדי. הפטנט עליו תבעה את איביי היה זה של כפתור הBuyItNow שמאפשר למשתתף במכרז להחליט על מחיר ולשלמו עוד בטרם נסגר המכרז על מנת לקנות את המוצר.

בית המשפט, בהחלטה תקדימית, קבע שרעיון מופשט אינו ניתן להגדרה כפטנט בצורה מובהקת, ויתר על המידה, שאינו מחייב מתן צו מניעה לשימוש. במקביל, סלאשדוט מדווחים שהאיחוד האירופי שוקל לא לאפשר פטנטים לאלגוריתמים, ובכך להחיל את משטר זכויות היוצרים בעצם על העניין.

היתרון במשטר כזה, מבחינת תנועת התכנה החפשית, וגם מבחינת הציבור הוא עצום. את זה ניתן ללמוד בכלל מהשימוש של מיקרוסופט לאורך השנים בפטנטים (וגם הפגיעה שלה מהם). בעצם, למרות שהפטנט על התהליך לא יוכל להנתן, הקוד ישאר סוד מסחרי, אבל לא תהיה בעיה משפטית לפתח חלופת קוד פתוח. עד היום, לא יכלו מוצרי קוד פתוח להתממשק עם מאפיינים קנייניים שכן הכל הוגן בפטנטים.

האם כיום המצב בין חברות התרופות (שמצילות חיים) לבין חברות התכנה (שיכולות גם להציל חיים, וגם לבד פקצות) זהה? האם יש ערך חברתי עליון בפיתוח תכנה כמו בפיתוח תרופה או חידוש טכנולוגי, או דווקא עדיף ש'כוחות השוק' והתחרות החפשית באמת תשרור במשטר כזה? אולי יש באמת להבדיל בין פטנט לפטנט. אולי, מצד שני, יש לבטל את הפטנטים כליל, ולאפשר לאלפי חולי סרטן את הזכות לחיים, ולאו דווקא לבעלי הון את הזכות לקניין.

כל ההחלטות האלו ניתנות באותו הזמן שמיקרוסופט משיקה את פורמט התמונות החדש שלה, תחת ביקורת על כך שרק קריאת המפרט דורשת הסכמה משפטית לתנאים שמתחילים להזכיר יותר ויותר את רשיונות הקוד הפתוח (אתם מוזמנים לקרוא). סעיף הפטור מאחריות, שהוא אחד החשובים בקוד פתוח, יושם גם כאן, ומהווה חלק משמעותי.


לינק

יהונתן ממליץ:: התקינו אופן אופיס.

May 24, 2006

אלא אם את יעל17 ובאמת בת 17, כל השלישיה שהגיבה ב"תעשה לי ילד" (תגובה 5 המשורשרת) מוזמנת לצור קשר בת.ד. 2jk ; פניות בצירוף קורות חיים, תמונה וכו'...
תעשה לי ילד בתגובות
lex loci, חוק המקום, הוא מה שקובע בדרך כלל את המנהגים במקומות אליהם אני הולך. ברוסיה אני שותה וודקה, בקוסטה ריקה רום, בגרמניה בירה. בישראל אני הולך כמעט בלי עניבות, אבל בארצות הברית רק עם, באירופה עם צבעים ורודים, צהובים ואדומים, ובישראל שחור או כחול. הכלל הוא מאוד פשוט, להתנהג כמה שיותר כמו מקומי, אבל לא לאכול בשר. לכן, כשהלכתי לכותל היום, שמתי כיפה, לא שהיתה לזה משמעות מיוחדת. לכיפה מבחינתי יש את אותה המשמעות כמו לעניבה בארצות הברית, היא פריט לבוש הכרחי כדי לצור את הקשר האישי עם האדם בצד השני של שיחתך.

לאחר השיחה היום, לקחו אותי לסיור במנהרות הכותל. לא התלהבתי במיוחד, לא הרגשתי את אותה אווירה כל כך מיוחדת. מבחינתי זה היה מקום אריכאולוגי, כמו כל מקום אחר שהייתי בו. מצד שני, אני מבין את האמונה של אנשים באלהים בערך באותה מידה כמו שאני מבין אהדה של קבוצה בכדורגל. אני לא בז לה, אני פשוט לא מתחבר אליה. לכן כשלקחו אותי לפתח ההיכל, היכן שהיתה הכניסה לבית המקדש, לא ממש התמלאתי רגשות, כצפוי.

אני בכותל, נוגע בקודש הקודשים, הכניסה להיכל


יחד עמי בא רב, שהתפלל עבורי, מסתבר שיש תפילה לשמי, או לכל אדם. אבל בזמן שהוא מתפלל, עצבנה אותי מאוד גברת שעמדה ליד אמי. היא התחילה לדבר על כמה חשוב ש"אתחזק" ו"אחזור בתשובה" כי זו הדרך, וכמה אני חייב לעשות כל מיני דברים, כמה אני חייב להגות בספר ועוד. מה שעצבן אותי במיוחד היה האוונגליסטיות שלה; בעוד שהיא לא תסבול soliciting של אדם אחר לדת אחרת, ככל הנראה. הסובלנות שיש לנו, כחילונים, לדתיים שלעיתים מסתכלים עלינו כבזויים ונחותים, מפריעה לי. (לא כל הדתיים מסתכלים עלינו כך, אני מדבר על מיעוט מאוד ספציפי שכן).

אני חסר אמונה, גם כשביקשו ממני להתפלל ולבקש משהו לא יכלתי. אני לא מאמין שאיזה deus ex יבוא ויתן לי משמים את מה שביקשתי, אני בעיקר מאמין שאני צריך לעשות אותו. אולי אני כופר, אולי אני ראוי להמצא בגיהנום, אבל אני לא עושה נזק לאף אחד כשאני לא מתפלל. עדיף שלא אתפלל אם אני לא מתפלל בלב שלם. נראה לי.

על דת, ועל אלהים, גוף שמעולם לא ירד לארץ ונתן הוכחה מוחשית לקיומו, ניגר דם בכמויות מטורפות. תרבויות מתנגשות ויוצאות למלחמות בשמו, ואפילו בלי אזכור אחד. מדי פעם קם אדם עם גילוי אלהי כלשהו, איזה גילוי שהופך אותו למשיחיסט הבא, ומביא יחד עמו קיצוניות או כתיות. למה לא יכולה להיות, נניח, אולי, דת בינונית. דת נורמאלית, שלא דורשת כוליות מהמאמינים החזקים שלה. דת שמקדשת את החופש של הפרט. דת אזרחית?

אולי גם דת אזרחית תהיה קיצונית מדי, אבל אני לא בטוח.

May 23, 2006

אור הרחוב הוא שוטר המקוף הטוב ביותר. הבעיה היא, שבאינטרנט אין פנסים כאלו.

"על השחיטה", עכשיו בNRG הרשת.

את השיר הזה הקלטתי ביום שבת, ואני נתקעתי בלי מילים בשבילו. אני רוצה שמישהו אחר, באמצעות הכלי של קריאטיב קומונס, יוריד אותו, יכתוב מילים ואולי גם ישיר, וכך יהיה יותר יצירה בעולם.

רעיונות יתקבלו בברכה, גם אם הם לא מדהימים.

להורדת השיר לחצי כאן

May 22, 2006

"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה כאילו היא לא היתה ערה חצי לילה והתוודתה מולי. „ספר לי עכשיו, אני רוצה לדעת הכל, למה עזבת ולמה לעזאזל יעל היתה כאן ולא אמרת לי.“

"את ידעת את זה?“ שאלתי, כי לא הבנתי איך היא ידעה. „ברור, הרי אחרת למה עזבת אליה? ראיתי שיש לך שיחה בטלפון ממנה, וראיתי הכל". „ממתי את מחטטת לי בטלפון?“ שאלתי, ולא בדיוק ידעתי אם כדאי לחכות לתשובה. „אני? אני לא מחטטת, אני פשוט בדקתי את השיחות הנכנסות, לא עשיתי שום דבר רע.“; היא פשוט לא הבינה מה לא היה בסדר בזה.

"תקשיבי, את כנראה לא מבינה, אנחנו כבר לא ביחד, את לא יכולה להכנס לחיים שלי את לא יכולה לחטט ככה.“ היא לא הבינה מה היא עשתה לא בסדר. היא פשוט לא הבינה.

היא התלבשה, עטתה עליה מגבת ונכנסה למקלחת. היא שאלה אותי אם אני אבוא לבקר את אביה בבית החולים. הסתכלתי עליה בקרירות, לא ידעתי איך לענות. הרגשתי פרוץ, כאילו העלימה ממני כל צלם אנוש, איש בודד, ללא כל זהות. מזגתי את השוט הראשון של הוודקה של היום. חום קליל, רגש אוורירי, בעצם, קלילות.


ירון תמיד היה אומר שוודקה מחטאת, היא הורגת את החיידקים, בעיקר בגלל שיש בה רק אלכוהול ומים. היא לא מתלכלכת ולא צריך לשטוף כלים אחריה. מצד שני, אני גם רואה שהוא היה חלאה לא קטנה. ליאת יצאה מהמקלחת, לבושה ומאוכזבת. „אני רוצה להסביר את עצמי", היא אמרה. „אתה לא היית כאן, קמתי ולא ראיתי אותך, דאגתי.“ לא האמנתי לה. „הייתי חייב ללכת, מצאו את דנה זרוקה בבר. כנראה אנסו אותה, אבל זה כבר לא משנה לך.“; „דנה של נרי?“ היא שאלה. „כן, כבר לא של נרי הרבה זמן, אבל דנה של נרי, דנה של יעל, דנה של ירון, דנה.“

"לפני כמה ימים ראיתי אותה, היא הסתובבה באיזור של הבית שלי, הלכה בין הבתים, קראה שמות משפחה, לא ידעתי מה היא רוצה" היא אמרה לי. „זה לא יעזור לך, אני עדיין כועס... בואי, אני אקח אותך, נראה שהכל בסדר.“. „למה שמשהו לא יהיה בסדר? למה אתה עוזב אותי ככה? מה כבר עשיתי?“.

"את זוכרת את הפעם ההיא שהיינו ביחד עדיין, ממש לפני שנפרדנו, ושאלת אותי אם אני זוכר כששכבנו בשירותים של הבר ההוא?“ ... „ואת זוכרת מה אמרתי לך?, נכון שבאותו רגע רצית לעשות הכל חוץ מלדבר איתי?, אז ככה אני מרגיש עכשיו. אני הכנסתי אותך הביתה, נתתי לך לישון במיטה שלי, חיבקתי אותך, ואת בולשת אחרי.“

"בולשת?“ היא צעקה, „אתה כל כך מגזים, ואם היית מצליח לזיין אותי כמו שניסית קודם, כנראה לא היה איכפת לך לא אם אני מחטטת לך בטלפון ולא אם אני קוראת לך את היומן, וגם לא אם אני בודקת לך לכלוך מאחורי האזניים" ... „אתה כל כך שליו ורגוע, ואז אתה סתם מתעצבן, אולי תבין, אני מנסה למצוא אותך, אתה לא לוקח טלפון, אתה נשאר כאן לבד, אז מה אני יכולה לעשות חוץ מלהתקשר לשלושה מספרים האחרונים שקיבלת מהם שיחות, וששניים מהם לא יענו?“ ... „ומה אם היית מת? אם היית זרוק באיזו תעלה?, אתה לא חושב שאני אוהבת אותך? אתה לא חושב שאני רוצה שתהיה כאן?“.

היא צעקה כל כך חזק שלא הצלחתי להקשיב לה, רק שמעתי את הטון של הצעקות, תוך כדי שאני מתעלם לחלוטין מהמילים שהיא אמרה. אם הייתי יודע מה היא אמרה אחרי זה, בצעקות כל כך רמות אולי שלוש הדקות הבאות של החיים שלי היו שונות ולא הייתי צריך לחשוב פעמיים.

"אז מה את רוצה שאני אעשה?“ צעקתי בחזרה, „שאני אגיד לך כל פעם איפה אני ועם מי אני נפגש? בחייך? אנחנו נפרדנו לפני כל כך הרבה זמן, ואת כל פעם אני תקוע איתך בראש שלי. את לא יוצאת, וכשאת כן חוזרת אליי, אפילו לרגע, את עושה לי את הסיבה הכי חשובה להתרחק ממך, את עושה הכל כדי להתרחק ממני, כי את רוצה להיות קרובה.“ אולי הגיע הזמן שאני אתחיל לנשום ולחשוב לפני שאני מדבר איתה, כי אני הרגשתי כאילו אני רק רוצה להתנפל עליה ובדחף חייתי לקחת אותה למיטה שלי, אבל מעצבים. הפעם האחרונה שרבנו בזמן שאנחנו מזדיינים היתה כל כך טובה, הרבה יותר טובה מכל פעם אחרת. המשכנו לצעוק אחד על השני, להתגלגל על המיטה ולריב על מי יהיה למעלה, לבסוף, כשהיא החליטה שהיא צודקת יותר, ואני כבר התייאשתי, הגענו שנינו לאורגזמה ביחד, בלי לדבר, בלי לשאול כלום. התחבקנו, ונרגענו.

היא צעקה עליי כל כך חזק שהיא התחילה להאדים; לא הבינה מה עובר עליה, לא נשמה, רק נכנסה להיפר, הטונים שלה עלו, ואני כבר מזמן לא שמעתי ולא הקשבתי, היא נפלה אחורה.

"את בסדר?“ שאלתי אותה תוך שאני סוטר לה קלות כדי שתקום. „את רוצה כוס מים? משהו?“, חיבקתי אותה חזק, ולא האמנתי שהגענו למצב כזה. „מה קרה לך? למה התעלפת?“. „תן לי רק מיץ תפוזים, בערך חצי כוס" היא ביקשה. הלכתי למטבח, לא היה מיץ תפוזים, רק תפוזים אמיתיים כאלו. הוצאתי את המסחטה והתחלתי לסחוט את התפוזים, ריחם המתוק נדף בחדר, היא קמה אט אט וחבקה אותי מאחור. „אני מצטערת, לא הייתי צריכה לחטט לך בטלפון, הייתי צריכה לשבת בבית לבד ולראות איך אתה מזיין אלפי בחורות בשירותים בבר וחוזר כאילו כלום לא קרה". צחקתי, כל כך אהבתי אותה.


"את רוצה אולי לשבת לארוחת בוקר איפשהו?“ שאלתי. „אני רוצה לאכול אותך, אולי סוף סוף תבין"; היא אמרה, ולא ידעתי איך להגיב, מצד אחד אני לא רוצה לסרב לה, מצד שני, אני לא רוצה לומר לה כן. אני לא רוצה להרוס את המתח המיני שיש ביננו, כי אז הכל יעלם, כל הקסם שסובב את הלילה הזה. „אחר כך, אמרתי לה, יש לנו לבקר כמה אנשים בבית החולים.“

"אתה לא רציני, אתה מוותר עכשיו על משהו ששנינו יודעים שאתה רוצה כבר שנתיים, אתה זוכר כמה טוב אני מוצצת, נכון?“ ... לא עניתי. רק הרתחתי מים לקפה, והאמנתי שיהיה טוב, שאני אוכל למשוך את זה כמה שעות עד שהיא תרגע ו\או תתפוצץ ותבין איך אני הרגשתי אז. אני לא יודע עוד אם זו נקמה, או שזה סתם הרצון שלי להיות איתה, אבל ידעתי שכל עוד אני לא איתה אז אין לה שום דבר לעשות נגדי. זכרתי פעם אחת שפגשתי אותה עם מישהי באיזה בר, שתיהן היו מדהימות, לבושות בחצאיות בית-ספר קצרות, זכרתי מה היא עשתה לי. היא התיישבה עליי וחיבקה אותי מאחור, היא השאירה את הידיים מאחורי כולם, כדי שהם לא יראו, ואז היא הכניסה אותם לבתוך המכנסיים שלי, בלי שהם רואים. צחקקה לה, ודיברה עם כולם. אחרי חצי שעה של פלירטוטים עם כולם היא פשוט נעלמה, לא הסכימה אפילו לגמור את הערב איתי, רק נהנתה לראות אותי מתחנן. נשבעתי שאני עוד אחזיר לה על זה, אני לא בטוח שזה יהיה היום...

"עם כמה סוכר את רוצה את הקפה שלך?“ שאלתי. „קצת, אולי כפית וחצי, אבל אתה סתם עושה את זה, אתה יכול לשכוח לרגע מהקפה. ספר לי מה היה עם דנה.“. „היא חטפה מכות, אף אחד לא יודע למה, אף אחד לא יכול להסביר, היא היתה בהלם. אני מקווה שהיא תדבר היום, אולי היא תספר. הברמן לא ראה כלום, היא פשוט הושארה שם בשירותים לסבול.“


"אתה חושב שזה קשור לאבא שלה?“ ליאת שאלה אותי, „אתה יודע שמאז שהוא נבחר אף אחד לא מתקרב אליו הביתה, אולי היא היתה הדרך של מישהו להעביר לו מסר.“ „איזה מסר? שהבת שלו חטפה מכות וכדאי שהוא יעשה מה? ישיג עוד מאבטחים הפעם?“ שאלתי את ליאת, כי דנה לא ממש היתה בקשר עם אביה, היא כעסה עליו, הוא לא בדיוק היה צדיק, והבחירה שלו לכנסת היתה אחת הרעות החולות של ישראל. עמוס חברוני, איש העסקים המושחת שהצטרף לפוליטיקה כדי להקל על מפעלים גדולים לזהם ולנצל עובדי קבלן, ודנה חברוני, הבת השמאלנית שיוצאת כל שישי לבילעין, וכשהיא לא שם אז היא חוסמת את הבניה של כביש שש. הפכים, אבל הפכים גדולים מדי.

"את יודעת, יעל אמרה לי שהיא לא ידעה שעינת התאבדה עד אתמול בלילה, כשמורן גילתה לה", אמרתי לליאת, תוך שאני מקווה שהיא תצליח לעזור לי בדליית מידע מכל אחד מהצדדים. „ולמה אתה חושב שזה נכון? יש לך סיבה להאמין לה או ששוב אתה חושב עם הקצה של הזין שלך?“ ליאת שאלה אותי, קצת העליבה, אבל במידה. אולי כי היא התעצבנה שאני לא שוכב איתה, אלא תקועה לי יעל בראש. „לא, דווקא הפעם אני לא חושב עם הקצה של הזין, למרות שבדרך כלל אני מנסה לחשוב איתו, כי זו הדרך היחידה להבטיח את הקיום האנושי; הפעם אני חושב שיכול להיות שהיא צודקת.“

"מה צודקת? החלאה הזו? אתה בכלל מבין מה אתה אומר? שמי שהכניסה אותה לכל המעגל הזה, של סמים, זנות ומין לא ידעה על זה? שמי שדאגה שהיא תכנס להריון לא חשבה על זה?“. „כן" אמרתי, „אולי, אבל אולי, היא לא ידעה". „תגיד...“ היא שאלה, „מתי בפעם האחרונה באמת האמנת למישהו, עד הסוף, בלי להטיל ספק במשהו שהוא אומר?“. „אולי כשהייתי בן שש, אבל יכול להיות שגם איתך היה משהו, בואי נעזוב את זה, אבל... אולי את רוצה שוט סאות’רן?“

"בכיף, נתחיל את הבוקר ככה, בסוף רק תגמור באשפוז כמו אבא, אבל מה זה משנה, כאילו שיש לשנינו סיכוי להגיע לגיל 60“, היא צחקה, והוציאה שתי כוסות שוט מהארון. היא מזגה סאות’רן, כל כך מתוק, אבל גם חריף, 57%, מהדורה מיוחדת, במיוחד לאלכוהוליסטים כמוני. „אולי כדאי שנשתה עוד קצת ואז נקח אוטובוס לבית חולים?“ חשבתי בקול רם, תוך שמהדהד במוחי קטע מסרט שראיתי כשהייתי ילד, אני כבר לא זוכר איך קראו לו, אבל הגיבורה והגיבור התנו אהבים כל הלילה, ובשלב כלשהו נגמר האלכוהול והם התחילו לשתות בשמים.


"לא, נצא עכשיו, אולי עוד נגיע בזמן.“ היא אמרה, וכבר נשאנו את פנינו לדלת. בית החולים לא היה רחוק, הוא רק היה מנוכר. אף פעם לא אהבתי בתי חולים, אולי כי הם היו הכל חוץ מבית, והאנשים שם לא היו חולים, הם היו גוססים. מי שחולה נשאר בבית, ומי שבבית החולים עומד למות, זו החלוקה הרציונאלית, לא?

את המחלקות בבית החולים בכלל לא אהבתי, זה היה מפחיד. אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי בבתי חולים יחסית הרבה, הייתי קצת חולני, אבל תמיד פחדתי להרדם שם, לא ידעתי מה יעשו לי בלילה. אולי זה בא מסיפור ששמעתי על סבא של חבר שלי, שישן בחדר עם עוד מישהו והרביצו לו כל לילה כל הלילה עד שהוא מת מהפצעים, ולא מהמחלה. גם אבא של ליאת היה כך. מר שולמן, אף פעם לא קראתי לו בשמו הפרטי, אני לא ניסיתי, היתה לי יראת כבוד כלפיו.

שערו כבר האפיר, אבל הוא עדיין עישן את אותן סיגריות נלסון ושתה סלו-ג’ין, נקי, בלי שום דבר אחר. ליד המיטה, למרות הסכרת, היה לו בקבוק. הוא היה שותה כוס וישר מזריק, כדי להעביר את הכאב. הוא הדליק עוד נלסון, וחיבק את ליאת, אותי הוא לא חיבב, אולי כי הוא חשב שאני לקחתי את התמימות של הסוכריה הקטנה שלו. “מותק, את רוצה אולי לבוא איתי לטיול קצר?” הוא שאל את ליאת, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מקיומי. היא לקחה אותו ביד וטיילה איתו במחלקה.

אמרתי להתראות לליאת, אני לא רוצה לעמוד בינה לבין אביה, “אני אלך, דברי איתי בערב, נפגש... אוהב אותך הרבה", “גם אני.”

כבר התקרבה שעת צהרים, ואני טרם עשיתי דבר אחד לתועלת החברה. חשבתי אולי כדאי שאני אלך לעשות משהו, אבל לא יכלתי להתרכז בכלום. התקשרתי ליעל, אולי היא תענה לי הפעם, אולי. היא ענתה, אבל נשמעה לי ישנונית. “אולי תבוא אליי, אני רוצה לראות אותך"; אלו היו המילים, אבל הטון של מילותיה, לא היה ניתן להסביר כמה הוא היה נשמע רע. שמתי אזניות, והתחלתי ללכת לכיוונה. ציפיתי שאני אגיע ואוכל לשאול אותה קצת על דנה, אולי היא יודעת משהו שאני לא.

הלכתי את רחובות תל-אביב לבד, שוב מסתכל לכל כיוון, מפחד שמא אולי מישהו יצוץ מאיזו סמטה אפלה, אולי משהו יצא נגדי. הדרך ליעל הביתה לא היתה הידידותית ביותר שיש, במיוחד לא אם אתה לא רוצה לעשות את זה באוטובוסים, ואני לא, מאז הפיגועים אני לא נוסע באוטובוסים כמעט, רק כשחייבים. בתוך תל-אביב אני הולך ברגל, הסיכון פשוט גדול מדי. אני תמיד הייתי פראנואיד, אבל לדמיין את מספר הרכבים שאני חושב שעוקבים אחרי היה כבר מוגזם. אני צריך להפסיק לדמיין, להתחיל לחיות.

יעל פתחה לי את הדלת, לבושה, עם כוס גליאנו. לגמה מהכוס ושאלה אותי: “אז מה אתה יודע על דנה וירון?”


crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר (אתם כאן)

May 21, 2006

למרות שאני לא אוהב לכתוב על זה וגם לא ממש מוצא את העניין. אז השבוע הייתי בקניון עזריאלי, שם הותקנה רשת אלחוטית. רק חבל שהמעצב הגרפי של הפרסומת לא טרח להתייחס לפרטים.

פאשלה? אצלנו? לא יכול להיות. קניון עזריאלי


אני מוכן לשחק את משחק "אתר את הפאשלה", אבל הנה מה שאני מצאתי:
(1) בעוד שהדפדפן נראה כמו מוזילה 1.7, או נטסקייפ ישן, למעלה יש את הMenuBar של אינטרנט אקספלורר ואת הלוגו שלו
(2) הTitle הוא של למהנט, והתוכן הוא של וואלה.
(3) הפונט הוא פונט מקי, ורואים את זה יפה, בעוד שהטקסט עצמו לכאורה רץ על חלונו
(4) יש צל מתחת לתפריט, למרות שאין כל סיבה שיהיה

אבל זהו, מקצוענות? אצלנו? על מה אתם מדברים.

בעוד שבישראל זועמים על סגירת בית הספר לרפואת שיניים בתל-אביב, זוממים הסטודנטים מזימות להפגנת ענק
הפגנת ענק 200 אנשים

לשם השוואה:
צרפת: מאות אלפים
הראל סקעת: הפגנת ה20

עדכון: 19:53 יואב לרמן מדווח שהיתה הפגנה מוצלחת, והענק הגיע. היו 50 אנשים

* הציטוט לעיל אינו נכון.

אתמול קיבלתי טלפון מחבר, הוא ביקש לדעת האם העובדה שהוא מעלה לינק לאתר שלו לפודקאסט שמכיל שיר מסחרי יכולה לחייב אותו בהפרת זכויות יוצרים (או הפרה תורמת). התשובה שלי היתה חיובית, ובתחילה חשבתי לומר לו, אבל אם אתה מעלה לינק לעמוד שמכיל את הלינק לפודקאסט אז יכול להיות שלא, ואז שאלתי אותו: "מה יש בקובץ? האם הוא קובץ קול?" והוא שאל אותי אם פודקאסטינג לא יכול להכלל תחת ההגדרה של Fair Use, וצחקקתי.

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרו של לורנס לסיג, Free Culture (הספר זמין להורדה, תחת קריאטיב קומונס, במהדורת PDF למרות שאני רכשתי אותו, כי המחשב לא נכנס בצורה נוחה למיטה, ואני לא אוהב לקרוא מדפי A4) שם הוא מדבר רבות על הרחבת זכות הקניין הרוחני שהתרחשה במאה השנים האחרונות, אבל מה שהוא שוכח להזכיר זו את הבעייתיות באלטרנטיבות שהוא מציג.

ושיובהר, אני לא מתיימר להיות משפטן דגול כלסיג, ואני גם לא בא לפגוע בקהילת הקוד הפתוח והתרבות החפשית, אני פשוט חושב שהתפיסה, כפי שהיא מוצגת כיום, היא בעייתית במקצת. ואסביר,

תחום התוכנה בעצם מתחלק היום לשתי אפליקציות, קוד פתוח ותוכנה קניינית. התוכנה שמוגשת תחת קוד פתוח זמינה בדרך כלל תחת רשיון GNU/GPL ואינה פוגעת בזכות הקניין הרוחני, אלא מקדשת אותו. הבעיה העיקרית ברישוי זה היא שבעצם כל תוכנה שמתבססת על תכנת קוד פתוח חייבת גם כן להיות מופצת ככזו; כלומר, הסחירות והעבירות, שני האלמנטים המובהקים של קניין, נפגעים כאן (ואני לא רוצה לדון בסחירות ועבירות של קוד קנייני, שכן המצב שם חמור לא פחות, אבל אני מבקר את מחני ולא ההפך).

כלומר, בעוד שאפילו גייטס מודע לכך שתחרות היא טובה, למרות שהוא מונופוליסט, רשיונות התוכנה שניתנים תחת הGPL פוגעים בתחרות, כיוון שהם לא מאפשרים לאנשים בעלי אינטרס מסחרי לפתח תוכנה ולמכרה בשנית. הרשיון אפילו פוגע בזכות להפיץ את התכנה יחד עם קוד קנייני אחר, ובכך לקדם את המצב. נוצר בעצם ערוץ מקביל, שלא יכול לעולם להשיק עם התוכנה הקניינית. בעוד שהתוכנה הקניינית מתרחקת מהתוכנה החופשית, זו לא עושה אפילו מאמץ למשוך חלק מהתוכנה הקניינית אליה, ומרחיקה אותה עוד יותר. נוצרות שתי תרבויות, אחת שמקדשת את החופש המוחלט לדרוס (אנרכומונופוליזם) וזו שמקדשת את זכות הציבור למידע (פסבדוקומוניזם).

כלומר, תוכנה חופשית תחת הGPL מסוכנת, כיוון שלעולם לא יהיה ניתן לשלב בתוכה אלמנטים קניינים (ולהפך). החריג לדוגמא זו הוא הMPL, שהוא רשיון מתקדם בהרבה מהGPL ומאפשר להפיץ את התוכנה ביחד עם רכיבים קניינים, תוך כדי שהחלק הפתוח תמיד מוצג ותמיד יורשה תחת הMPL.

את אותה דוגמא ניתן לראות באמצעות תעשיית התרבות (מוזיקה, סרטים, ספרים וכו'). אמן מסויים מעוניין לשחרר את יצירתו תחת רשיון CC, אולם הוא לא מעוניין שמישהו אחר יקח את היצירה, וימכרה בכסף, ולכן הוא מגביל את הזכות לשחרור תחת ייחוס דומה בלבד (SA) , כדי שהיצירה תשוחרר רק גם תחת CC, הוא גם מגביל את הזכות לשימוש לא מסחרי בלבד (NC) כדי שאף אחד לא ישעתק את היצירה על מדיה אחרת וימכור אותה בלי שהוא ירוויח. לבסוף, הוא מחליט גם שאין לעשות כל שימוש נגזר ביצירה (ND) ובכך אנו נתקעים שוב בתרבות לא חופשית.

כך נוצר מצב שאמן ששחרר את היצירה שלו תחת CC לא יוכל להשמיעה ברדיו כלל (אלא אם יצטרף לאקו"ם או משהו כזה) וכל חדוות היצירה שוב נעלמה. גם, אם נרצה לצור אנתולוגיה של יצירות מסוימות בCC, נתקע שוב עם בעיה, ולא נוכל לשלב בין יצירות שהן CC לבין יצירות שאינן, עקב דרישת הShare Alike (שחרור היצירה הנגזרת או האוספית תחת רשיון דומה).

כמובן, שעדיין ניתן להציג את היצירה, אבל לא ניתן להשתמש בה בתור חלק ממאגר הידע האנושי (Public Domain) שהיא בעצם הסיבה שבגללה התחלנו עם כל הסיפור. לכן, דרושה רפורמה רצינית בדיני זכויות היוצרים, הרפורמה צריכה לבוא, אולם, משני הצדדים, הן מהצד החופשי והן מהצד החופשי, שקל יותר להעבירו רפורמות, והן מהצד הקנייני, שככל הנראה, אם ימשיך כשם שהוא ממשיך, יכחד.

May 19, 2006

הרעיון של הצו הקטגורי לפי קאנט הוא שחוק (או ציווי) הוא תמיד צודק אם כאשר מחליפים את השחקנים בו הוא נותר צודק. פרשת אונס הנערה בבסיס חייל האוויר ממחישה בצורה חזקה במיוחד למה החוק אינו צודק. למען הסר ספק, אני לא מצדיק את מה שנערך שם, ואני חושב שכל מה שעבר על הנערה, כולל הנסיון המזוויע להפוך את החיילים לקרבנות בתקשורת, אינו צודק, ויש להמתין עד שבירור הפרשה יסתיים בטרם יוסקו מסקנות עובדתיות .

יובל דרור חושב שאסור לכתוב הכל, או ליתר דיוק, הוא מנסה לעורר דיון בנושא. אני כן מעוניין להציג פן אחד של הבעיה, שאני לא חושב שמישהו יתייחס אליה. והוא דווקא הציווי הקטגורי. יש כמה קריטריונים עובדתיים-משפטיים שכשנקבעים קובעים את הנורמה: גיל הנערה, מספר הגברים אשר קיימו עמה יחסי מין, יכולתה של הנערה לבחירה חופשית, מגדר\מין הקרבן, ומהות היחסים בין הקרבן לתוקף.

כל אחד מהקריטריונים האלו הוא קשיח מדי וראוי לבחינה נקודתית

אם נניח, המקרה היה של חייל אחד, בהסכמה, כשהנערה היתה בת 14, ספק אם היתה מפתחת 'פרשה', אלא הדבר היה נקרא פשוט מערכת יחסים. חרף העובדה שהדבר אסור על פי חוק, לא חסרות נערות בכיתות ט'-י' שמתגאות בחבר חייל, כאשר איש אינו חושב לרגע (למעט הורים מודאגים שלא מחבבים את החייל) להתלונן על ה'בועל'. לעיתים, בנות ה14 חושבות עצמן בוגרות יותר מחברותיהן (אף אם הדבר אינו נכון) ומחליטות לצאת (בהסכמה מוחלטת). ההבדל בשיקול הדעת בין קיום יחסי מין עם חייל בן 18 לבין תלמיד בן 15 מבחינת אותה הנערה אינו תהומי, וזו יכולה בכל מקרה לקיים יחסי מין.

כך גם היה יכול להיות אם הנערה היתה מעל גיל 16, במקרה כזה כל הפרשה היתה חוקית, אך עדיין היתה מריחה רע מבחינתנו. למרות שהדבר נעשה בהסכמה מלאה, קשה לנו לקבל את העובדה שמישהי אחת בחרה לקיים יחסי מין, בהיותה בת 14, עם עשרות אחרים. חלק גם מאשימים את ההורים, ואומרים שזו אחריותם, שכמובן שאם הנערה היתה בת 20 (או 25) אז הדבר היה שונה.

היכולת שלנו להצמד לפרטים טכניים כדי להפריד בין מקרים היא הבעייתית כאן . כלומר, קשה לנו לנסח כלל אחיד ונורמטיבי לגבי התנהגות מינית. אשתמש בחוק הישראלי הנוגע לעניין כדי להבהיר את נקודתי.

החוק הישראלי מגדיר בעילה לפי חודר:נחדר, כלומר, בעילה אסורה בהסכמה מוגדרת לפי "הבועל אישה", כך שאם הקרבן היה גבר בן 14 לא היה כאן אונס, גם לא מעשה מגונה או מעשה סדום. כמו כן, כלל לא היה מתקיימת פרשה כזו. יותר מזה, אם נניח, ה'קרבן' היה גבר, וגם התוקפים היו כאלה, כל עוד הוא היה החודר, ולא הנחדר, לא היתה כאן עבירה פלילית (אם הוא היה הנחדר, ומעל גיל 16, שוב לא היתה כאן עבירה, אגב). כך שהציווי הקטגורי לא מתקיים, וגם לא ההגיון הפשוט.

לנו, כמובן, קשה עם החלטה כזו, כי פתאום צריך לחשוב גם על גברים כקרבנות, והנרטיב הגברי של רצון אינסופי למין תוך כדי כיבוש האשה צריך להתגמד. אותו נרטיב מוליד סחר בנשים, שירותי זנות והקרבה של ערכים חברתיים. אולם, כשאנחנו חושבים על בניית חברה צודקת אנו צריכים לחשוב במונחים של סטנדרטים ולא טכנוקרטיה.

כשאנו קובעים מהי בעילה אסורה, אסור לנו להכנס לפרטים טכניים כמו מין החודר, צורת החדירה (על האבסורד ראו לדוגמא את ע"פ 3579/04 אפגן נ' מדינת ישראל, שדחה הרשעה באונס עקב העובדה שאצבע לא הוחדרה לנרתיק, אלא רק הונחה על הדגדגן.), או אפילו גיל הצדדים, צריך לבחון כל מקרה לגופו, לבדוק האם החברה מכירה בהתנהגות כנורמטיבית, תוך כדי קביעת מקרי קיצון שיקימו תחום אפור אשר יבחן על ידי קבוצת עמיתים (תוך שאני לא פוסל, לדוגמא, מושבעים). דווקא החברה היא שצריכה להטוות את הנהגות הפרטים, ובצורה בה נפגע חופש הפרט עקב חקיקה שגויה, יכול להיות שהגיע הזמן לתת לצדדים להתנגד לחוק, משיקוליהם.

May 18, 2006

איך הגיע לידי "הארץ" האימייל האישי שנשלח ממחשבו של אהרון ברק, למרות שמדובר באימייל, ולמרות שהוא אישי (קישורקבוע לוואלה, כי הארץ מעלימים אחרי שבוע-שבועיים)
בהתחלה כשתומר ליכטש ביקש ממני לכתוב על TechEd היה לי מאוד קשה. אני לא מאוהדי מיקרוסופט, אני גם לא מאלו שיכולים לכתוב סתם. אז ניסיתי לכתוב את זה בצורה הכי אובייקטיבית שיש; ואז יצא "בעבור חופן דולרים" מודרני, רק עוד תשלום אחד ודי. מילה אחת הגניבה אותי, וגם תומר התלהב ממנה, "טכנוונגאליזם", על אותה מילה הצלחי לבנות כמה פסקאות שנשמעות הרבה יותר הגיוניות מאשר כל כתבה אחר נגד מיקרוסופט. הסיפור הוא לא נגד, הוא לא בעד, הוא פשוט אולי פרשנות אחרת לעניין. תקראו ותבינו.


לאחר מות ישו יצאו שליחיו במסעות ברחבי הארץ להפיץ את בשורתו, את הברית החדשה שנכרתה בין האל לאנושות. הגנוסטיקאים (מהמילה היוונית γνώσις) בחרו להפיץ את הבשורה בתבל, הם הביאו את החדשנות, את המונותאיזם שהומצא על ידי היהדות אלפי שנים קודם לכן, לעמי הארץ, אותם הבורים שרבצו בתבל. רומא קיבלה עליה את הגנוסיס והמשיכה להפיצו תוך שהיא זורקת את הרע מהיהדות, ומותירה רק את הבשורות. הברית החדשה שנכרתה בין ישו לאל היתה זו שניצחה, והיהדות נותרה שם, כל השנים, מֵבַכָּה על אבדן מיליארדי המאמינים (והדולרים) לותיקן.

במובן מסוים, מק OS X היא היהדות וWindows היא הגנוסיס. עובדי מיקרוסופט, כאנשים נאמנים, עשו כמיטב יכולתם בשש השנים האחרונות על מנת לאמץ את אותם הדברים הטובים שהופיעו בטכנולוגיה, ולוותר על הדברים הלא שימושים, כבדים ולא נחוצים שהיו הן בלינוקס והן בOS X. מיקרוסופט הצליחה לצור ריטואל קבוע אצל עובדיה, להפוך אותם לאוונגליסטים בפני עצמם, לקדם את מיקרוסופט ואת הבשורה על פיה כדי לקדם את עסקיהם ולקדם את עסקיה של מיקרוסופט. בכדי לעשות כן, לא בחלה מיקרוסופט ומלבד טכניקות שהוגדרו מפוקפקות מבחינה עסקית, אף החלה בסוג חדש של אוונגליזם, טכנוונגאליזם.

את הטכנוואנגליזם היה ניתן לראות בצורה מובהקת בכנס TechEd 2006, מיקרוסופט עשתה ככל שהיא יכולה כדי להתחבב על מנהלי הרשתות, העובדים ומקבלי ההחלטות, כדי שאלו ימשיכו לצרוך את מוצרי מיקרוסופט, תוך כדי שהיא לא בוחלת בחלוקת גאדג'טים, רשיונות תוכנה, הטבות ופינוקים. יאמרו הסקפטים כי אותם תענוגות שולמו על ידי דמי ההשתתפות הגבוהים, ולהם אשיב כי לא זו אף זו, אלא האוונגליזם כוון כלפי קהל מאוד ספציפי:

TechEd 2006 היה מפגן כח כלפי האליטה התקשורתית, אותם שישים כתבים שבאו לכנס ומספרם בטל בשישים ביחס ללקוחות המשלמים. אולם, אותם שישים כתבים היו עיניהם ואזניהם של מאות אלפי קוראים בארץ שלא נכחו בכנס TechEd ואליהם כיוונה מיקרוסופט. לכן, היה ברור כי הכתבים יזכו ליחס מועדף, למלונות המשובחים, לארוחות הגובלות בשחיתות ולסובלנות מדהימה מצדם של עובדי מיקרוסופט. מיקרוסופט ידעה כי חלק ניכר מהאליטה שבאה לסקר את הכנס לא היתה מחובביה הגדולים, ואף נוטה לבקרה בכל הזדמנות, אולם, אפילו ישו נרדף על ידי הרומאים בישראל עצמה, רק כדי להכיר בטעותם מספר שנים מאוחר יותר ולאמץ את הבשורה.

מיקרוסופט ניסתה להמלט מאותה סקילה ציבורית, כאשר החברה לא הציגה כל חדש בשש השנים האחרונות, כאשר היא עומדת בפני בעיות משפטיות הקשורות להגבלים עסקיים באיחוד האירופי, כאשר היא צולעת לאחר גוגל בכל הנוגע לאפליקציות, וכאשר היא עדיין תקועה 'בתוך הקופסא'. כמו הנצרות, מיקרוסופט היתה צריכה לקבוע אצל העיתונות את הגנוסיס.

May 17, 2006

לעיתים, כאשר אנו בוחרים כלל, משפטי או לאו, אנו מודעים לכך שעל כל כלל יתקיים False Positive כלשהו (משתנה חיובי שגוי), מה הדבר אומר, בעצם? חיובי שגוי, או חיובי שלילי, אומר שהתקבלה למבחן תוצאה חיובית כלשהי כאשר לא היתה צריכה להנתן תוצאה חיובית. הדוגמא הקלאסית היא מתחום הרפואה, בבדיקות הריון או איידס לדוגמא, כאשר בשלב הראשון נערכות בדיקות אשר עשויות להיות פחות מדויקות ולהניב תוצאות חיוביות (של הריון או איידס) למרות שהתוצאה בפועל שלילית. לשם השגת תוצאות אלו, מציבים רף גבוה בו אף תוצאה חיובית לא נכשלת, אך חלק מהתוצאות השליליות עוברות (ומונע משתנים שליליים שליליים).

דוגמא לשימוש שגוי בכלל זה היא פסק הדין בנוגע לחוק האזרחות והכניסה לישראל שניתן השבוע, כאשר ברור שהכלל מונע את כל המחבלים, אך הוא מונע גם משתנים חיוביים אחרים. אולם, השימוש העיקרי בתחום טכנולוגיות המידע בניתוח תוצאות חיוביות שליליות הוא דווקא בנושא הספאם. מסתבר, שלמרות שמנגנוני הספאם לאחרונה חמורים מדי, עדיין יש טעויות לשני הכיוונים. כיוון שלא משנה כמה גבוה יהיה הרף (ויצור יותר משתנים חיוביים שליליים) עדיין יהיו טעויות, החליטה חברת AOL לעשות את המהלך הנכון, ולהתחיל לגבות כסף עבור משלוח דואר אלקטרוני.

כמובן, שהעניין הפעוט של פגיעה בחופש אינו מהותי כאן, וגם לא הבעיה של עודף בFalse Positives, אלא דווקא הפגיעה בחופש הרשת. אם עד היום עניין הרשת היה נייטרלי לחלוטין, ולא היה צריך להיות נינג'ה כדי להבין זאת, אז דווקא עכשיו הנייטרליות של ספקיות האינטרנט מוטלת בספק. כללי הFalse Positive מאפשרים לנו להבין זאת בקלות, על ידי ניסוח השאלה הערכית, ובחינת התוצאות כדי לראות האם הבחירה היתה נכונה.

כמובן, ויחלקו עליי רבים, שהכלל צריך להיות שהמבחנים בוחנים מה _לא_ ראוי, ולא מה ראוי, שכן מבחן שבוחן מה ראוי מניח מראש שהכל פסול. אפילו מתנגדים לספאם כמו בלו סקיורטי זכרונה לברכה, שהצליחה למנוע בצורה יעילה משלוח דואר זבל, הניחה כי כל הדואר המתקבל הוא לגיטימי, ורק לאחר בחינה היא החליטה להלחם בזבלן. הכלל, אם כן, יהיה כי כל הדואר הנשלח הוא לגיטימי.

כך בוחן גם אתר SpamOrHam את הדואר שמתקבל ומאפשר למשתמשים לבדוק ולאמן את מערכת הבינה המלאכותית שמניעה אותו. המשתמשים, מצד שני, הוכיחו שגם הם לא טובים בגילוי דואר זבל, עד כדי כך שהם נפלו קורבן ב83% מהמקרים לדיוג. הבעיה העיקרית של הפילטרים כיום היא מספר החיוביים השליליים, וזו הסיבה גם שרוב המשתמשים בוחנים את תאי הזבל שלהם לדואר לגיטמי.

בעולם תיאורטי, בו לא היו חוזים מקפחים ולא היו חוזים מפלים, אז מסנני ספאם מסחריים היו נושאים באחריות על טעויות שנגרמו מהבחינה השגויה, כמו שחברות המזון רמדיה שילמה מחיר יקר על טעויות, לנו נגרם, כצרכנים, נזק מדי יום עקב מסנני ספאם. כל מכתב שנאבד הוא פוטנציאל עסקי שלא צומח, התראה לפני סגירת חשבון משתמש באתר, מכתב אהבה מחברה ישנה. אין מחיר לסודות שלנו ולתכתובות שלנו, אולם, אנו מפקירים את חופש הביטוי של הציבור בפני מסננת, שכלל לא בטוח שהיא מונעת מאיתנו רק זבל. אם נדמיין מצב בו חברה מסחרית, ולא שירות קוד פתוח (שפטור תחת הGNU/GPL מאחריות) אז ניתן היה להטיל עליו אחריות לכך (אם רק היינו מגלים מה אבד לנו).

דמיינו שאתם מקבלים צ'ק בדואר, אך הדואר נאבד. האם הדואר חייב לפצותכם?

אולם, כמה כאן עוד בעיה, רוב מסנני דואר הזבל מבוססים על למידה מצד הקליינט. התוכנות לומדות את התנהגותנו, ולא רק מתוכנתות על ידי החברה שהפיקה אותן. למרות שהן לא בינה מלאכותית אמיתית, הן תבוניות. לעיתים הן מכירות אותנו כל כך טוב ויודעות מה אנו אוהבים. לעיתים, הן פשוט רוצות לחסוך מאיתנו את מכתב הפרידה או הבגידה שמעולם לא ראינו. אבל, ככל שהמשפט מעורב, היכן שיש נזק יש מזיק ונזוק, היכן שיש ניזוק ומזיק, עשוי להיות פיצוי תחת משטר אחריות כלשהו. מעניין מה יקרה כאן ברגע שמשהו חשוב באמת יאבד.

May 16, 2006

"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע וחצי לפני שהוא מת, אבל זה לא מפריע למשטרה, אל תבלבל אותם עם עובדות", היא הניחה את הסיגריה על שפתיה, ושאלה אם זה יפריע לי. „הם פשוט מניחים שזו אני, יש לי מניע, יש לי רצון, ויש לי הרבה מאוד יכולת. אני גם גרתי באיזור, גם הייתי בשעות האלו בדרך הביתה, הכל, גם יש אנשים שראו אותי נוסעת בכביש.“, היא סיפרה לי שהמשטרה הזמינה אותה יום אחרי לעדות, רצו לשאול הכל על ירון, על היחסים בינם, על כמה היא שונאת אותו, ורק אחרי גילו לה שהוא מת.

"אני הייתי מופתעת לא פחות מכולם", היא אמרה, „וקיוותי שזה לא נכון, למרות שבלב, עמוק בפנים, הייתי מאושרת שסוף סוף הוא מת, שהוא לא יעשה את זה יותר לאף אחת, שהאיש הרע הזה נעלם". הבעיה התחילה אבל כשלא יכלתי להסביר איפה הייתי. תבין, אם הייתי אומרת מה עשיתי באותו הערב, ככל הנראה הגורל שלי היה רע יותר.

אבל ליאת, כמו ליאת, לא נותנת תשובות, היא רק פותחת ומתחילה לסקרן אותך. „באותו הערב פגשתי את עינת, היא היתה שבורה לגמרי, היא לא ידעה איך לאכול את זה שהנבלה זרק אותה. רק אז סיפרתי לה שהוא גם אנס אותי, היא לא האמינה לי.“ ... „ אתה חייב להבין, הוא היה אליה כל כך טוב, הוא התנהג אליה כמו אל מלכה, כמו שגבר אמור להתנהג. מול כולם הוא התייחס אליה יפה, נתן לה את כל מה שהיא רצתה, ואז בבית, בחדרי חדרים, הוא היה פוגע בה, שורט, נושך, מרביץ, והיא לא הבינה איך הוא מתנהג ככה. איך יש לו כזה פרצוף כפול. היא סיפרה לי שהיא רוצה להרוג אותו ואז להתאבד, כי אין לה יותר טעם לחיים. הוא הרס אותה לגמרי.“

"יותר מאוחר, בערך בשלוש, עזבתי אותה, היא לקחה מונית לכיוון הבית שלו, היא רצתה להתפרץ פנימה כשהוא מגיע, היא חיכתה לו בחדר המדרגות, אבל הוא לא הגיע. אם הייתי מספרת את זה אז המשטרה לא היתה יורדת ממנה, ככה, למשטרה אין כלום עליי, הם רק חושבים שהם יכולים להוציא ממני הודאה, אבל בעצם, אני לא עשיתי כלום, ואם הייתי מספרת אז הם היו ישר חושדים בעינת".

"את לא חושבת שעכשיו אפשר לספר את זה?“ שאלתי אותה, „את לא חושבת שיעזבו אותך?“. „אתה לא מבין, אה... בכלל...“, היא שאלה, תוך שאני יודע שהיא ככל הנראה לא מספרת את הכל, כי תמיד היה לה משהו אפלולי כזה, משהו שמסתיר ממני, „עכשיו, כשעינת מתה, אין לי שום דרך להוכיח את זה.“ ... „הם לא מכירים את ירון, מבחינתם, אין לו שום תיק פלילי, אין לו עבר, הם לא יודעים כמה סמים הוא עשה וכמה הוא אנס. נכון תמיד הוא מספר לכם שהוא היה מביא אליו בנות לראות וידיאו, אז אתה לא יודע איזה סרטים חולניים הוא היה מראה לנו, הכל כדי שאנחנו נסכים להיות איתו, לא שום דבר שהיית יכול למצוא בתחנה המרכזית, הוא החזיק סרטים עם ילדות קטנות, סרטים עם כלבים, הכל, והוא היה מאונן מולי, ואז מבקש ממני להמשיך כשהוא גומר, כדי שהוא יוכל להנות. ותבין, הוא ממש חולה. הוא סתם ככה התחיל לאונן מול אנשים. פעם אחת עינת סיפרה לי שככה, באוטו, סתם ככה בפקק הוא התחיל לאונן. אנשים הסתכלו לבתוך המכונית, והוא יושב שם ודופק לעצמו ביד. רק כדי לקחת את הכל ולמרוח עליה כשהוא גומר.“

לא הבנתי מה ליאת רוצה ממני, מה אני יכול לעזאזל לעשות? איך אני יכול להציל אותה. אולי אני בכלל לא צריך להציל אותה? אולי היא רק רוצה כתף לבכות עליה? אבל בינתיים היא פתחה את הפה: „השחר פצע, אולי נכנס אלייך למיטה לשון?, רק עוד שעה, אולי שעתיים, ואז נוכל לוותר על הכל.“ ליאת ידעה שאני לא נרדם, אז למה היא רצתה אותי במיטה? מה יכלתי לעשות איתה כשאני ער, רק להיות שם בשבילה. אבל כרגע, אולי, זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות. הבעיה היתה אחרת... איך אני מכניס את ליאת למיטה שלי, אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל הריחוק, אחרי כל מה שהיא עברה, ואיך אני דואג לצאת בסדר מכל העניין.

בעצם, למה אני תמיד רוצה לצאת בסדר. אני אזיין את ליאת הלילה. היא תהיה שלי, בבוקר אני תמיד אוכל להכחיש, לשכוח, לא להכיר בה, למה אני צריך להיות כזה צדקן כל הזמן? אמרתי שיאללה, נלך על זה. הלכתי לכיוון המיטה, התפשטתי לגמרי ונכנסתי. ליאת התפקעה מצחוק; „תמיד אהבתי לראות את הגוף העירום שלך, אתה יודע", „אבל אני לא ממש חושבת שזה במקום". „אני תמיד ישן בעירום", אמרתי לה, „ואת יודעת את זה, ואם יש לך בעיה, את מוזמנת להתפשט גם כן". היא התפשטה, ונכנסה למיטה.

החזקנו ידיים, מתחת לשמיכה, מסתכלים על הזריחה עולה מגבעות השומרון, דרך גורדי השחקים בתל-אביב, האופק הוא מזרחה, מדבר, חול, ואנחנו כאן. היא נרדמה בשנית. עזבתי את ידה והלכתי למקרר, פתחתי את בקבוק האבסינת’ שלי, הייתי צריך להעביר שעתיים וחצי עד שאעיר אותה, ולא רציתי להפריע לה. לא רציתי לראות סרט או לקרוא ספר. פשוט שתיתי מהבקבוק.
אש. להבה. אין מילים לתאר איך כואב לי הגרון מלשתות את הרעל הזה. זה לא שאני אוהב אבסינת’, אני פשוט אוהב את ההשפעה של זה, אני מאמין שזה המשקה האולטימטיבי, הוא לא טעם נרכש, כי אי אפשר לרכוש אותו, הוא פשוט חזק מדי להיות משקה עם טעם נרכש. יש לו גם חריפות גדולה מדי, אולי הכי גדולה שטעמתי. אבל הוא מעודד הזיות. הוא משכיח.

יומיים לפני שהכרתי את ליאת היתה הפעם הראשונה ששתיתי אבסינת’, זה היה אחרי ערב אחרון של אלכוהול שקבעתי לעצמי. שתיתי ארבעה צ’ייסרים של אבסינת’ והתחלתי להזות, באותו הרגע התאהבתי במוזיקה, היא העבירה לי רטטים באוזן. לא יכלתי אפילו להסביר מה זה עושה לי. הראש התחיל להסתחרר, הבנתי שזה הזמן להכנס למיטה.

יעל השאירה את חותמה בראשי, כל הסיפור של נרי-דנה-יעל-ירון-עינת, איך שעינת וירון מתו, גמרו את עצמם, בדיוק הפוך מרומיאו ויוליה, הם עשו דווקא לחברה שהם באו ממנה ואז מתו, נרי סבל את אבדן אביו, דנה נותרה בלי חברה ובלי חבר, ויעל? מה היה הקשר שלה. איך היא נכנסה כאן?

ברגעים כאלו אני מייחל שיכלתי לישון. אם רק הייתי נרדם הייתי יכול לשכוח מהכל, לא להריץ את המחשבות בראשי, לא לשבת שם בלי זכר לכלום, בהבעה רייקנית במיטה, מאוכזב. רציתי לגעת בליאת, אבל לא יכלתי, העולם הסתובב כל כך מהר, העולם רצה לא לזוז ואני הסתובבתי מהר מדי.

הטלפון צפצף, „טו טו", עוד הודעת טקסט.

"איפה אתה?
שולח: יואב בר
06:22“

לא ידעתי איך בכלל לענות לו, אם אני בכלל יכול לענות במצב שהייתי בו. אבל ידעתי שאם יואב שולח לי הודעה, ועוד כל כך מוקדם בבוקר, אז כנראה קרה משהו. אף פעם לא דיברנו באמת, אלא רק בענייני הא ודא, אז נראה לי מוזר שהוא שולח לי הודעה.

"בבית, במיטה עם מישהי. משהו דחוף?“
ספרתי עד עשר, קיוותי שהוא יעזוב את זה.
"כן, צא מהמיטה ובוא לבר"
התקשרתי אליו, הייתי חייב להבין מה קרה כאן. „הלו?“ הוא ענה. „אתה מגיע?“. „מה קרה?“ שאלתי; „אתה חייב להגיע לבר, קרה משהו לא טוב, אנחנו לא יודעים איך לאכול את זה אפילו.“. „יואב, אתה מבין ששבע בבוקר, ואני במיטה עם מישהי, אתה לא יכול לבקש ממני לצאת ככה מהמיטה, עם כל האלכוהול בדם שלי, ולהגיע.“. „אתה כנראה לא מבין, יש מישהי גמורה לגמרי כאן, מצאתי אותה ערומה לגמרי בשירותים, הזמנתי ניידות, אני לא יודע איך לאכול את זה בכלל.“

"תרגע, דבר ראשון תרגע, אחרי זה תבדוק שהיא בסדר, ותנסה להזכר מי היה בפאב. אבל תבין, אני לא יכול להגיע, הראש שלי מסתובב לגמרי.“ אמרתי לו, וקיוויתי שזה יגמר טוב, למרות שכבר עכשיו זה נשמע רע. „אולי תנסה לתת לה קפה, או מים, אבל אל תגע בה, אם אתה תגע בה אז היא תהיה מלאה בטביעות אצבעות, לא יהיה אפשר לדעת כלום.“

"זה כבר לא משנה מי נגע בה, אני כנראה אהיה מסובך מספיק עד מחר. אם אתה יכול, אז תבוא בפתיחה היום לראות מה קורה בבר.“ הוא אמר, לא הבנתי מה קורה, גם חצי מהמילים שלו התחילו להשמע איטיות יותר, הייתי מבולבל לגמרי, והצעקות שלו כבר התחילו להעיר את ליאת. הוא ניתק, חיבקתי את ליאת ועצמתי עיניים.

זו היתה הפעם הראשונה שבאמת עצמתי עיניים וקיוויתי להרדם. אבל זה לא הצליח. הייתי טרוד. קמתי, נכנסתי למקלחת הקרה, והערתי את עצמי. לקחתי עוד דקה לעצמי, ויצאתי לדרך. הלכתי לכיוון הבר, לא ידעתי מה אני עושה בכלל, למה אני הולך לשם, למה מתקשרים אליי אם יש מישהי גמורה בבר, לא הבנתי.

תל אביב של הבוקר היא מקום מוזר. יש את השעה הזו, שאנשים עוד לא הגיעו לעבודה והרחוב עוד ריק לגמרי. המכוניות של הבליינים כבר עזבו את הרחובות הצדדים, והמכוניות של הפרולטריון עוד לא הגיעו. העיר נראית כמו עיר רפאים. אני הכי אוהב לראות את תל-אביב בשמונה בבוקר ביום שבת. אז בכלל אין כלום, הכל נראה כאילו היתה הפצצה גרעינית. מדי פעם עובר פועל זר על אפניים, אבל גם זה נדיר.

שדרות רוטשילד היו ריקות מאדם, רק הרוח נשבה בערפי, מזמרת עם ענפי העצים מסביב. הגעתי לבר, היו שם כבר ניידת ואמבולנס, גם יואב היה שם, היסטרי כמו אני לא יודע מה. וגם דנה.

דנה בעצם רק היתה שם בגופה, היא לא באמת הראתה רוח חיים. מדי פעם חרחרה, העלתה קצף מהגרון, השתעלה וחזרה למצב העלפון שהיא היתה בו. הפרמדיקים כבר כיסו אותה בשמיכה, קיוו שהיא תתעורר, אבל היא היתה במצב די קבוע. מצב רע למדי.

"השוטרים אומרים שזה מישהו שחשב שהיא עינת", יואב אמר לי, „ככל הנראה לקוח לא מרוצה, שלא הבין לאן היא נעלמה, או אולי סוחר סמים שלא ידע איפה היא ולמה היא לא משלמת לו, אז הוא לקח אותה לשירותים והרביץ לה מכות רצח, לקח לה את הבגדים והלך. היא לא נאנסה, אין זכר לדברים כאלו, היא רק עברה טראומה.“ ... „מסכנה, לא רק שהעולם נופל עליה, גם זה". אבל לי זה כבר היה מוזר מדי, דנה ועינת אכן היו נראות כמו תאומות זהות, ואם מישהו לא היה יודע שלאחת יש עיניים כחולות ולשניה חומות, אז הוא לא היה יכול לחפש את זה אפילו... אבל מצד שני, דנה לא היתה כל כך מופקרת, היא היתה סתם ילדת ברים; אבל מי יודע, גם עינת היתה ילדת אולפנה טובה עד לפני כמה חודשים.

"אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר", יואב אמר, „זה לא רק שהיא לקוחה כאן, זה שאני לא מאמין שמישהו יעשה את זה בבר שלנו.“. „אל תדאג, היא תצא מזה ונתפוס את החלאה", אמרתי לו, תוך כדי שאני יודע שזה שקר גם. קיוויתי שאולי אני משקר גם לעצמי. אמרתי ליואב שאני חייב לחזור הביתה, שליאת מחכה לי במיטה, וכבר עוד מעט שמונה בבוקר, שאם ליאת תקום ואני לא אהיה שם זה יגמר רע. ואז הסתכלתי אחורה, לכיוון נחלת בנימין, וראיתי את יעל עומדת ובוכה.

"לוקחים לי את המציאוּת" היא אמרה, „אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אני לא יודעת במי לבטוח. אם הייתי יודעת שהיא תגיע לבר בחיים לא הייתי עוזבת את הבר.“ ... „לפני שהגעתי אלייך השארתי את מורן בבר, ולקחתי מישהו אליי לדירה, לא ידעתי איך זה יגמר, ומתי, אבל הוא היה ממש רע, הוא גמר מהר, והיה מגעיל בכלל, לא יודעת למה עשיתי את זה.“ היא חיבקה אותי, ולא ידעתי מה לעשות עם שתי הידיים. האם אני צריך לחבק אותה בחזרה? „אני לא מאמין שפוגעים בכל מה שקרוב אליי, מי זה יכול להיות?" היא שאלה.

"תקשיבי, ליאת עדיין מחכה לי בבית, אני חייב ללכת" אמרתי לה, ולא נתתי לה הזדמנות להשיב. רצתי הביתה, הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות כאן. רצתי לאורך רחובות תל-אביב, פתחתי את הדלת, גיליתי שליאת עדיין במיטה, ישנה, ונכנסתי אליה, חיבקתי אותה חזק וקיוויתי שאני לא אצטרך להסביר לה כלום בבוקר.

"איפה היית?“ היא מלמלה. „את לא רוצה לדעת, את באמת לא רוצה", אמרתי לה, תוך שאני מקווה שהיא לא זוכרת כלום. „מה קרה?“ היא שאלה. „כלום, באמת כלום, אני אספר לך בבוקר"


crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח (אתם כאן)

May 15, 2006

יֶדָּע: סך כל האמיתות, התכנים והעקרונות הקיימות בהכרתו של האדם. כֹּח: היכולת להביא את הידע לעולם המוחשי.

מה שהבדיל את האנושות משאר בריאי החברה היה הידע, היכולת לארגנו בצורה אריכאולוגית ולאחזרו על מנת להשתמשו. הקידמה הביאה את החברה למצב של השבחה מתמדת, בה יש רק עליה באיכות החיים, תוך ניצול מוצלח של משאבי הטבע שמשתפר מיום ליום. הקידמה הביאה גם לשינויים קוגנטיביים ופרספטואליים בהגדרת החברה. קניין הפך אט אט למוצר שלא ניתן לחושו, לא רק רוחני, אלא גם ערכי, קניין פתאום חל גם על תהליך, על גילוי, על נוסחאות, על מידע ובצורה מוחלטת, קניין קם על אמת, על רעיונות, על זכרונות.

גדי שמשון הטיב לתאר זאת כשאמר לנו בשיחה לא מזמן שאם היה רוצה להפיק סרט על חייו, סרט זכרונות, היה נדרש לשלם תמלוגים עבור המוזיקה שהרכיבה את זכרונותיו. התרבות, כתרבות, מורכבת אך מיצירות מסחריות, מעבודות שנעשו למטרות רווח. אין כל עבודה שנעשית היום לטובת הכלל, לרוחו. הבעיה הזו היא כל כך חמורה, כי היא יוצרת שני אפיקים מקבילים של מידע, במיוחד בעקבות תנועת הקוד הפתוח.

רשיון הGNU/GPL הוא רשיון פתוח שמאפשר שימוש בקוד תכנה לכלל. הוא נכתב על ידי ריצ'רד סטולמן בשנת 1991 (גירסא 2 שלו). בגדול, הרשיון דורש שכל תכנה תופץ יחד עם קוד המקור שלה, מאפשר לכל אדם לשנות את קוד המקור לצרכיו, וכל הפצה נגזרת המכילה את הרשיון חייבת להיות חפשית ותחת רשיון הGPL. מסלול זה הוא מסלול חפשי, שמאפשר את חירות התכנה. מצד שני, מסלול זה עשוי לגרום לבעיות לא קטנות.

מערכת ההפעלהKororaa שהיא גרסת לינוקס, נצבה אמש בפני בעיה משפטית לא קטנה. אותו פרוייקט שהחל כפרוייקט בחינם ונועד לספק _עוד_ מערכת הפעלה, פתאום עמד מול נורה אדומה. כחלק ממערכת ההפעלה, צירף הפרוייקט לגרסאת הLive CD (אותה גרסא העולה ללא צורך בהתקנה) את מנהלי ההתקנים של nVidia וATI. אותם מנהלי התקנים לא היו תחת רשיון GPL, שכן אלו היו תחת רשיון "כל הזכויות שמורות". הבעיה התעוררה רק כאשר החבילה הוכנה במלואה, שכן כאשר ההתקנים מופצים לחוד ממערכת ההפעלה, אין כל בעית רישוי.

אולם, כאשר מדובר ברישוי של מערכת הפעלה עם התקני מסך, לפתע קמה בעיה. האם הפצת הגירסא, שיכולה רק לסייע לקהילת הקוד הפתוח, לא נפגעת עקב תנאים משפטיים שקיימים בהסכם הGPL?

את אותה בעיה בדיוק, לדעתי, יחווה בקרוב דור שמר. דור פיתח יישום שמאפשר להשיג ערוצי RSS לאתרים מובילים בתחום. הבעיה בתכנה של דור אינה טכנולוגית, דור מסתמך על טכנולוגיות קיימות, ורק מעדכן את המשתמש כי קיימת כתבה חדשה, כמו שיחת טלפון מחבר שאומר "קראת כבר את הכתבה החדשה ב...?" לא פעילות שמזיקה לאתרים ובטוח לא פעילות שהוא מרוויח ממנה כסף כעת או שתגרום לאתרים להפסד כספי. מצד שני, תוכן האתרים שדור מיישם הוא קניינם האישי.

כבר טענתי בעבר שקוראי RSS מבוססי רשת יכולים להפר זכויות יוצרים במקרים מסוימים. אולם, אני חושב שהיישום של דור אינו כזה. אולם, דעתי לחוד והמשפט לחוד, או לפחות מכתבי האיומים מעורכי הדין לחוד. דור מביא את הקידמה, הוא מפתח יישום על בסיס הידע הקיים כיום ומביא אותו לכח. הוא לא עושה דבר שלא צפוי לעשות. כמו אינדוקס מחדש של לוחות, (שנבחן רק בעניין צו מניעה זמני בבית המשפט העליון) דור מבצע דיווח הוגן על מידע שקיים ברשת. הוא בוחן, ואינו פוגע בData Rights.

המידע נשאר באתר התוכן אותו דור מאנדקס, ההפניה היא הפניה ישירה אליו, ודור אינו גונב כל תוכן, הוא כמו גוגל, או כמו גוגל ניוז, הוא מאפשר לגולשי האינטרנט לקרוא בצורה יותר טובה את מה שהם עד היום לא יכלו. מצד שני, הוא לא עושה שום דבר שהם לא היו יכולים לעשות.

ישנה סיבה מובהקת מדוע אתרי אינטרנט בישראל מנסים למנוע את הקידמה. ערוצי RSS לא מתעדכנים, ואפילו לא קיימים בחלק מהערוצים. אתרים אחרים יישמו את הערוץ של דור שמר, במקום להקים ערוץ בעצמם, כיוון שהם לא עומדים בתקנים ולא מצליחים לפתח את הערוץ. אולם, רוב האתרים פשוט נמנעים מכך. התפיסה שקיימת כיום ברוב אתרי האינטרנט היא שעדיין מדבור בפורטלים משנת 1999, שעדיין המשתמש צריך להיות נעול בתוך אתר אחד. התפיסה של יישומונים אינה כזו, כיום, רוב שירותי האינטרנט מתבססים על אתרים מאוד ייחודיים שמבצעים דבר אחד בלבד, אבל מבצעים אותו טוב. תפיסת האולר השוויצרי, כפי שהציג עידו קינן, כבר עברה מהעולם.

כדי שהכח לא יוגבל, ויוכל להיות מתאים לידע הקיים היום, צריך להביא למצב של אירגולציה של הרשת, צריך לבטל חקיקות בנושא קניין רוחני ולקדם את התוכנה החפשית. ההגנות הקיימות כיום על קניין רוחני הן רחבות מדי, ואפילו משתרעות על הגדרת האמת, שפה ותקשורת. אם אלו לא יצטמצמו, המציאות תראה קודרת ביותר.

May 14, 2006

בדרך ציורית פותח כב' המשנה לנשיא חשין את פסק דינו, שהיווה את דעת הרוב בהחלטת בית המשפט העליון היום (בגץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים) (עמ' 96 לפ"ד)

משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.

"ברוכים הבאים", ברכנו האיש במאור פנים.
"ברוכים הנמצאים" השיבונו והוספנו: "אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?", שאלנו.
"שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס".
"נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?", שאלנו.
"אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה", השיב האיש, והוסיף: "מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב", הוסיף האיש, "המילה 'אוטופיה' היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: 'שום מקום'".
"מעניין, מעניין מאד", אמרנו, "וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?" (הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל).
מר מוֹר חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה - במצבכם כהיום הזה - לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו", כך אמר האיש ולא יסף.

ואיקץ, והנה חלום.


לעומת גישתו של המשנה לנשיא, את גישת הנשיא ברק ניתן לסכם בפסקה קצרה זו (שם, עמ 82):

דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מנתקת את אזרחיה מבני זוגם ואינה מאפשרת להם לחיות חיי משפחה; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מעמידה בפני אזרחיה את האופציה לחיות בה בלא בן זוג, או לעזוב את המדינה כדי לחיות בחיי משפחה תקינים; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מפרידה בין הורים לילדיהם; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ועל ידי כך מפלה בין אזרחיה באשר להגשמת חיי המשפחה שלהם. אכן, דמוקרטיה מוותרת על תוספת מסויימת של ביטחון כדי להשיג תוספת גדולה לאין שיעור ממנה של חיי משפחה ושוויון. כך נוהגת דמוקרטיה בתקופות שלום ורגיעה. כך נוהגת דמוקרטיה בתקופות לחימה וטרור. דווקא בתקופות קשות אלה מתגלה כוחה של הדמוקרטיה

* שם העיר באנגלית הוא Nuremberg היא כשם המשפטים המפורסמים וחוקי הגזע

קריאת 279 עמודי פסק הדין היו עבודה מתישה. דומה שבית המשפט העליון מנסה להערים קשיים, כמו כל שאר רשויות החוק, על האזרח הקטן לדעת מהו החוק. עם זאת, פסק הדין לדעתי אינו מוצדק, ודי בקריאת חוות דעתם של כב' השופטת בייניש ופרוקצ'יה בכדי להסכים איתן. הויכוח החוקתי שמתנהל על גבי דפי ההיסטוריה נוגע, בעקיפין, לשאלה האם הזכות למשפחה הינה זכות חוקתית ממעלה ראשונה. בעצם, המחלוקת היא כפולה: האם יש לישראלים זכות להקים משפחה בישראל, והאם ענישה קולקטיבית בימי טרור היא מוצדקת.

למען הסדר הטוב, כל אלו המצודדים בגישתו של כב' המשנה לנשיא חשין, אינם מסוגלים לעמוד מול הטענה הכמותית שמובאת על ידי שופטות המיעוט. מתוך 130,000 משפחות שאוחדו במסגרת ההליך, המדינה הצליחה להביא כ-26 חשודים בפעילות חבלנית (בייניש, עמ' 191), לא רק זאת, אלא גם שהפגיעה אינה מידתית כיוון שקיים אמצעי שפגיעתו פחותה שיכול לשרת את המטרה הראויה, והיא שמירה על החיים בישראל.

יודגש, כי הנתונים שהוצגו לפנינו מצביעים על אחוז קטן ביותר – מזערי – של בני זוג שניצלו את מעמדם בישראל לצורך מעורבות בפעילות טרור. נתונים אלה אינם מעמידים אותנו בפני הצורך להכריע במצב של התנגשות חזיתית בין הסיכון לחיים לבין הפגיעה בזכות לקיים חיים בכבוד תוך מימוש הזכות למשפחה. כאשר מדובר בהתנגשות חזיתית, כאשר קיים סיכון קונקרטי לביטחון ולחיים, האינטרס הציבורי אכן גובר על זכויות האדם המוגנות, וכך גם המצב כאשר קיים פוטנציאל קונקרטי לסיכון לחיים. ואולם, הפוטנציאל האמור צריך להתבטא ברמה של קונקרטיזציה מעבר לעובדה כי מבקש היתר הכניסה הוא פלסטיני תושב האזור

כב' השופטת פרוקצ'יה אף מרחיבה את טענתה של בייניש, ואומרת שכעת, לאחר 58 שנים, אולי הגיעה העת להתחיל להפעיל חשיבה עצמאית בבית המשפט העליון ולא להקשיב תמיד לממסד הצבאי כשזה בא עם טענת "צורך בטחוני", שעולה חדשות לבקרים בכדי להצדיק פגיעות לא אנושיות בזכויות אזרח, מעצרים מנהליים, רצח ללא משפט ועוד: (שם, עמ' 217)

טענת "צורך בטחוני" הנשמעת מפי המדינה אינה בבחינת נוסחת קסם, אשר העלאתה מצדיקה את קבלתה ללא חקירה ודרישה. היו ימים בעבר, שבהם טענת המדינה בדבר צורך בטחוני התקבלה על פניה, בלא בחינת משמעותה ומשקלה. ימים אלה חלפו, ומזה שנים רבות, טענות הרשות בדבר צורך בטחוני נבחנות לגופן בערכאות השיפוט בהקשרים שונים.

ההבדלים בין הגישה הלאומנית (ולא אשתמש בביטוי גזענית, למרות שבנקל ניתן להשליך כך) בה המדינה כיישות חשובה מהפרט כיישות, לבין הגישה ההומניסטית, בה נוקט כב' הנשיא, היא אותו הויכוח שרץ מאז קום המדינה, ולובש פנים שונות. כרגיל, אולם, האינדיאולוגיה מצליחה לבוא, הגזענים משני הצדדים מבקרים את הפסיקה או מברכים אותה, כשהציווי הקנטיאני לא היה מתקיים בכל מצב אחר. ההומניזם רואה את האדם במרכז, אחראי לגורלו, ואחראי לחברה, שכן ללא אחריות לחברה לא היתה מתקיימת אמנה חברתית.

הרעיון של הקמת מדינה הוא רעיון מוזר, ומרגע שהוקמה המדינה, לאזרחים יש חובה לרסן אותה. המדינה אינה בעלת דעה עצמאית, אלא רק מציגה את דעות הרוב; והרוב, כרוב, רוצה למזער את האפשרות בה לא יהיה רוב יותר. הוא רוצה למנוע ממיעוטים לגדול, וגם לעשות ככל יכולתו על מנת להוציאם מהקונצנזוס. הרי מה בין חוק המונע נישואין ממטרות בטחוניות לחוק שימנע ילודה מאותן מטרות (או יגביל), או חוק שימנע מעולי חבר העמים לקיים יחסי מין שכן אלו נוטים לקיים יחסי מין בתשלום, והמעשה הפסול צריך להעקר מהשורש כיוון שהוא מכת מדינה (טיעון טפשי, אני יודע). כב' השופטת חיות הטיבה לציין כי (שם, עמ' 210):

יחד עם זאת, צרכי הביטחון, עם כל חשיבותם, אינם יכולים להכשיר איסורים קיבוציים-גורפים שאינם קשובים לפרט. הדמוקרטיה על פי מהותה כרוכה בנטילת סיכונים ועל כך עמד גם חברי המישנה לנשיא (בדימ') חשין. עוד עמד הוא על כך ש"תיחומם של מושגים מדידים הוא חלק מהוויית המשפט". אלא שלדידו האיסורים שהוטלו בחוק האזרחות סבירים הם ועל כן אין להתערב במלאכת הממשלה והכנסת שכך קבעו.

לשם מה נועד הבטחון אם לא בכדי לאפשר לאותם האזרחים לחיות בבטחה? והאם יש טעם לחיים בהם יש בטחה אך אין אושר? באוטופיה של תומאס מורוס, שכב' המשנה לנשיא כל כך מטיב לאזכר, לא היה אושר, האנשים היו כבולים לחברה, דבר לא היה להם פרט לחיים, הבגדים היו אפורים והחופש היה מוגבל, כמו במציאות האפלטונית. אוטופיה היתה השראה גם לקומוניזם המוקדם וגם ל1984 של אורוול כמייצגת את המדינה המדכאת את האזרח. הדיכוי הוא צורה של שליטה, אך הדיכוי לא יכול להוליד דבר פרט ליצרנים.

תחת ההצדקה של לחימה בגופים שחותרים תחת השלטון קמו מדינות טרור רבות, בין היתר סין, שמפעילות אלימות בצורה מונופוליסטית נגד חבריהן ופועלות כדי לדכא כל חופש. הטיב להסביר לי זאת רוגל כשפגשתיו לפני כשלושה שבועות. ההסבר נגע דווקא לזכות לשאת נשק, ומדוע הוא אינו מסכים איתה. כעקרון, האיסור על מכירת נשק (או הצורך לרשיונות נשק) נובע מהעובדה שאנו חוששים שישתמשו בנשק לרעה. לכן, תפיסה ליברטריאנית (חירותית) של האדם, תקבע כי אין לאסור עליו להחזיק נשק, אלא יש לאכוף את החוק נגד הפעלת אלימות, כלומר: כל עוד הנשק לא מופעל, אזי אין כל טעם לאסור על החזקתו. אולם, כיוון שהמדינה היא הגוף עם מונופול על האלימות, אנו נעדיף לאסור כליל על החזקת נשק, כי אין כל הצדקה להחזיקו.

לא כך הדבר כשמדובר באיסור כניסה. מדובר בפחות מעשירית האחוז, שניתן, בעלות כלשהי, לסנן (בג"צ מילר קבע בזמנו כי עלויות כלכליות לא יכולות להוות סיבות לפגיעה בזכויות אדם). כלומר, אם נתגבר את רשויות הבטחון והביון נוכל להביא למצב בו יהיה למדינה את הכלים לוודא, לאחר בירור איכותי, שהאדם שנישא לבחירת ליבו אכן אינו טרוריסט. אולם, תפיסה פאשיסטית אינה יכולה לקיים את ההסדר הזה, כי אז המדינה תתן חירות רבה מדי לתושביה.

הזמן הגיע לתת לאזרחים את הכבוד הראוי להם, לצור חברה אזרחית שמראה שתפקידה של המדינה צריך להתמצות במיסוד האלימות ומניעת שימוש בכח מוגזם על ידי מי שמחזיק בו (לדוגמא, הגבלים עסקיים, שכר מינימום בתאגידים גדולים ופיקוח על עסקי ביטוח), זוהי הגישה הליברטריאנית (בגדול). ואני מקווה שהמדינה תתקרב אליה לאט לאט. פסיקת בג"צ מהיום רק ממחישה כמה אנו רחוקים מהתפיסה הזו, כמה עוד יש עלינו לעבור כדי לקיים רמה של אירגולציה בסיסית.

יואב שיבק, חבר קרוב וכפר סבאי ותיק, הזמין אותי לאחר הפוסט על המונדיאל לשבת ולראות משחק איתו. זה היה המשחק הלכאורה גורלי של הפועל כפר סבא. הפועל כפר סבא ונצרת עילית היו בתחרות צמודה על הניקוד, ואחת מהן היתה אמורה לרדת ליגה (לא שהבנתי עד היום את שיטת הליגה, אבל נו מילא). המשחק התנהל אחרת ממה שציפיתי, הוא לא באמת עניין אותי, עניין אותי הקהל, באתי כדי לראות מה כולם מתרגשים מעשרים ושנים גברים שרודפים אחרי כדור.

אוהדי הפועל כפר סבא

במהלך המשחק הבנתי גם שלא רק אני לא התעניינתי במשחק, אלא כולם. רוב האוהדים התעסקו בעיקר במה הולך במשחק השני. מה קורה בין ביתר ירושלים לנצרת עילית. אני התעסקתי בלהבין אותם. למה מישהו בוחר לאהוד קבוצה, גם אם היא לא הקבוצה הכי טובה, ויותר מזה, למה דווקא ההשתייכות הגיאוגרפית היא זו שמשנה את אהדת הקבוצה. למה ההתעלות הקבוצתית כל כך חשובה במקרה כזה? ואולי, אולי גם אני אמצא קבוצה לאהוד.

אני לא חושב שמצאתי קבוצה לאהוד, אבל מצאתי קבוצה שחשובה לאנשים שחשובים לי. מצאתי קבוצה שאני רואה את מה אנשים מבינים בה. הקבוצה כל כך קטנה, וכל כך אינטימית, שהאוהדים מכירים אחד את השני, המשחק הוא הבילוי המשותף שלהם, אנשים מחפשים מסגרות להשתייך אליהן, והפועל כפר סבא נותנת את זה. הפועל כפר סבא, היא לא מכבי תל-אביב (או כל קבוצה אחרת שאני לא יודע מי מובילה את הליגה), היא הרבה יותר מזה. מדובר בריטואל קטן וקבוע, שבו החבר'ה מצליחים לעשות הרבה יותר. האוהדים מרגישים הרבה יותר חלק מהקבוצה, הם הקבוצה.

גם אם הפועל כפר סבא תרד עשרים ליגות, הם עדיין יהיו שם, כל שבת (או ראשון) באותו איצטדיון, הם יבקרו את המאמן ויגידו שיכול להיות יותר טוב, אבל הריגושים שהם יקבלו מהמשחק הם הדבר החשוב. כמו שלי יש טד-אד שבו אני פוגש את החברים, או שיש לי הופעות רוק ופאבים, כי אני צריך אינטרקציה, אני צריך מקום לפגוש ולהפגש, להראות, להשתייך למשהו, ככה גם האוהדים, לפחות אוהדי כפר-סבא. אוהדים קבוצה כי נח להיות שם, ולא כי היא הקבוצה הכי טובה. לכן, אני דווקא מבין למה החבר'ה בוחרים את זה.

הכדורגל הוא לא מפלטו האחרון של הנבל, אבל הוא קרוב מספיק. הכדורגל מאפשר לאדם לא להיות נבל, להסתגר בקהילה קטנה שמגדירה אותו. האדם צריך את האחר כדי לקבל מסגרת, כדי להיות מישהו, הוא צריך נקודת יחס. כמו אלתוסר שדורש את ההתייחסות מהעולם, כך האוהדים מצאו להם קבוצה שתגדיר אותם. אנחנו כאן.

אם אין לכם איך להגדיר, אז כדורגל היא התחלה טובה.


לקריאה נוספת:
אמיר בן פורת, לאומיות וכדורגל, רסלינג.
לואי אלתוסר, על האידיאולוגיה, רסלינג.

May 13, 2006

“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת שהיא אוכלת נבלות. עושה הכל כדי לקחת מאחרים את מה שמגיע להם”. “לא שאני רוצה להכנס לעומק, אבל מאיפה אתן מכירות?” שאלתי את ליאת, כי לא ראיתי את ליאת אף פעם בבר, ולא חשבתי שיש בינן קשר כלשהו. “אתה זוכר את עינת שהיתה השכנה שלי ביסודי, נכון?” היא שאלה אותי והנהנתי. “אז הלסבית המגעילה הזו הוציאה את עינת מהארון וגרמה לה לא לדבר עם המשפחה אחרי שהן נפרדו. ההורים של עינת היו דתיים, ויעל הגיעה יום אחד אליה הביתה עם רגשות טעונים והביכה אותה מול כולם.”

ידעתי שיש דברים ביעל שלא הכרתי. ידעתי שאולי אני צריך להזהר מלהתקרב אליה, אולי אני צריך לתפוס מרחק, אבל היא נראתה כל כך נזקקת. אני לא יכול להשאיר מישהי לבד. “תבין”, היא נשפה מהסיגריה השחורה שלה עוד ענן תרעלה, “אם היא לא היתה עושה את זה, אז ככל הנראה עינת לא היתה מתאבדת ולא הייתי צריכה לעבור את התופת שאני עוברת עכשיו”. הופתעתי, לא ידעתי שעינת התאבדה. אולי זה מה שיעל ניסתה לספר לי?

“מתי זה קרה?” שאלתי את ליאת, כי אני לא הייתי קרוב לעינת, ולא ידעתי שזו בכלל אותה עינת שהיתה עם יעל מהסיפור. לא הבנתי מה הקשר כאן. “לפני חודש וחצי. ההורים שלה זרקו אותה מהבית בערך לפני שלושה חודשים והיא ישנה אצלי בערך חודש, בהתחלה הם עוד דיברו איתה בבוקר ואמרו לה שלום, אבל הם התחילו להתייחס אליה כמו זרה. היא יצאה בסוף ואמרה לי שהיא אלרגית לחתולים אבל לא באמת האמנתי לה. אז היא ניסתה להתחיל לעבוד בהוסטל בטיילת, והיא הבינה שאת הכסף הגדול היא תעשה מסקס, ולא מלהיות פקידת קבלה בעשרים שקל לשעה.”. לא ידעתי את זה, עינת היתה ילדת אולפנה, מצטיינת ומדהימה, אני זוכר שעוד כשאני וליאת היינו יחד היא היתה באה לבקר אצלנו מדי פעם, מתפלאת ומסתקרנת מדברים שהיו אצלנו כמו טלוויזיה, אבל אף פעם לא הנחתי שהיא לסבית. אף פעם גם לא הנחתי שהיא לא תצליח להתמודד עם זה.

“אז מתי היא גמרה עם עצמה?” שאלתי את ליאת, חצי בצחוק חצי ברצינות; “תבין, עינת היתה מסתובבת עם לקוחות מפוקפקים. היא היתה עושה הכל: סאדו-מאזו, אורגיות עם חמישה עובדים זרים, הופעות, בלי קונדום אם משלמים טוב, בולעת ואפילו נותנת לך לצלם. אני בטוחה שאפשר למצוא חלק מזה באינטרנט; היא הרוויחה ממש טוב והיתה עושה קוק פרסי כאילו אין מחר. מסתבר שבאמת לא היה מחר; היא פשוט קמה בוקר אחד והבינה כמה רע היא עושה לעצמה, וגמרה את זה. היא לקחה את החומר, המיסה אותו על נייר כסף ובמקום להסניף אותו, הוסיפה פנימה אקונומיקה והזריקה. כשמצאו אותה זרוקה על החוף היא אפילו לא הצליחה לכתוב מכתב, היה שם עט ודף, ועל הנייר היו קשקושים, היא לא הצליחה לשרבט אפילו ‘להתראות’, רק מתה”.

“מאז אני לא מצליחה לישון, יש לי את יעל בסיוטים. היא פשוט רעה, היא מסוכנת.” ליאת פקחה את עיניה לרווחה והסתכלה לתוך עייני, “אתה היית איתה, נכון?”. “לא, אבל הייתי ממש קרוב, אני עכשיו הולך לתפוס מרחק”, אמרתי לה, למרות שהתחיל לסקרן אותי כל העניין, איך עינת הגיעה לזה, ואני בטוח שיעל היתה יכולה לספר לי יותר. מצד שני, מה זה שקר לבן קטן לליאת, זה לא כאילו היא לא שיקרה לי אף פעם.



הנחתי שטר של מאה שקלים על הבר, לקחתי את ידה של ליאת ויצאנו החוצה. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות. “לישון בשקט, רק לישון בשקט”. היא אמרה לי; אני בטוח לא יכלתי לישון, אבל הייתי מוכן לשבת ליד המיטה ולצפות בה ישנה. עצרנו בAM:PM וקניתי אוכל, אמרתי לליאת שאני אבשל עבורה ארוחת בוקר, שלא תדאג, ובבוקר נלך לבקר את אביה בבית החולים.
"ואתה לא הולך לישון?” היא שאלה אותי, “אתה לא צריך שאני אסדר לך מיטה?”, עניתי לה שלא, והסברתי לה בקצרה שיש לי מאמר להגיש בעוד שבועיים, אז אני קורא כל הלילה, אני משלים כך את כל הטקסטים שאני צריך. בעוד שבוע בערך אני צריך להתחיל לכתוב אותו, בינתיים יש לי ערימת ספרים עם פתקים צהובים בצד. גם הקשר הבלתי קיים בין הספרים לא ממש עוזר לכתיבה, אבל אני אסיים אותה בזמן.

עלינו שלוש קומות ברגל, המעלית לא עובדת, ושכחתי לגמרי להזהיר את ליאת. היא לא היתה בדירה החדשה שלי, ולא ראתה את אי הסדר ששורר שם, את הכלים בכיור ואת העובדה שיש לי רק מיטה אחת. היא התיישבה בסלון והדליקה סיגריה, אני אמרתי לה שתתן לי בבקשה חמש דקות לסדר את חדר השינה כדי שהיא תוכל לישון שם. נכנסתי מהר לחדר, אספתי את כל הבגדים מהרצפה, ערמתי אותם לתוך סל הכביסה בתקווה שזה יספיק. הצעתי את המיטה במהירות ופתחתי חלון. אווררתי את הכל. קיפלתי מהר את הבגדים הנקיים לתוך הארון ואת העיתונים ערמתי בצורה מעשית. פתחתי את הדלת והלכתי לסלון. ליאת נרדמה כבר על הספה. כיסיתי אותה וחלצתי את נעליה. היא ישנה כמו בובת חרסינה, שבירה ועדינה אך מקסימה. הסטתי את הוילונות כדי שגם בבוקר יהיה חושך ולקחתי את ספרי הלימוד לחדר השינה.



הסלולרי שלי צלצל. השעה היתה שלוש ורבע. “היי, זו יעל, נגמרה לי הבטריה אז התקשרתי מהטלפון של חברה, מה נשמע?”. לא ידעתי איך לענות. לא ידעתי אם בכלל לענות. זה מפחיד, אחרי מה ששמעתי מליאת. ויעל עוד ראתה אותי עם ליאת, יכול להיות שהיא לא קישרה, אבל יכול להיות שכן, ויכול להיות שהיא מצטדקת. “אני בסדר... בבית, לומד. לא רציתי להפריע לך אז הלכתי עם ידידה לקפה, איך את?”. “שוֹנהָ, מורן, הבחורה שפגשתי בבר, סיפרה לי שעינת, הבחורה שהיתה איתי, התאבדה לפני חודש וקצת"; לא ידעתי אם להאמין לה או שהיא משקרת לי כי היא יודעת על ליאת, אבל ניסיתי לבנות תדמית אמינה, “ו?”, שאלתי. “ו... מה?! מה נראה לך?$^(!$, אני היסטרית, אפשר לבוא אלייך?”
"תקשיבי, זה קצת לא במקום, יש אצלי מישהי, היא ישנה, אבל יש אצלי מישהי...”. “אני מבטיחה לא להעיר אותה, תשאיר אותה במיטה ושב איתי לקפה, אני אכולה לגמרי מבפנים, הבחורה היחידה שאהבתי, ושבגדה בי, הרסה לי עכשיו את הסיכוי האחרון לאהבה.” ניסיתי לחשוב איך אני מצליח עם שני הדברים. איך אני לעזאזל דואג שגם יעל וגם ליאת יהיו באותו בית, בלי שליאת תדע. זה לא ילך, אני בחיים לא אצליח, וליאת תהרוג אותי בבוקר אם היא תראה סיגריה עם שפתון במאפרה או משהו, היא תדע שיעל היתה כאן. אף פעם לא הצלחתי לשקר לליאת בצורה קוהרנטית, לא שלא ניסיתי.

"אולי בבוקר?” שאלתי אותה, “אני קצת רוצה רגעים אינטימיים איתה, לחבק אותה כשאני הולך לישון". “אז אתה מעדיף לא לחבק אותי כשאני צריכה?” היא שאלה, “אני יודעת שזה מוזר, ואני יודעת שאנחנו לא מכירים כל כך הרבה זמן, אבל אתה האדם היחיד שאני יודעת שאפשר לסמוך עליו". “למה?” שאלתיה, “מה יש לי שאת יכולה לסמוך עליי?”; “אתה היחידי שהקשיב לירון, אפילו שהוא היה חלאה, ואם ירון היה מקשיב לך באותו הערב הוא עוד היה בחיים".

"אז מה? את רוצה להגיד לי שעכשיו בגלל שאני ניסיתי לדאוג לירון, אני המצפון של העולם? את רוצה להגיד לי שאני עכשיו חייב לדאוג לכולם?”. ניסיתי לתקוע אותה בפינה, שהיא תעזוב אותי רק הלילה. לא יותר מדי. “וגם, אל תשכחי שאני הרוג, החזקת אותי ער אתמול עד חמש, והיום לא היה שונה במיוחד".

"אני יודעת שאתה לא ישן, ואני גם יודעת למה", היא אמרה לי, “אז אל תזיין לי את השכל עם שטויות כמו מוסר". “אני רוצה לשבת איתך כי אתה האדם היחיד בעיר שכוחת האל הזו שיש לו עוד איזהשהוא פן מוסרי, אתה היחיד שלא מצליח לשקר, אני צריכה אותך. בבקשה?” היא התחמדה. יכול להיות שהיא באמת לא ידעה על ההתאבדות של עינת? "בואי, אבל רק שתדעי, ישנה אצלי השכנה של עינת, זו שישבה לידי בבר, והיא לא ממש מחבבת אותך.” ניסיתי להיות איש הגילוי הנאות. “אני יודעת", היא אמרה, מורן אמרה לי גם את זה.


לא עברו דקותיים והיא היתה גם אצלי, כיוון שליאת ישנה על הספה, נכנסו אליי לחדר, היא נשכבה על המיטה כששתי רגליה עוד על הרצפה, בהתה בתקרה ואמרה: “אתה זוכר את הלילה שירון נהרג? אתה זוכר כמה שיכור הוא היה, ואתה אמרת לו לא לנהוג הביתה, אז היתה סיבה טובה מאוד שירון השתכר באותו ערב ולא הסכים לסמוך על אף אחד אחר בזמן שהוא נוהג.” ... “ירון ועינת נפרדו באותו יום.”
"ירון היה עם עינת? למה?” שאלתי אותה, ויותר עניין אותי איך היא גרמה להם להפרד. “זה לא שירון היה עם עינת, היא היתה כבר בהריון ממנו. אתה מבין, עינת היתה בחודש שלישי כבר כשהיא סיפרה לו. הוא לא האמין שהילד שלו, אבל אז הוא הבין שלפניו אף גבר לא שכב איתה. היא לא היתה בתולה במובן הפורמאלי של המילה, כי היו בתוכה חפצים בגדלים שלא היו מביישים אף פאלוס, אבל היא אף פעם לא היתה עם גבר" היא צחקקה, לראשונה, “ירון היה בהלם, הוא לא רצה את זה, הוא רצה מין לא מחייב עם עינת, רק לנקום בי, לנקום בנרי, ולהראות לנרי שהוא יוצא עם מישהי שנראית בול כמו דנה, שגם איתה הוא היה, ואז זה נפל עליו, הוא זרק את עינת והיא פתאום היתה בבעיה" ... “ההורים של עינת היו מגלים בקרוב על ההריון, אז היא היתה חייבת לצאת מהבית, כדי שהם לא ידעו שהיא בהריון, שהיא לא תבייש אותם בקהילה. אז היא בקשה ממני לבוא אליה ולהתנהג כאילו אנחנו לסביות שרבות, כדי שהיא תוכל לצאת מהבית בזעם ולא לבייש את הוריה עוד יותר"
"באותו הערב ירון הגיע לבר והתחיל לשתות, אתה ביקשת ממנו לא לנהוג הביתה ולקחת את המפתחות שלו, לא הסכמת להחזיר לו אותם, אז הוא הניע את הרכב עם מברג, ואתה עמדת מול הרכב, על הכביש, והוא נהג הביתה. הוא דווקא הגיע בשלום, אבל לא היה לו איך להכנס הביתה, המפתחות היו אצלך, הוא נרדם בשביל הכניסה, וככל הנראה התגלגל לכביש, שם דרסו אותו מכוניות כל הלילה, עד שעלה השחר. הוא היה כמו חתול על כביש, הוא נדרס בפעם הראשונה ולא הבין את זה, וכל הלילה מכוניות עברו עליו, אף אחד לא עצר כי הם היו בטוחים שזה כלב או משהו" ... “אני יודעת שזה הרג אותך, אם רק היית נותן לו את המפתחות אז הכל היה שונה".

"זה לא מה שאוכל אותי", אמרתי לה, “הבעיה שלי היא אחרת, אני כן יודע שעשיתי כאן את הדבר הנכון" ... “אבל מה מציק לך כל כך ומה הציק לך אז אם לא ידעת שעינת מתה עד היום?” שאלתי. “הציק לי שעינת בהריון ואין לה מי שיגדל איתה את הילד. הציק לי שהיא עובדת בזנות כדי למממן את הכל, הציק לי שהיא שם ואני לא יכולה לעזור לה, ורציתי לבקש ממך שתבוא איתי, ושביחד נוציא אותה מכל זה. אבל עכשיו הכל לא רלוונטי.

הבעיה היתה איך להסביר את כל זה לליאת, הבעיה היתה שאם אני פתאום אבוא ואומר לה שדיברתי עם יעל היא תהרוג אותי. הבעיה היתה גם שפתאום התחלתי להאמין ליעל, זה הדאיג אותי, אני לא רציתי להאמין לה, רציתי שהיא תשאר אותה המכשפה.

ליוויתי את יעל החוצה, נעלתי אחריה את הדלת וישבתי ללמוד. לא הצלחתי להבין את זה. הייתי טרוד מדי מלהתרכז בספרים, המילים חלפו לי דרך הראש בלי להבין בכלל. קמתי והערתי את ליאת. שאלתי אותה אם היא מכירה את ירון. “אוחנה המניאק? החרא הזה? ההוא שאף אחד לא אהב אף פעם ובצדק? לצערי כן" היא התיישבה, משכה את השמיכה מעל לכתפיה והתכרבלה לתוכה. "הוא אנס אותי לפני שנה וחצי", היא הפתיעה אותי, “והוא הבעיה שיש לי עכשיו".

- "למה?”

"כי המשטרה חושבת שדרסתי אותו בכוונה, והם רוצים שאודה שרצחתי אותו".


crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

May 12, 2006

בישראל יש כמה תופעות שלא ניתן לראות במחוזות אחרים. בשכונות המצוקה לעיתים חונים רכבים שלא היו מביישים את מיטב החניונים בבתי היוקרה, הרכב בישראל נתפס כסמל סטטוס, כמסמן החיצוני:: אני בעלו של רכב X ולכן אני חשוב.. לרכב יש מחיר שוק ברור, כולם יודעים כמה כסף יש לי לפי הרכב שאני נוסע בו, אולם לעיתים נדירות רק אנשים עוצרים לחשוב בעצם מה האדם הקריב כדי לרכוש את הרכב. רבים הם האנשים שמוותרים על שיפוץ הבית, מוותרים על ארוחה חמה לילדיהם ואפילו מוותרים על חלק מהנוחות של מחיה בשטח גדול יותר רק בשביל סמל הסטטוס.

לכן, החלטת הממשלה להחרים רכבים של נהגים שינהגו בשכרות ו\או יבצעו עבירות תנועה אחרות עשויה להשפיע על החברה הישראלית לרעה מכמה סיבותשלא ניתן בכלל להבין. הבעיה מתחילה כאשר הנהג בכלל כאשר למשטרה מוענקת סמכות שיפוטית ענישתית ללא אפשרות למתן זכות טיעון. הסנקציה היא מיידית ומונעת מה'עבריין' הלכאורי בכלל לקבל חזרה את רכבו בטרם יפנה לשופט. הפרה של כללי הצדק הטבעי במקרה הזה יכול שתקבע כלא מידתית על ידי בג"צ, שכן לא מדובר ב"פצצה מתקתקת" ולא מדובר בסכנה מיידית לחברה (אי החרמת הרכב, ולא אי עצירת הנהג), אלא מדובר בפגיעה מהותית (עקב שווי הנכס) בקניינו של 'העבריין', על פי החלטת ממשלה ולא בחיקה ראשית של הכנסת, וללא מתן זכות טיעון (במידה עולה על הנדרש וללא סבירות).

עוד בעיה שיכולה להווצר היא הענישה ה'קולקטיבית לכאורה' שתווצר כאן. מדובר בדרך ענישה שעשויה לצור מספר תקדימים. ראשית, הנהג אינו בהכרח בעל הרכב. הוא יכול להיות אדם שהשאיל את הרכב, ולא אמר כלל לבעל הרכב שמדובר בנסיעה שתתבצע בה פעילות שתתפס על ידי המשטרה כעבריינית. בעל הרכב, במקרה כזה, לא ידע ולא היה יכול לדעת שיעברו על החוק, ולא היה יכול לצפות שיחרימו לו את הרכב. הבעיה הזו תגרום גם לכך שיותר ויותר אנשים לא יוכלו לשאול רכבים מאחרים; דבר זה ידרוש מיות אנשים לרכוש רכבים ולהוציא הוצאות מיותרות.

בעיה נוספת היא בעיית עודף הסמכות שנוצרה לשוטרים לאחרונה. הצעת חוק של גלעד ארדן אפשרה לשוטר סמכויות נרחבות, ובין היתר להגדיר שיכור כמי שמתנהג כשיכור (שמח, שר עם המוזיקה, חוגג) ולהטיל עונש על מי שמסרב להבדק על ידי שוטר. כלומר, כעת, המצב הוא חמור בהרבה ממצב אחר, בו רק מי שנמצא בדמו (או נשימתו) ריכוז אלכוהול כלשהו. לשוטרים יש סמכויות שהם לא היו מעיזים לחלום עליהם בטוטליטאריים שבמשטרים.

כעת אנו נצבים בפני בעיה כפולה: ניתן להחרים רכבים ולהטיל על העבריינים הכאוריים עונשים רבים (כולל הטלת עלויות אחסנת הרכבים וגרירתם) כלל ללא הבאתם לדיון שיפוטי. הגורם המתלונן הוא הגורם המעניש והגורם הבודק, למואשמים כלל אין זכות טיעון (לשוטר יש סמכות מוחלטת לקבוע) והערר על החלטת השוטר אינו מיידי, אלא דורש זמן ניכר. בעצם, מדובר בהחלטה שמונעת מהאזרחים בישראל את הזכות לקניין ולחירות על חשבון סיבה כלשהיא.

ואז אנו נדרשים לשאלה מהי התכלית להחלטה זו, והאם היא בעצם תכלית ראויה שלא ניתן ליישמה בדרך אחרת? תאונות הדרכים הינן "מכת מדינה" הגובה מאות הרוגים בשנה. יותר מכל גורם אחר שאינו טבעי. אולם, ההרתעה שמובאת כאן אינה מובטחת כיעילה. היא תביא למספר רב יותר של משפטים, שכן הנענשים לא יהססו לתבוע את המחרימים כדי להשיב את רכביהם, בהחלטות שיגיעו עד בג"צ ככל הנראה. החרמת הרכב תגרום לנזקים לא קטנים כלל לרכבים ולבעליהם, והיא תעמיס עלויות כבדות על המערכת. סבירה ההנחה שבעצם החרמת הרכבים לא תשרת את המטרה, אלא תעשה ההפך.

המטרה אינה 'לעשות קופה' אלא להקטין את מספר הנוהגים בשכרות ומספר הנוהגים תחת שלילה. בכדי לעשות כן , לפחות לנושעא הנוהגים בשכרות, יש להקים מערכת הסעה המונית יעילה ושפועלת בשעות הלילה המאוחרות. לא בכדי הנוהגים בשכרות עושים זאת, הם עושים זאת כי הם לא רואים אלטרנטיבה אחרת להתנקות מהניכור והפרעות היומיום, הם יוצאים לפאב עם חבריהם, מנקים את ראשם, ושותים, הם שותים כי אין להם אפשרות אחרת לשתות, בבית אין את האווירה הנכונה, ובפאב? בפאב הכל שונה.

אני לא מצדיק את אלו שנוהגים בשכרות, אלא רק מבין אותם. אני מבין גם שהמדינה לא מאפשרת לתחבורה ציבורית לפעול בימי שישי בלילה, ובכך מונעת מאלו שכן רוצים לצאת, אך חיים בפריפריה, את האפשרות להתנקות מהניכור. ללא תחבורה ציבורית בשבת, ועם החרמת הרכבים, עשויה בכלל להווצר תופעה שלישית: יותר ויותר אנשים יפנו לסמים ויצרכוהם בביתם, כשהם נמנעים מלנהוג, ויושבים בבית תוך כדי שהם מעבירים הון לשוק השחור של סחר בסמים.

אני בספק אם החרמת הרכבים תעבור את הבג"צ הראשון שלה, אני גם בספק אם העתירה הראשונה בבג"צ תוגש על ידי, אבל אם מישהו מרגיש שהוא צריך לעתור אז אני אשמח...

May 11, 2006

כל מילה שנכנסת עוקבת אחרייך, שופטת אותך, ונשארת שם, כמו אבן בתוך מים. אם זו מוזגוביה שנעלבת, גלוברמן שמעליב, אף אם בצחוק, או גולדמן שמחפש את עצמו. אפילו אם זה כותב שורות אלו, הוא ישאר בנצח.

העבר נותר שם, תמיד.

אם לפני שבועיים כשפגשתי ידידה היא אמרה לי שהיא לא האמינה כמה פעמים אני מופיע באינטרנט, אבל חלק ניכר בתור כותב, אני היום הרצתי Ego Surfing משל עצמי, מסתבר שהחלוקה די שווה, במחצית הפעמים אני כותב, ובמחצית השניה כותבים עליי. אני עוד מאמין שזה ישתנה, נעבוד על הפוליטיקה ולשנות את העולם.


תמונה מטק-אד 2006
תצלום: אהוד קינן, CC-BY-NC

May 10, 2006

באמת לא ידעתי מה יש ליעל נגד ירון, ואולי יותר חשוב, מה יש לירון נגד יעל שהוא לוקח לה את החברה (לשעבר)? לירון לא היה אף פעם בעיה להשיג בחורות, למרות שהוא לא היה הנאה שבגברים. ירון היה יחסית נמוך, וגמלוני, וגם לא בעל כריזמה יוצאת מן הכלל, אבל הוא היה עשוי ללא חת; ירון ידע ללכת אל בחורה ולהצמד אליה עד שיצא משהו. הוא היה ידוע בתור אחד שמזמין את הבנות אליו הביתה ‘לראות סרט’, בצורה תמימה לחלוטן, ספק אפלטונית ספק רצינית-מינית, אבל הוא היה מזמין, תמיד מראה להן את אותו הסרט, איזו קומדיה רומנטית, ומנסה לנשק אותן. כל הטריקים הישנים, של להתמתח ולשים יד על הכתף, של לפהק לידה, של לנשק אותה קטנות, של לשחק באצבעות, הוא היה אלוף בזה.

הוא היה אובססיבי לגבי שני דברים, בנות וגראס, הוא היה מעשן גראס בכמויות שלא היה ניתן אפילו להסביר. הוא היה קם בבוקר ומוריד איזה ראש, הולך לעבודה ותוך כדי ממשיך לעשן , הוא לא הפסיק. לגבי הבחורות, הוא פשוט היה מנסה תמיד, ללא קבלת שום סירוב כאפשרות. ירון היה מסוג הבנים שידעת שיגמור מיליונר עם בחורה יפה לצידו.

אבל ירון גם היה תמיד עם מישהי, ותמיד הוא לא היה מרוצה בחלקו. הוא תמיד היה תקוע על משהו אחר. פעם אחת היא היתה ילדותית, פעם מכורה לסמים קשים, פעם אחת היא היתה פשוט בלתי ניתנת לתקשור עם המציאות, ופעם אחת היא היתה רעות. את רעות הוא הכיר בדיוק כשהוא השתחרר מהצבא, הוא היה אז בשפל נפשי, הוא לא יכל להחזיק את עצמו, ובדיוק נפרד מאחת הבנות המקסימות ביותר שהוא היה יכול לצאת איתן. רעות לא היתה יפה, היא לא היתה חכמה, היא לא היתה מבריקה, אבל היה לה תמיד נתיב לגראס. רעות היתה בעצם השָד שלו, השד הטוב שהוא לא קיבל מאמו.

אבל לרעות היה בעיה אחרת, היא היתה נימפומנית, אמתית כזו, עם כל הבעיות שיש לנימפומניות, הסקס אף פעם לא הספיק לה. הנימפה היא אחת שהאיווי שלה הוא סקס, אבל הוא לא מושלם מעולם. היא מעולם לא הצליחה להסתפק רק בו, ולכן, לאורך כל הדרך, בלי ועם שהוא ידע, היא שכבה עם כל החברים שלו. כשהוא גילה את זה הוא לא יכל לנתק קשר, הוא לא הצליח לחשוב על להפסיק את החברות, כי החברים היו כל מה שהיה לו; מצד שני, הוא גם רצה מאוד להראות כמה הוא יותר טוב מכולם.

מאז הוא עשה הכל לכולם, אפילו לנרי, שלא שכב עם רעות, ‘הוא הראה מה זה‘. הוא שכב עם החברות של כ-ו-ל-ם, אבל רק אחרי שהם נפרדו, כדי להכאיב עוד יותר: „היא לא רוצה אותך, היא בעצם רוצה אותי, את המקור" כנראה עבר לו בראש כל פעם שהוא עשה את זה, כנראה שהוא הצליח להפגין את העליונות שלו כשהוא התנהג כך... אבל את כל זה לא יכלתי להסביר ליעל, לא רציתי שהיא תדע שאני יודע את הכל, כי אחרת היא לא תפתח אליי.

היא הזמינה כוס יין אדום לשנינו, ולא יכלתי לסרב, שוב. אחזתי את הכוס עם שתי אצבעות, מחמם אותה בכף ידי, כשאני יודע שהיין עבר מזמן את עשרים וחמש המעלות שהוא צריך להיות מוגש בהן. כוסותינו נשקו אחת לשניה כמו שרצינו ששפתינו ישקו, בנגיעה עבר חלק מהתרעלה מכוס אחת לכוס השניה, והמשכנו לשתות. הברמן נגש אלינו ומזג לי ולה צ’ייסר סטולי קריסטל, „עליה" הוא אמר, תוך כדי שהוא מצביע על בחורה מסתורית בצד השני, ולא ידעתי אם היא הצביעה עליי או על יעל, מי מאיתנו היא רצתה? או שמא היא רצתה את שנינו?


"אולי כדאי שאני אלך אליה", אמרה יעל, „לא דיברתי איתה הרבה זמן, והרי ככלות הכל, אם היא הזמינה אותנו למשקה, ראוי שלפחות אגיע לומר שלום". היא קמה, עיכסה את עצמה לצד השני של הבר, תוך כדי שהיא חוטפת זיוני-מבט בכל רגע נתון מכל אחד מהגברים, כולם יכלו לראות שהיא לובשת חוטיני, אבל לא אחד רגיל כזה, אלא דווקא מהסוג היפני, כזה שהחוט הוא כל כך דק, שהוא לא יכול לבצבץ מתוך החצאית, כי אז החצאית תהיה כל כך נמוכה שהיא תהיה בקו הלא נכון.

יעל התקרבה והניחה את ידה על הזרה, הן החלו לשחק אחת בשיערה של השניה. מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי את יעל עם בחורה אחרת בפאב. היא תמיד היתה צדה בחורים, ולא סתם בחורים, אלא את השופרא דשופראט של הבחורים, אלו שהיו מסוגלים לקבל כל אחת על הבר אבל ביקשו לתת עצמם לה. לפתע, אחרי שהן מצחקות להן, יעל קמה והתהלכה לכיווני. לא הבנתי את פשר העניין אבל קיוויתי לטוב.

היא התקרבה אליי, הסיטה את שערי ולחשה עמוקות באזני, „אני שכחתי את הסיגריות, ‚צטערת’" ובאותו הרגע לא ידעתי איך לאכול את עצמי. היא חזרה אל הזרה והן החלו לרקוד. קיוותי, אולי בטעות, שכשהמוזיקה תתחזק הן יגיעו לאיזורי ואוכל לרקוד עם שתיהן, אולי יצא לו איזה מנאז’, אולי היא תחזור לחיקי. לבינתיים, אולם, זה לא קרה.

מה שכן קרה הוא שהבנתי שאני כבר לא אגמור עם יעל באותו הערב, אז אולי כדאי שאמצא משהו אחר. הזמנתי סטולי רד-בול מהברמן וקיוויתי שכמו בכל ערב, איזו בלונדינית תתיישב לידי ואוכל לפטפט איתה עד שיבוא איזה גברבר ויקח אותה ממני. לגמתי, הבועות ניתזו על שפתי, כמו שהן צריכות לתוז, הטעם המתקתק והשורף של הכהׁל והקרבון, הוא עשה לי כל כך טוב. הוא בדיוק מה שאהבתי להרגיש כשהייתי צריך לשנות את מצבי.

האור בטלפון הסלולרי שלי נדלק, „התקבלה הודעה חדשה" הוא הבהב, ככל הנראה הוא גם רטט, אבל לא התעניינתי בו באותו הרגע עד שראיתי את האור.

"אתה ער?

שולח: פסיכית3
01:24:05“

פסיכית3 היה כינוי, לכל אחת מהבנות שיצאתי איתן הדבקתי את הכינוי פסיכית יחד עם מספר אחרי שנפרדנו. היה להן הרגל מגונה להתקשר אליי באמצע הלילה ולקוות שאני אענה. בדרך כלל זה היה עקב פרידה מתוקשרת היטב עם החבר, או מישהו קרוב שמת, לפעמים הן סתם היו צריכות שאני אבוא לאספן ממקום פלוני, ולפעמים הייתי צריך גם לעשות משהו יותר מזה. מפסיכית3 נפרדתי לפני שנתיים בערך, אולי טיפה יותר, ומאז שנפרדנו היתה זו הפעם הראשונה שהיא התקשרה. בניגוד לפסיכיות אחת, שתים, ארבע וחמש, היא פשוט לא היתה מתקשרת אליי. כנראה היא רצתה לנתק קשר. היא גם היתה היחידה שאני זרקתי.

"כן, איפה את?“ עניתי לה. קיוותי שהיא תכתוב אחד מהשניים: „במיטה, רוצה להצטרף?“ או "לבד בבית, הולכת לישון". ושאני אוכל להפטר ממנה עכשיו. אבל זו לא היתה התשובה. „אבא בבית חולים שוב". אביה של פסיכית3, ששמה האמיתי הוא ליאת, אבל אני עדיין העדפתי את פסיכית3, היה חולה סכרת, הוא אושפז תכופות, כשהיינו ביחד הוא עמד לעבור ניתוח מסובך, כזה שדורש הרבה דם, ורצו שהיא תתרום דם, כי לא היו מספיק מנות ולא היה ביטוח לאף אחד, אבל היא לא רצתה, היא פחדה מהמחט.

אז היא שלחה אותי לתרום לאביה דם, ככל הנראה מעשה שבכל מקרה הייתי עושה, אבל סקרנה אותי העובדה שהיא לא עשתה זאת. מה שכן, קיבלתי ישר אחרי ההודעה הזו הודעה נוספת: „ואני חושבת שיש מישהו בחוץ, איכפת לך לבוא ולבדוק שהכל בסדר?“. קיוויתי שהכל יסתיים בזה שאני אגיע אליה, אראה שהיא סתם מפוחד, נעשן סיגריה ואלך הביתה, או אולי אחזור לבר לגלות שיעל סיימה כבר להשתעשע.

"כן, אני מיד מגיע", עניתי לה. עזבתי את כוס התרעלה הנוכחית וקיוויתי לטוב, יצאתי מהבר והשארתי טיפ נדיב לדורמן, על כך שהוא שומר על חלק מהאינטרסים שלי, ומונע מכל מיני בנות להכנס רק בגלל שהן מה שקרוי "בקבוצת סיכון" להיות חברות שלי לשעבר, או בנות שחברים שלי שכבו איתן והן "הסובייקט שאסור לזיין". צעדתי 250 צעדים לכיוון ביתה, שהיה לא הרחק מהפאב.

כשהגעתי היא היתה שם, ליאתי, צופה בטלוויזיה ומפחד. דפקתי שלוש דפיקות על הדלת, למרות שעוד היה לי את המפתח שהיא השאירה אצלי למשמרת, והיא נגשה בחלוק, פתחה את הדלת ואמרה לי: „השיחים, הם רשרשו, והחתולים התחילו לצעוק, אני לא מצליחה להרדם, אני כל הזמן חושבת שיש מישהו בחוץ". שאלתי אותה אם היה עוד משהו, והיא ענתה לי "כן, והטלפון כל הזמן מצלצל, ומנתק, צלצול, נשיפה, ניתוק" ככה כל עשר דקות. „אז למה לא התקשרת למשטרה?“ שאלתי אותה, והיא לא היססה "כי זה בטח המשטרה שמטרידה אותי, הם רוצים לשגע אותי, הם רוצים שאני אודה.“

"תודי במה?“ שאלתי אותה. לא ידעתי על מה היא מדברת, לא ידעתי איך היא נרדפת על ידי מישהו. היא היתה מושלמת, עלמת חמד שיכלה לקנות אנשים בחיוך, שיכלה לגרום לכל העולם לעשות את מבוקשה, היא גם היתה אשת העולם הגדול, היא הכירה את כולם, ורק אחרי שנפרדנו היא ניסתה לגרום לי להשתנות, ניסתה להמאיס אותי מהעולם.

"תעזוב, זה ישמע לך כל כך מופרך שאתה או תצחק או תרצה להבין איך בכלל חושבים על זה" היא אמרה לי. „מה שאתה צריך לדעת זה שהמשטרה ככל הנראה רוצה לשגע אותי, הם רוצים להוציא ממני הודאה, לגרום לי להגיד שאני עשיתי את זה, הם גם מבטיחים שאם אני אודה לא יקרה לי כלום, זה רק זוטות, הם אומרים שהם יודעים הכל, וזה באמת לא משנה אם אני אודה או לא.“. ידעתי שעם ליאת כלום לא יעזור לי, היא תעדיף להעיף אותי מהבית מאשר לקבל את דרישתי.

"אולי כן נלך לבר?“ שאלתיה, וקיוויתי שאוכל לקחת אותה לתות, שתרגע קצת, שאולי תוכל לוותר על המצב המעוות שהיא נמצאת בו ולהתחיל לחיות. אולי היא תוכל לקבל קצת שלווה, אולי גם אז היא תפתח אלי. היא הסכימה, ועלתה להתלבש. התיישבתי מול הטלוויזיה וקיוותי שאולי אוכל לחטוף תנומה חפוזה עד שהיא תחזור מחדרה, לבושה. הנחתי את ראשי על הספה ועצמתי עיניים.

הטלפון צלצל. התעלמתי, רציתי, ואולי יותר מזה, שהיא תענה, שהיא תהיה זו שבוחרת להרים את הטלפון. אבל היא לא, אז אחרי דקה הרמתי. נשיפה, שאיפה, נשיפה, ניתוק. „טווווווווווווווו" כאילו כלום לא היה. היא ירדה למטה, לבושה, ושאלה אותי "מי זה היה בטלפון". לא ידעתי, ולכן גם אמרתי לה, „ניתוק, ככל הנראה טעות במספר", תוך כדי שאני מבין ששתיים בלילה היא לא שעה לעשות טעויות במספר.

"אז הלכנו?“ היא שאלה, קרצה לכיווני, והייתי חייב להסכים איתה. השאלה היתה למה לעזאזל אני חוזר לאותו בר בו יעל ישבה על הבר עם הזרה, כשאני עם מישהי שאסורה לי, ובגדה בי, כשהיא עם מישהי שככל הנראה אסורה לי, וכשיעל, גם ככל הנראה, אסורה לי. מה חשבתי לעצמי? ככל הנראה הייתי צריך להבין שמשהו כאן לא בסדר. ככל הנראה...

אחזנו ידיים, הלכנו יחדיו בשדרה, פוסעים אט אט, כמו זוג המאהבים שהיינו. אבל כעת, כל כך הרבה שעות אחר-כך, כבר לא. הבר נפתח, פיח, עשן ואפר, הריחות שכל כך אפיינו אותו בימים כאלו; יעל על הבר באותה התנוחה עם הזרה, ידיים בחצאיות, דפיקות בלב (שלי) וכאבים עמוקים. מדוע הזרה ולא אני? ליאתי גם כן, בוהה חסרת דעת בקיר, לא מבינה לאן הבאתיה, לא רוצה להתקדם לשום מקום. רק רוצה להתחמק ממשהו.

ידעתי שאני חייב להבין מה הסיפור שלה עם הפראנויות, מה היא רוצה ומה רוצים ממנה. זה היה המפתח לה-כ-ל. בלי זה, אין טעם להמשיך. לרגע, אולי רגע אחד בלבד, הצטלבו מבטיהן, יעל וליאת, אותן שתיים שכה שונות, ומתח חשמלי הניע את האולם. היה נדמה ששקט מוחלט, והמוזיקה רק ברקע, עת שהזמן עצר מלכת, עת שהן חתכו את החדר. למה? מה כבר היה יכול לקרות שם שהיה עושה את המצב קל יותר?

crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד (אתם כאן)

May 09, 2006

טכנולוגיה היא נייטרלית, לכאורה, ולא מהווה איזושהיא הצהרה אידיאולוגית. הטכנולוגיה לא משרתת מטרה אלא היא אמצעי למטרות רבות. אותה טכנולוגיה, כמו למשל ביטורנט, יכולה לשרת את אולפני הסרטים ולחסוך להם מיליונים בעלויות הפצה, באותה מידה היא גם יכולה לשמש אמצעי אדיר לפיראטיות ברשת כשהיא מאפשרת שיתוף קבצים בין אנשים, אבל הטכנולוגיה עצמה נייטרלית, היא לא מכירה את המשתמש או את התוכן.

לעומת הטכנולוגיה הנייטרלית, יש טכנולוגיות שאינן נייטרליות מטבען, כזו היא טכנולוגיית פסיפון שפותחה על ידי שלושה גיקים מתבגרים מקנדה. הטכנולוגיה עצמה פותחה על מנת להצפין, וטכנולוגית הצפנה נועדה לסייע להתחמק. במקרה זה, הטכנולוגיה מיועדת להפוך כל מחשב לפרוקסי אנונימי שיאפשר לגולשים אחרים לגלוש בפרוטוקול מאובטח, בגדול, מבלי לעמוד בחסימות התוכן של מדינות מסוימות (כמו סין וארצות ערב). גם בטכנולוגיה הזו ניתן להשתמש למטרות אחרות, כמו שבביטורנט אפשר, וברור שכל שימוש שניתן לעשות עם מכשירי הצפנה ופרוקסים אנונימיים (כמו פשעי רשת) ניתן יהיה לעשות עם הטכנולוגיה הזו.

הבעיה עם הנייטרליות של הטכנולוגיה היא אחרת. יש טכנולוגיות נייטרליות שכשמשתמשים בהן בצורה מסוימת הן כבר לא נייטרליות, ולמרות המטרה הטובה, הן גורמות ליותר נזק מתועלת, גם אם הנזק נעשה בצורה עקיפה. כזו היה המקרה של חברת Blue Security, שמייצרת מוצר שנוי במחלוקת להגנה מפני ספאם. לכאורה, בלו סקיוריטי באו לפתור את הבעיה הרגילה - דואר בלתי ממוען למטרות מסחריות. בלו סקיוריטי הציעו את הצפרדע הכחולה שלהם, ששולחת אלפי הודעות הסרה לספאמרים האמיתיים. אולם, הספאמרים רצו להוכיח שהם "לא פרייארים" ותקפו חזרה, דרך אותם כלים שהיו לבלו סקיוריטי.

על דרך הפעולה מעוררת המחלוקת של בלו סקיוריטי אין צורך לדבר. אם עד לפני שבוע לא הכירו את הטכנולוגיה כמעט, כיום מדובר במוצר שמוכר לכל. המחשב הופך לרובוט שמשמש כשליח, ושולח אלפי הודעות הסרה. אולם, הנוקמים רצו להחזיר לבלו סקיוריטי בדרך שלהם, הם הפעילו מתקפת מניעת שירות על אתרי החברה, וגם לאחר שהאתר המרכזי הועבר לבלוג של החברה, בשרתי TypePad, המשיכו המתקפות. השאלה האמיתיתי שמתעוררת כאן, היא האם ראוי להשתמש במוצר של בלו סקיוריטי או ליתר דיוק, האם המוצר עצמו, למרות הרקורד המרשים שיש לו בתור מחסל דואר זבל, הוא פתרון מידתי לבעיית דואר הזבל והזבלנים ההולכת וגוברת?

רק היום ואתמול נחרץ דינם של שני ספאמרים. הראשון, ג'ינסון ג'יימס אנצטה, נידון לחמש שנות מאסר על כך שהפך מאות (ואולי אלפי) מחשבים לזומבים והשכיר את רשת משלוח הספאם שלו לספאמרים. והשני הוא סנפורד וואלס, שחויב לפצות 4 מיליון דולר על נזקים שנגרמו מספאם. שני הספאמרים הרוויחו כסף משימוש בטכולוגיה, נייטרלית לכאורה, של העברת מסרים. אבל שני הספאמרים האלו הם טיפה בים. כיום, אחוז ניכר מתעבורת הרשת היא ספאם, דואר שנועד לשווק מוצרים שאנו לא רוצים, בצורות שאנו לא אוהבים לקבל, והכל כדי לקלוט את האחד במיליון, אותו אחד שיסכים לקנות מוצר מספאמר, שאנו כל כך מתנגדים לו.

בלו סקיורטי חצו את הקו והפכו להיות רובין הוד של המשתמשים, הם השתמשו באותה הטכנולוגיה שהספאמרים משתמשים, הפיכת המחשבים לזומבים, כדי להלחם בדואר הזבל, פעולה שכולנו רוצים לעשות. תוך כדי שהם מגדילים את התעבורה המיותרת ומעמיסים עלויות מיותרות על החברה ועל התשתית. הבעיה היא, כמובן, לא בלו סקיוריטי, אלא הספאמרים שבלעדם לא היתה קמה החברה. אבל בלו סקיוריטי הצליחו בדבר אחד, הם הפכו את המלחמה לקיצונית יותר.

שיטתה של בלו סקיוריטי היא שיטת ה'רבים מול מעטים', יש מיעוט ספאמרים וריבוי גולשים שמעוניינים להלחם בספאם, היא תאגד את כולם כדי להלחם, בלי מאמץ, כמעט, ותצליח במאבק. כמעט באותה הדרך, מנסה משטרת הקולג' של קולורדו להלחם במעשני הסמים. החברה רתמה לזכותה את הטכנולוגיה הנייטרלית של אתר אינטרנט ותמונות, כדי לאפשר לתלמידים לזהות את חבריהם ולהלשין עליהם תמורת סכום סמלי של 50$ להלשנה. בעצם, באמצעות הטכנולוגיה הנייטרלית צילמה משטרת הקמפוס את המעשנים, העלתה את התמונות לרשת וחיכתה. היא לא צריכה תוכנות זיהוי פנים מתוחכמות שיפעלו על מאגר התמונות, אלא רק טורקי מכאני שיכול לזהות אותם, תלמיד מקובל או תלמיד מדוכא.

כאן, יש שיאמרו, שהטכנולוגיה מדכאת את האדם, כיוון שהיא פוגעת בחופשו, אבל אני לא בטוח. טיבה של ההלשנה, כמו הטכנולוגיה, היא הנייטרליות שלה, היא אנונימית, כמו טוקבק, והיא מתגמלת.

הבעיה עם טכנולוגיה היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה וכל כך שונאים אותה. באותה העת שאנו מקללים את המחשב שעובד כל כך לאט, אנו משוחחים בטלפון, אנחנו לא יכולים שלא להתייחס אליה כאל בעלת רוח חיים. כמעט כמו משפחה, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. התלמידים שנתפסו במצלמה לא היו מוכנים לוותר על הטכנולוגיה, למרות שלרגע הם כן. זו הבעיה האמיתית, שאנחנו כל כך שונאים מחשבים וכל כך אוהבים אותם.

May 08, 2006

אבל לא הצלחתי להרדם. אני לא יודע למה, אולי כי הסיפור של יעל החזיק אותי במתח, אולי כי לא הבנתי למה היא מספרת לי את זה. סיפור אהבה שכבר הכרתי חלק ניכר ממנו, לא משהו מיוחד שלא הייתי אמור להכיר, למה היא רוצה לספר לי משהו שלא אני מעורב בו? האם היא מנסה להכניס אותי לחיים שלה או אולי היא מנסה להעביר לי איזה מסר? ומי זו עינת, לעזאזל?

מבטי נדד לתקרה, קיוויתי שהשעמום יאכל אותי ואוכל לצאת לחופשי, אוכל להרדם. אבל זה לא קרה. אני בצורה קבועה סובל מהפרעות שינה; מזה שנתיים אני לא ישן, כי אני יודע שלא משנה אילו חלומות רעים אחלום, זה לא יתקרב למציאות. סיוטים הם כמו צלקות, אתם צריכים להבין, סיוטים, כמו צלקות, הם רק התוצאה הפיזית, הנראית לעין, של משבר אמון שיש לך עם עצמך, של מקרים שגרמו לך לנזק עמוק יותר, של החלטות ומעשים שבחרת. את הצלקות שלי אני נושא כבר ארבע שנים.

אתם צריכים להבין, יש החלטות בחיים שעושים ומרגישים כל כך טוב איתם, בלי להבין את ההשלכות שלהן. יש דברים שפשוט היו צריכים לקרות. גורל הוא כלי אכזר, הוא האירוניה של האלים; הוא זה שמאפשר לתקן את מה שבני האדם קלקלו. הוא זה שנותן והוא זה שלוקח. אותה יד שמאכילה את ההיסטוריה כותבת אותה מחדש כשאתה מנסה להוכיח שאתה חזק ממנה. אשמה היא הרגש שהגורל מאכיל אותך כדי לגרום לך להבין שאתה חסר כל מולו, שאין כל אפשרות להתחמק ממנו.

האשמה היא הצלקת שלי, ובגללה אני לא נרדם כבר שנתיים. אני יודע שהיא, כמו הצלקות הפיזיות, תחזור אלי בלילות, תגרום לי לסיוטים, כך שאני מעדיף את הכאב והסבל בחוסר השינה על הכאב והסבל בלישון. לישון פשוט יגרום לי להשתגע, כמעט כמו לא לישון, אבל בצורה יותר חמורה.

יצאתי מהמיטה, לא יכלתי יותר עם החום והאור, הערתי את יעל, השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. אמרתי לה שאני חייב ללכת. שיקרתי, אבל לא היתה לי כל אפשרות אחרת. יעל קמה ונכנסה להתקלח, היא ביקשה ממני ללוות אותה לעבודה. היא פחדה מלהסתובב לבד ברחוב. וכך עשיתי.


הגעתי הביתה לבסוף, השעה היתה 10:00, פתחתי את ברז המים הקרים במקלחת והקפאתי עצמי עד שלא הרגשתי כלום בגופי, לא רעדתי, פשוט לא הרגשתי כלום. קפאתי. חשבתי על האשמה, על העובדה שאני לא יכול לחיות יותר בלי שינה, בלי כלום. וסכין הגילוח היה כל כך קרוב, שם על הכיור ליד המקלחת. יכלתי באותו הרגע לקחת אותו ולהעביר אותו על הורידים ביד – לחתוך לאורך ולא לרוחב, כדי שלא ניתן יהיה לעצור את הדימום. אבל לא עשיתי את זה. כל בוקר כשאני מתקלח אני רואה את סכין הגילוח, רואה כמה פשוט יהיה לסיים את הכל עכשיו, אבל מעדיף להמשיך, אני מעדיף לנסות לשנות את המצב במקום לחיות איתו כמו שהוא עכשיו.

יצאתי מהמקלחת; התגלחתי, שוב עם אותו סכין הגילוח שאני מפנטז עליו כל בוקר, שרק יגאל אותי מהסבל. צחצתי שיניים, ויצאתי מהמקלחת כשאני עוטה רק מגבת. הנחתי את הפינג’אן על הכיריים, עם מים פושרים וקפה טורקי. התחלתי לבחוש עד שהקפה הקציף ובעבע. הוספתי סוכר חום והתיישבי מול המחשב לקרוא את חדשות הבוקר. הכותרת הראשית היתה מפחידה, כל כך מפחידה, כי פעם ראשונה שאני מרגיש אמביוולנטי כלפי משהו בחיים. „הפדופיל הסדרתי נדקר בכלא", היתה הכותרת.


הפדופיל הסדרתי היה האשמה שלי. לא שהוא אנס בגללי, אלא הוא אנס בזכותי. איתי היה חבר של חברה לשעבר שלי, הם יצאו ביחד ישר אחרי שנפרדנו, ולכן לא זכה ליותר מדי קרדיט אצלי בהתחלה. הוא היה ילד צעיר ומתלהב, ששמע רוק כבד מדי, התעסק בשטניזם והתעניין בכל מיני דברים שלא ממש הראו על התנהגות חברתית.

הוא היה הפוך ממני, כשאני אהבתי לבן הוא אהב שחור, הוא היה מעשן, מזריק, נוהג על אופנוע בלי קסדה, ובכלל, לא עושה דברים שאני הייתי מוכן לעשות. הוא היה נוהג לחתוך את עצמו כדי להקיז דם, ואז לדלל את זה עם מים ולשתות. אני הייתי נוהג לשתות טיפה ויסקי כדי להרדם.

מצד שני, אני הייתי מלא חמלה וניסיתי לתקן את העולם באותה תקופה. האמנתי שהדבר אפשרי, לכן, כשהוא גילה שהיא בגדה בו, אני הייתי האדם הראשון שהוא פנה אליו. זו היתה התקופה של סוף התיכון, צעירים, לפני גיוס, לפני שהיינו באמת בוגרים, רק שיחקנו אותה בוגרים. הוא היה כל כך קרוב לגמור את הכל, לא רק בגללה, אלא בגלל הכל, בגלל המצב המשפחתי שלו, בגלל הצבא, בגלל שהוא הרגיש גמור.

ואני הייתי שם בשבילו, דיברתי איתו, נתתי לו כתף, לקחתי אותו למקומות, דאגתי להיות לידו תמיד כדי שהוא לא יזריק משהו רע, שהוא לא יעשה לעצמו משהו. אבל הוא בגד בי. כשהוא התחזק מספיק הוא התחיל לחשוב שאני הייתי זה שהיא, החברה לשעבר, בגדה בו איתו. הוא התחיל ללכלך עלי, ואני לא הבנתי שזו קריאה לעזרה, אלא התרחקתי ממנו.

שנתיים נותרנו רחוקים, עד שהיוצרות התהפכו. הפעם אני הכרתי מישהי, הפעם היא היתה חברה שלו לשעבר, הפעם אנחנו התחלנו לצאת. כשהוא שמע את זה הוא התחרפן, הוא התחיל לשלוח לכיווננו אזהרות, חשב ששוב בגדתי בו, לקחתי לו את החברה, גרמתי לו למחשבות שונות. הפעם אני לא הרגשתי כל כך אשם, אולי קצת נקמן.

ואז היא נפרדה ממני, שנתיים אחר כך, ואני הייתי שבר כלי, כמו שהוא היה אז, והוא פגש אותי, וחזרנו לדבר, חזרנו להיות בקשר, היינו יוצאים ביחד למועדונים, שותים ביחד, מנגנים ביחד, אבל שמרתי ממנו מרחק. ידעתי להזהר הפעם. מי שלא שמרו ממנו מרחק היו האנשים סביבי. או שהם התקרבו אליו יותר מדי, או שהם התרחקו ממנו לגמרי, מה שהוביל אותו לשגעון. זה הוציא ממנו את הרע שבו. אחרי שלא דיברתי איתו חצי שנה, פתאום שמעתי עליו ברדיו.

עצרו אותו, ועוד על מה? על פדופיליה, על אונס של שתי ילדות, אחת בת 11 ואחת בת 9; לא האמנתי, לא האמנתי שהייתי כל כך קרוב לאדם כזה, שאני הייתי שם להחזיק אותו מלהשבר, שאני הייתי לידו אחרי שהוא עשה דברים כאלו.

ועכשיו הדקירה. לא ידעתי עם להיות עצוב שהוא נדקר, או להיות שמח. אולי זה הגורל מחזיר לי. ואולי לא. ומה יכלתי לעשות? לא ידעתי, אולי לחיות עם זה, אולי לא. אבל זו הסיבה שאני לא שלם עם עצמי. אם הוא ימות עכשיו, אולי אני סוף סוף אוכל לישון, אולי הסיוט שלי שנקרא המציאות יגמר.


ישבתי לקרוא ספר, תרגום מאכדית של סיפורו של גילגמש, האיש שהתגרה בגורל. הסיפור הקדום ביותר שנכתב אי פעם, אותו סיפור שהווה השארה להומר כשכתב את האודיסיאה, אותו סיפור שעיצב את התרבות שלנו. קיוותי להעביר את הזמן עד הלילה. כי בלילה אני פוגש את יעל בבר.

חשבתי באותו רגע לא להגיע יותר לבר, לא לפגוש אותה, ולא להתמודד עם הסיפור שלה, הרי יש לי מספיק בעיות לכשעצמי, אני לא צריך עוד על הראש שלי. אבל לא יכלתי, משהו בסיפור שלה היה לא ברור מספיק וחייב את התערבותי, הוא חייב אותי לשמוע מה יש לה להגיד. אז לקראת השעה תשע בערב החלטתי לצאת מהבית, לעטות עלי את מיטב בגדי ולהגיע לבר.

יעל לא היתה שם כשהגעתי, אף אחד לא היה שם כשהגעתי. הזמנתי גלנמורנג’י, אותו משקה קסום שנרקח ממים ושעורה, אותו משקה שיכול להטריף אותך. על הבר ישבו מעט אנשים, אבל בפינות שונות. אחד הקבועים בבר, יואב, היה פיקאפיסט, ותמיד הייתי מקשיב לו בנושאי ברים, הוא היה בא, מתיישב ליד בחורה, ותוך 5 דקות או שגומר עם הטלפון שלה אצלו בזכרון או שלוקח אותה לשירותים. אני הערצתי אותו, חשבתי שהוא צריך לפתוח בית ספר.

יואב אמר לי פעם שברים מעוצבים בצורה כזו שכל מי שיושב על הבר בכל נקודה יכול לצור קשר עין עם כל אחד אחר, הכל כדי לצור מקסימום יחסי אנוש, הכל כדי לאפשר לאנשים אינטראקציה, אהבה לרגע. הוא גם אמר לי שאם אתה רוצה לפנות לבחורה על הבר, כדאי שתזמין אותה קודם למשקה, תתעלם ממנה איזה חמש או עשר דקות, ורק אחר כך תפנה אליה, באלגנטיות. תמיד גם תזמין את חברתה לשתיה, כדי שהיא לא תרגיש מאוימת. אבל את החברה תזמין רק כשאתה יושב ליד שתיהן.

יואב היה בחור חכם, ואני מניח שאם לא הייתי פוגש אותו רק בבר היינו יכולים להיות חברים, אבל הוא מסוג האנשים האלו, שהם חברים רק בבר, לא נפגשים מחוצה לו. העברתי מבט בחטף לבדוק מה ‘הסחורה’ על הבר, חוץ מקבוצה קטנה של אנשים קבועים, לא היתה ‘סחורה’. ישבתי ופטפטתי עם הקבועים על הא ודא, כרגיל, שיחות חסרות תוכן.

בערך בעשר יעל נכנסה. היא עשתה את סיבוב הדאווין הרגיל שאנשים עושים בבר, וחשבה לרגע אם בכלל להתיישב ליידי. רק המחשבה על זה שהיא לא תתיישב לידי העבירה בי חלחלה. אבל מי יודע, חלחלה יכולה להיות דבר טוב.

"אז תגידי, את באה לכאן הרבה?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי, „לא, אבל אתה לא עייף, אחרי שהסתובבת בראש שלי כל היום?“. היא התיישבה, הדליקה סיגריה, ואחזה אותה בין האצבע השלישית והרביעית. היא הפכה את היד במין תנועה כזו, שהאגודל והזרת נוגעות בקצוות שפתיה, ליד גומות החן, והיא שואפת את הרעל דרך.


"אז אתה רוצה להמשיך לשמוע?“ היא שאלה אותי, וכבר לא ידעתי אם אני באמת רוצה לשמוע, או שאני רק רוצה לגמור עם זה כבר. „זה תלוי", אמרתי לה, „כמה רע זה יגמר?“. „רע מאוד", היא אמרה. הסתכלתי לכיוונה במבט תוהה, ואמרתי לה, „אז ספרי".

"כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, לא ידעתי מה לעשות", יעל אמרה לי, „לא יכלתי לעצור את עצמי מלהתקשר אליה, אמרתי לה שגם אני, וקיוויתי שהכל יהיה טוב, זה היה נראה כאילו חזרנו להיות ביחד וכאילו הכל טוב ויפה, כמו שצריך להיות, ואולי לא.“. „אהבה היא הרגשה כל כך בלתי ניתנת להסבר, שאת לא רוצה להיות קרובה אליה וגם לא רחוקה ממנה, כל אותה העת דנה עמדה לידי, כל יום, ועינת שנושאת את דמותה הלכה לישון איתי בלילה, משהו לא אפשרי, אבסורדי". ואז דמעה זלגה מעינה, חלפה על לחייה, ונגעה בשפתיה; היא נשמה באדיקות. „באמצע חודש יוני נפרדנו, נפרדנו כי אני לא התחשבתי בה, בעיקר, בעיקר בגלל שאני לא הצלחתי לגרום לה להפתח אליי, אבל גם אני לא נפתחתי אליה. זה היה יום רביעי, וביום שבת קבענו להפגש שוב, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אגע בה כלל עד שהיא תבטיח לחזור אלי, עשיתי טעות.“

"אתה צריך להבין", היא אמרה לי", מעולם לא היה לי סקס כה רע בחיים. היא היתה כל כך מאולצת, ואני הייתי כל כך פתטית, לא רציתי את זה, רציתי את האהבה שלה, וכשאין אהבה הולכים לחלופה הקרובה ביותר – מין. אבל החלופה הקרובה ביותר לעולם אינה מספקת, אחרת הייתי בוחרת אותה ולא את החלופה המועדפת. היא הלכה הביתה ומאז היתה קרה אלי.“

"היא הפסיקה להיות קרה אליי בערך לפני שלושה שבועות, אבל...“, היא אמרה לי, בערך מתי שירון התחיל להתנהג מוזר, וזה התלווה בהתנהגות שלו שמראה אשמה כלשהי, אבל אתה צריך להבין, ירון אף פעם לא התנהג אשם, היה לו תמיד פתגם כזה: ‚המצפון שלי נקי כי אני אף פעם לא משתמש בו’". היא התחילה להשמע מוזר מאוד, לא הבנתי לאן היא לוקחת את זה. „תבין, ירון שכב עם כל הבנות בפאב חוץ ממני, וזה לא שהוא לא ניסה לזיין אותי, הוא כל הזמן ניסה, הוא היה מזמין אותי לסרטים אצלו בבית, כשהמטרה האמיתית היתה לנסות לגעת בי, הוא היה רוקד לידי בתקווה שהוא יוכל לגעת לי בתחת, הוא חלאה אמיתית.“

"את השינויים שעברו על ירון רוב האנשים לא היו רואים, זה היה מלווה בתנועות גוף קטנות, בהתנצלויות על דברים שנגזלו, התנהגויות שאינן אופיניות לו.“ אבל מאיך שאני הכרתי את ירון ידעתי שהעניין שונה, האדם היה ממש איש ללא חרטה, ללא אישיות, ללא רגש. ריק לגמרי, ריק ולא רע, אלא אינטרסנט שלא מתחשב באחרים. בגלל זה הוא הצליח כל כך הרבה בחיים, בגלל זה הוא הגיע רחוק.

"הבעיה התחילה כשאני התחלתי לחשוד שהוא ועינת ביחד", „מילא שהוא היה עם דנה, וזו היתה רק חברתי הטובה ביותר, אבל עכשיו הוא גם לוקח לי את עינת, זה לא הספיק לו לפגוע בי, בנרי ובכל שאר העולם?“ אבל אני ידעתי את האמת, ידעתי שהוא לא באמת רצה לפגוע, הוא פשוט היה אנוכי. „ביום שבת הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא הלך עם עינת לארוחת ערב ביום שישי, אבל אני יודעת שגם אתמול הם נפגשו, ואני יודעת שהם שכבו, אני יודעת שהוא עשה לי את זה בכוונה, כדי להחזיר לכולם על זה שכולם שכבו עם רעות, כדי להראות שעין תחת עין ממשיך לשלוט כל הזמן. אבל אני לא הוצאתי לו עין, אני הייתי בסדר לאורך כל הדרך, ואני לא מבינה למה? מה אני עשיתי? אני לא אחד החברים שלו שזיין לו את רעות.“



crumbs.jpg
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה (אתם כאן)

May 07, 2006

כשהייתי יותר צעיר ניכסתי לעצמי מדי פעם תכונות נבואיות, כרבע שעה לפני שידעתי שרבין נרצח באותו לילה בכיכר אמרתי לחברים "זה היה ממש קל למישהו לעמוד שם על הגג ולירות בו עם רובה צלפים טוב", כשהייתי כותב דברים הייתי מגלה שהם מתקיימים xאחרי זה במציאות, כמו בסיפורו של כוכב, שכתבתי בערך בתקופה שניתקתי קשר עם איתי, כשידעתי שהוא לא יציב. את איתי הצלתי מהתאבדות. הרגשתי מחויבות כלשהיא להציל אותו, הוא עמד שם, מסכן, חבוט לאחר מערכת יחסים עם מישהי שגם פגעה בי, והיא עוד בגדה בו עם אחד האנשים ששנאתי ביותר ביקום. הצלתי את איתי, ובמקום להתחיל לחיות, הוא הלך והרס לאחרים את החיים. לא ידעתי אם העובדה שהצלתי אותו מלהתאבד באותה תקופה שהוא היה כל כך קרוב ללעשות זאת היתה חיובית.

איתי היה יושב איתי ועם ג'וני בדירה בתל-אביב, היינו בני 18, והוא היה מתחיל להשתגע. בלילה היינו כופתים אותו באזיקים, כמו בלילה לפני הגיוס שלו, הכל כדי שהוא לא יזיק לנו ולא יזיק לאחרים. זה נגמר ממש רע. מאז אותו יום ששמעתי שהוא נעצר לא עבר יום כמעט שאני לא חושב עליו. עליו, אבל גם עליי, על העובדה שהצלתי לו את החיים, אבל מצד שני, עזרתי לו להמשיך לזרוע הרס.

ביום חמישי הסיפור "אנשי הפירורים" התחיל לזלוג לי לחיים טיפה, אולי לא את החלקים שכבר פרסמתי, אלא יותר את החלקים שבעריכה. מסתבר שדברים שכתבתי שיקרו לגיבור התחילו לקרות לי. מסתבר, שמה שאני חשבתי שאני חסין ממנו לא באמת רוצה להתרחק ממני.

ביום שבת זה קרה שוב, שוב נבואה שלי החלה להתגשם, אותו SMS ששלחתי לחברים בשישי בבוקר, לפני שיצאתי ללימודים, קרם עור וגידים, או ליתר דיוק, רצה להתיר אותם.

אני מפחד שלא לגמור כמו הגיבור בסיפור. אני ממש מפחד.

May 06, 2006

גוגל נתבעת על ידי פוליטיקאי ממחוז נאסו בניו-יורק על כך שהיא מרוויחה כסף מהצגת פרסומות פדופיליות ובלתי חוקיות, הפוליטיקאי טוען במקביל שכמו שגוגל חוסמת את הערכים שקשורים לדמוקרטיה בסין, היא צריכה לחסום את הפדופיליה בארצות הברית. השאלה הגדולה היא מי כאן צבוע ומי כאן מנסה להרוויח מצביעים על חשבון בעיות שאי אפשר לפתור?

Cnet מדווח כי גוגל נתבעת במחוז נסאו על כך שהיא מאפשרת הצגת פרסומות פדופיליות באמצעות שיטת Adwords. שלה, שיטה זו מאפשרת למפרסמים לקנות בצורת מכרז מילים ספציפיות לחיפוש ועל ידי כך לקדם את אתרם באמצעות קישורים מממונים בצד הדף. הפעולה של רכישת מילות Adwords היא פשוטה וממחישה בצורה הטובה ביותר את כלכלת השוק: כל אחד יכול לקנות כל מילה (למעט מקרים של סימן מסחר וגם לא בכל המקרים), ולהציע עבורה סכום מסוים. אם אף אדם אחר לא בחר להציע סכום יותר גבוה, מודעתו תוצג (העניין מסובך טיפה יותר, שכן גוגל מסתמכת על קליקים ממוצעים לאלף, אבל זוהי השיטה). בצורה זו מי שמציע את הסכום הגבוה ביותר עבור כל מילה, מקבל חשיפה מקסימלית. מצד שני, גוגל מרוויחה כסף עבור כל קליק.

ג'פרי טובק, הפוליטיקאי ממחוז נסאו שתובע את גוגל, דורש לא פיצויים כספיים, אלא הפסקת ההפניות לפדופיליה. האם גוגל יכולה פשוט לחסום מילים מסוימות מהחיפוש, או לצנזר בצורה מוחלטת אתרים שיכילו מילים אלו? לכאורה כן, שכן כשם שגוגל מסירה בסין מילות חיפוש מסוימות, טוען טובק, כך גם ניתן לחסום כליל את הגישה לחיפוש פדופילי. השאלה הנורמטיבית צריכה להיות, אולם, לא רק האם ניתן לעשות זאת, אלא האם גם ראוי לעשות זאת. לדעתי, התשובה היא שלילית מכמה סיבות, ואציג אף את הדרך לפתרון הבעיה לדעתי.

ראשית, חסימת מילות חיפוש מהופעה במדריך (להבדיל מחסימת רכישת המילים, שאדון בה לחוד) תמנע מרוב אתרי החדשות, אתרי הבידור ואתרי המידע להופיע במדריך האתרים של גוגל. כשאתר בוינג בוינג מדווח על העניין, הוא מזכיר את המילים פדופיליה ופורנוגרפיה. מצד שני, אתרי פדופיליה בדרך כלל לא מזכירים מילים אלו אלא דווקא מילים אחרות, או בעיקר תמונות ללא מלל. כך ימנע בעצם הרבה יותר תוכן חיובי מהחיפוש, במקום למנוע רק את השלילי (הדבר נקרא false positive ואני ממליץ ללמוד עליו בכדי להבין את המבחנים שראוי להטיל).

שנית, חסימת מילות החיפוש תמנע מאתרים רלוונטיים להופיע כשמחפשים נושאים הקשורים לפדופיליה. אם הייתי קרבן לגילוי עריות, ואני מחפש גילוי עריות בגוגל כדי ללמוד על נפגעים דומים, לקרוא סיפורים של קרבנות אחרים או ללמוד על הדרכים לפעולה, אין שום סיבה למנוע ממני נגישות למידע הזה. העלות של סינון מילות החיפוש כאן היא אפס, אך הנזק החברתי הוא עצום. תחשבו שהיו חוסמים את מילות החיפוש החשובות כמו לוליטה, קטין, או כל מילה אחרת, הבעיה היתה מזכירה את בעיית החיפוש במשפט to be or not to be שקיימת. ג'ון בטל בספרו "החיפוש" מזכיר את הבעיה של to be or not to be, כל מילים אלו נפסלות אוטומטית מחיפוש כיוון שמדובר במילים נפוצות מדי, ולכן חיפוש של המחרוזת לא יחזיר תוצאות כלל. גם כאן, מניעת החיפוש, כמו מניעת המילה "דמוקרטיה" בסין, תביא רק לבעיות, שדומה שניתן לפתור בדרכים אחרות.

שלישית, לגבי רכישת המילים עצמן, אם נתמקד בתחרישים האפשריים בפסקה הקודמת, יכול להיות שאנשים לגיטימיים ירצו לרכוש מילים כמו פדופיליה, לדוגמא, כמו אתר Liberated from Abuse שמופיע ראשון בתוצאות החיפוש בגוגל למילה פדופיליה. סינון המילים עצמן יכול רק לפגוע, מה גם שלא ברור מהן המילים אותם פדופילים בהכרח מעוניינים לרכוש. אם כן, מהו הפתרון המוצע על ידי לנושא?

הפתרון צריך להכיל מספר מכשירים משפטיים שיכולים לטפל בנושא הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, תוך כיבוד הזכויות של הפרט, הזכות לפרטיות והחובה למניעת חשיפת תועבה לקטינים. גוגל צריכה לאפשר לכל אדם לרכוש כל מילה אפשרית, תוך שהוא מזין פרטים מדויקים ואמינים על עצמו. בעת שהוא רוכש מילים מסוימות, גוגל לא תעשה דבר על מנת לוודא, שכן עלות הבדיקה הינה גבוהה ותמנע מגוגל את רווחיה, ולא ראוי לפגוע באלו שלא לצורך, אלא גוגל תשאיר לינק בסגנון "דווח על פרסום בלתי ראוי" שלאחר לחיצה עליו יבחן הקישור.

בתנאי השימוש של גוגל יושמו שני מכשירים שיאפשרו לה לסייע לרשויות החוק וכן להרתיע את המפרסמים. כיוון שלגוגל יש את פרטי כרטיס האשראי של המפרסם, תוכל היא להוסיף תנאי שבאם זה יפרסם תוכן פדופילי (ותוכן פדופילי בלבד) יחויב בסכום של 10,000 דולר (או כל סכום אחר) אשר חלקם יועברו לגוגל וחלקם לקרן לנפגעי פדופיליה וכן פרטיו יועברו לרשות המוסמכת. הפעלת מכשיר זה, כולל החיוב החוזי, תעשה רק לאחר בחינה מדוקדת ולאחר שתנתן למפרסם זכות טיעון כלשהי.

ההרתעה הכספית שתקום לאתרים, כמו גם היראה מרשויות החוק, תביא למניעה נכונה והוגנת של רווח בלתי הוגן של גוגל על חשבון הפדופילים.

May 05, 2006

עצוב לי שאין יותר מדי בלוגים על ספורט; לא כי אני חובב ספורט גדול וגם לא כי אני מתעניין יותר מדי בספורט, אלא כי בסך הכל אני כן הייתי רוצה למצוא כותב איכותי שמתעסק בנושאים האלו, וגם כי מישהו אחר היה צריך להעלות את הנושא לסדר היום, מישהו שאולי יותר מקצועי ומבין ממני. אם אני אצטרך לדבר על המונדיאל אז ככל הנראה התפיסה שלי תהיה יותר כלכלית מאשר ספורטיבית, אני אסתכל על זה בצורה רגולטורית ומשפטית, כי כך אני מנתח דברים.

אני לא יודע כמה אני הייתי צופה במונדיאל אם הוא היה משודר בחינם, או בכלל, כי אין לי טלויזיה, אבל אני מניח שהייתי יושב באחד הפאבים שאמור היה להקרין את השידורים. אני לא חובב גדול של כדורגל, בתור משפטן ופוליטיקאי תמיד הנחתי שהסכסוך כאן הוא פתיר: על ידי הוספת כדור נוסף ניתן לפתור את הויכוח המיותר על משאבים מוגבלים ובכך למנוע את האלימות המיותרת. אני גם לא נהנה מלצפות בכדורגל, אולי מסיבות אחרות, אבל אני לא מרגיש את המתח, אני לא אוהד אף קבוצה, וגם לא מוצא משהו להשתייך אליו.

אולם, ההחלטה לגבי צ'רלטון והמונדיאל די מרתיחות אותי מבחינה אחרת. מדובר על החלטה מצחיקה. אנשים מוציאים כל חודש כ-200 ש"ח על מוצרי בידור טלוויזיוני, כלומר: על טלויזיה בכבלים או בלווין, לא כולל חבילות בידור, סרטים וכו'. בתמורה, חברות הכבלים והלווין מספקות להן תוכן. אני אישית לא מנוי על אף אחת מהחברות, בעיקר כי לא הצלחתי למצוא תוכן איכותי דיו שיצדיק את התשלום הגבוה. לשם הסדר הטוב, את אותם 200 ש"ח יכלתי להוציא על 10 סרטי DVD, או על 5 הקרנות בקולנוע, או על הצגה והופעת מוזיקה, ללא ספק תוכן יותר איכותי ממה שאוכל להשיג בכבלים.

העניין הוא שעד שסוף סוף בא תוכן איכותי, לכאורה, גובים עליו יותר כסף.

הבעיה של רגולציה היא שאפילו אי התערבות היא רגולציה כלשהי. מצד אחד, צ'רלטון היא חברה פרטית והיא קנתה את זכויות השידור. היא זו שמרוויחה כאן בגדול. כלפי צ'רלטון אין לי כל טענה, כיוון שזו חברה שמעוניינת להרוויח כסף. אני אף לא חושב שהרגולטור צריך לפגוע בצ'רלטון, כי זו בסך הכל עלתה על הזדמנות עסקית. מצד שני, לצ'רלטון יש מונופול בישראל משום מה. המשחקים, או לפחות חלק מהם, ישודרו במקביל בערוצים האחרים בממיר, במיוחד לאור תקנון פיפ"א שקובע שכל מדינה זכאית לצפות במשחקי הנבחרת שלה בחינם. (ולדוגמא מצחיקה ראה את דבריו של ניצן חורש, "שגידאמק ישלם").

כלומר, בכפר גלובלי קטן בעולם שטוח, כשהלווין קולט מאות ערוצים מרחבי העולם, אין שום מניעה לעקוף את הבלעדיות של צ'רלטון. מצד שני, סביר להניח שמשום מה יוחשכו מסכים כדי לשמור על האינטרס של חברות הכבלים. צ'רלטון רכשה את זכויות השידור לשני המונדיאלים ב16 מיליון דולר. כעת, מדובר בשידורים שיזכו לרייטינג ושל בין 15 ל20 אחוזים, כלומר מיליון ומשהו צופים בכל רגע נתון. אם באמת העניין היה מפוזר על שני מיליון לקוחות הכבלים והלווין, פיזור ה'נזק' היה נחשב לגיטימי בכ15 שקלים חדשים לבית, סכום לגיטימי לחלוטין. בסכום של 492 ש"ח, את שבעת המיליונים שעלה המונדיאל ניתן להחזיר באמצעות 62 אלף צופים. כל מה שמעבר לזה מהווה רווח נקי.

לחלופין, אם באמת היו משדרים פרסומות בזמן המשחקים, ניתן היה להחזיר את ההשקעה בקלות ואף לעשות רווח יפה, אבל לא, בישראל יש יתרון לכך שיש מונופול על זכויות כלשהן. בין אם המונופול נמצא אצל המדינה או אצל גורם פרטי, אז המונופול (או הדואפול, או אפילו אוליגפול) מפריעים לכוחות השוק הדמיוניים לעשות את שלהם. אם היתה נכנסת עוד חברה שלה יש את הזכויות פרט לצ'רלטון המחיר היה יורד למחיר הריאלי לחבילה, ודואופול הכבלים והלווין לא היו מסוגלים להרשות לעצמם לחייב את המשתמשים.

אבל בישראל השוק החופשי פועל רק לכיוון אחד, כמו שלמדנו במקרים אחרים, בישראל ההפרטה לא מחייבת גם פתיחת שוק, ולהפך. העניין הגדול הוא ששוב בעלי ההון מרוויחים. אלו שיש להם לווין אמיתי, שקולט ערוצים בצורה חופשית, יכולים לראות את המשחק בלי לשלם לדואופול הלווין-כבלים; מעמד הביניים הגבוה עם כושר המיקוח האמיתי יוכל להתמקח עם נציג השירות בצורה של "או שתביאו לי את החבילה (בהנחה), או שאני עוזב את הלווין\הכבלים ועובר לכבלים\ללווין", ודווקא השחקן הקטן הוא זה שיוצא נפסד.

אולי זה דווקא העניין ההפוך. הכדורגל הוא מֵקַדשָה של הלאומיות, הוא מאחד אנשים כנגד אנשים אחרים על סמך השתייכות אזורית כלשהי, ודווקא זה נצב כיום במכשול הנגישות עקב הסביבה הגלובאלית. דווקא אוהדי הכדורגל, שהיו יכולים להרוויח מכך שיתאחדו סביב מטרה אחת (צפיה בחינם) לא יעשו כן כי מדובר בקבוצות שונות. לא בכדי ה"בלוג" היחיד שמצאתי על כדורגל מדבר בעיקר על ביקורת משחק ולא על השיטה עצמה, לא על איגוד שייסיע לאוהדים לאהוד בדרכם. אוהדי הקבוצות השונות הם לפעמים כמו מאמינים בדתות שונות, הם לא מעוניינים בדרך כלל לסייע אחד לשני, כי הם מאמינים שדרכם היא היחידה, אולי זו הסיבה שהם יסיימו בכך שהם משלמים 492 ש"ח עבור החבילה.

May 03, 2006

עצמתי עיניים, נזכרתי בפעם האחרונה שבאמת הייתי עם מישהי, זה היה רע, זה נגמר הרבה יותר רע מאיך שזה התחיל. חשבתי לרגע שאולי כדאי שלפני שאני אכנס למיטה עם מישהי אני אחשוב קצת. הנחתי לה לישון במיטה והלכתי לספה ליד, ישבתי ועשיתי עצמי קורא עיתון. היא ישבה שם על המיטה ונשפה באדיקות: אנחה, נשיפה, לחישה, נשימה וחוזר חלילה. עיניה סורקות אותי בעוד שאני חומק מבדידותה. אריחי A4 קישטו את הקירות עם תכתובות שנראו כמו מכתבי אהבה אלקטרוניים; היא, מאהביה, אולי הורים ומכרים. הכל הקיף אותי ונכלאתי בחדר מלל. אך מלל קסום יכול לעשות יותר מאשר להקרא. מלל יכול להחיות את מיטב הסיפורים שסופרו; מלל יכול לאמלל, לפלל ולגולל את כל שהגוף לא יכול להציג. חבורה קטנה על צוואר לא משתווה בתיאור לאלף מילים שנלחשות באוזן.

אט אט היא החלה לגולל באזני את סיפורה.

"הכל בעצם התחיל בספטמבר לפני שנה, זה היה ה25 למיטב זכרוני, אז בדיוק היה יום רע.” היא אמרה לי, "זה היה ערב ראש השנה ואבא של נרי נפטר, זו היתה טראומה לכולנו. זה היה חודשיים אחרי שנרי ודנה, חבריו הכי טובים של אהובי, נפרדו, והיא עדיין היתה מאוהבת בו לגמרי”; היססתי ותהיתי אם אכן אני רוצה להמשיך את הסיפור. את נרי הכרתי שטחית, רק מסיפורים ומפגשים אקראיים בבר. הוא היה מגיע לשם עצוב; הוא נשא עמו משקל כבר וזכר לשנים עברו שנכרו על פניו. “אולי נמתין עם הסיפור", אמרתי לה. “אני חייבת להוציא את זה" היא השיבה, וביקשה שאסכית כדי להעביר עמה את הליל. “או שאתה במיטה, או שאתה מקשיב", היא אמרה לי, וביקשתי להקשיב.

"בלוויה דנה נרתה כאישה מסכנה, אחרי חמש שנים שהיא גדלה איתו, השקיעה את כל אהבתה ונתנה את כולה, נקתה את הבית ואפילו עשתה אקונומיקה, הוא החליט לעזוב אותה. הוא עזב אותה ושבועיים אחרי זה הוא מצא מישהי אחרת...” לי הדבר נראה מוזר, במיוחד כי איך שאני זוכר את הסיפור נרי אמר שאין בין הפרידה לבחורה החדשה שום קשר, ואני, בתור אדם שהכיר את דנה, האמנתי.

"הגעתי ללוויה, מלאה בעצבות כמו כולם שם, זה לא היה מאורע שמח, ודנה? דנה היתה עצובה לגמרי, כיוון שכל מה שרצתה הוא לתת חיבוק סימפתיה לבחור שהיה כה עצוב, שתמיד היה שם לנחם אותה, כי גם היא היתה קרובה לאביו. אבל הבחור? הוא לא יכל לחבק אותה. הוא היה עם זוגתו החדשה, ודנה הרגישה כה רע שלא יכלה עוד.”; אבל למרות כל מה שיעל אמרה, אני זכרתי זאת אחרת. דנה הגיעה ללוויה שיכורה ומסריחה מסקס, נטפה חושניות ובקשה לקנות חזרה את נרי לחיקה. נרי הדף אותה ממנו, בעיקר כדי להמנע מבושות, ודנה? דנה נשלחה לביתה בנימוס על ידי אמו של נרי, במיוחד כדי לשמור על כבוד המת. לא רציתי להפריע ליעל לספר את סיפורה, אבל הייתי חייב לקטוע אותה.

"בערב דנה ואני הלכנו לשתות", אמרה לי יעל, “כדי לוותר על העצבות, כדי להשכיח את האהבות. אני בדיוק נפרדתי ממישהי, ולא יכלתי להשאר בבית לבד". עד אותו הרגע, לא חשדתי לרגע שיעל משחקת גם בצד ההוא של המגרש, אבל אולי היא ניסתה, בצעד בונה אמון לפנות אלי, כדי שארגיש יותר בטוח. "הגענו לפאב על הים, אני, דנה ועוד חברה שבאה, וגם ירון, שהיה הבחור השכונתי.” ירון לא היה מחבריו הטובים של נרי, הוא אפילו היה משונאיו הגדולים, מדי פעם הייתי רואה את שניהם בבר. מבטיהם היו מצטלבים והם היו נושפים את הנשיפה הקטנה הזו של שנאה, זו שיוצאת מפיך ונוגעת בנחירייך, זו שאומרת "אני בז לך ולכל מה שמאחוריך", "בין דנה לירון יש דינאמיקה מיוחדת כזו שאני לא אוכל לתאר במילים”, היא אמרה, ואני , חשבתי לעצמי שהכל בגלל שנאת נרי ולא מאהבת האדם. "אחרי 3 בירות ועוד כמה ליטרים של ויסקי הכל נראה אחרת, כולנו שכחנו מהלוויה שהיתה בבוקר והתחלנו לשמוח, הכל נראה שונה. אבל לא הכל השתנה, ואיש איש בדרכו. נפרדנו לדרכנו הביתה והכל היה נראה כרגיל.”


לא האמנתי לה, בעיקר כי אני כבר ידעתי את האמת. מאז שירון נפטר הכל צף החוצה. אנחנו יודעים מה הוא עשה בדיוק לכולם. שלושה חודשים עברו מאז, ואף אחד לא רצה להספידו בלוויתו, אף אחד מחבריו הטובים. לא היה אחד שיכל היה להספידו בלב נקי, בלי נקיפות מצפון. אני ידעתי שירון ודנה היו יחדיו באותו הערב, הוא התוודה בפני, אחרי שהוא ידע שאם הוא לא יצור צעד בונה אמון עמי הוא עלול לאבד את האדם האחרון שעוד מקשיב לו.

"בסוף חודש פברואר הייתי בדיוק בתהליך של מעבר לכאן מהקיבוץ, נרשמתי לפסיכומטרי והתחלתי לחפש עבודה, חייתי את החיים הבוהמיאנים, ורציתי להמשיך הלאה, להסתיר את מה שהיה לי בעבר.” היא אמרה ואני תהיתי מה בעצם היא רוצה לספר לי? האם היא רק רוצה להעביר אותי את כל מה שהיא עברה? האם היא מדברת כדי להשאר ערה? "לא תמיד מקבלים את כל מה שרוצים בחיים, ואם כן – זה תמיד על חשבון דברים אחרים שקורים לך. "ב27 לפברואר היה היום הראשון ללימודים, והיא התיישבה לידי". "’קוראים לי עינת’, היא אמרה לי, ואני הנחתי לחלוטין שמדובר במקרה תמים. גם הדמיון המפליג שלה לדנה והדרך שבה היא התהלכה ברחוב – היא היתה נראית זהה, ואולי זה מה שיצר אצלי משיכה אליה, הרי לא רציתי להתאהב בחברה הכי טובה שלי, אבל במישהי זהה? מותר לי, לא?“ יעל אמרה והתקרבה אליי, היא הניחה אצבע על ירכי וניסתה לקבל את תשומת לבי.
הסכמתי להחזיק את ידה, היא רעדה כולה, ולא יכלתי לעצור את הרעד אלא אם הייתי משתחרר ונותן לה את מה שהיא רוצה, קרבה וחום. היא הרגישה שבלי להיות קרובה אליי היא לא תוכל לדבר על מה שכל כך הציק לה. לקחתי את ידי השניה והתחלתי להחליק בשערה, קיוויתי שהיא תרגע ואני אוכל רק לראות את האור, ללוות אותה לעבודה ולשחרר את עצמי מהמטלה. "אתה לא תאמין כמה מהר התאהבנו", היא אמרה לי, "לא עברו שלושה ימים מאז וכבר התחלנו לצאת, ביום החמישי מאז שהתראנו לראשונה היה כבר מגע אמיתי, ישבנו בבית קפה, והיא אמרה שאני לא בחורה עם כוונות רציניות, ואז כל הדרך חזרה הביתה התמרמרתי על אמרתה, וכשהיא שאלה אותי למה, אז עניתי ‘כי אם אני לא רצינית אני לא אוכל לנשק אותך‘". יעל התחילה להעביר את ידה על לחיי, לוקחת את אצבעותיה ומחדירה אותם דרך שפתיי. היא רצתה את החום, את האהבה שלא יכלתי לתת לה. היא המשיכה לספר, "התנשקנו, נשיקה לאחר זמן רב בו לא נגעתי באישה, נשיקה של שחרור, של פורקן, של חופש" ונשקה אותי גם כן, כאילו אני חלק מהסיפור, כאילו הנרטיב צריך לצאת מהמילים, אל תוך המעשים.

ידעתי שהעניין פסול, ידעתי שזה הסוף שלי, אני כבר לא אוכל להשאר על הספה בלעדיה, אני אאלץ להיות בזרועותיה, ולשאת בתוצאות. נזכרתי שבתיקי יש גם את הרשמקול הדיגיטלי שקיבלתי כמתנה על העבודה החדשה, בלי משים לב, הפעלתיו כדי לתעד את הכל, כדי שאני לא אהיה זה שעומד ונותן את ההסברים, כי כבר נכוויתי דיו ממקרים כאלו. הודעתי לעצמי שאני לא עושה כלום בלי להוציא ממנה את התיאור החיובי והרצוני, כי כל מה שחסר לי עכשיו זה עוד התאבדותית שרק תרצה להתלונן עליי במשטרה או לכתוב עליי במכתב ההתאבדות שלה.

היא סיפרה לי שאחרי שהיא ליוותה את עינת הביתה באותו הערב היא קיבלה ממנה טלפון. "אם את רק רוצה לשכב איתי, זה בסדר מבחינתי, אבל רק שתדעי שאני לא רוצה שתפגעי בי" אלו היו המילים שיחקקו בזכרוני. למה היא אומרת את זה עכשיו? כדי להראות שהיא לא כזו? כדי לצור אצלי אמון? כנראה שהיא לא הבינה שאם רק הייתי רוצה לשכב איתה, זה מה שהייתי עושה, אבל אני רציתי משהו אחר, לא הייתי מוכן להיות איתה, לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל מי שהיא לא.


"חודש אחר כך הלכתי עם נרי לאכול צהרים“, היא אמרה בשיא האגביות, "נרי נראה חדשן מהרגיל, הוא התנהג כאילו הוא רוצה להוציא ממני משהו, לגרום לי להתוודות. הוא תחקר אותי על ירון ועל דנה, הוא שאל למה לא סיפרתי, ואני לא הצלחתי להתחמק. בעצם רטורית הצלחתי להתחמק ממה שהוא רצה, אבל מעשית תחושת האשמה רדפה אותי, לא יכלתי להגיד לו שאני ידעתי לאורך כל הזמן ולא סיפרתי כי אם הייתי מספרת הייתי גורמת יותר נזק מתועלת. אז בעצם מה שעשיתי היה להגיד לו.“

ידוע לכולם שירון שכב עם החברה הקודמת של נרי, זו שהיתה לפני דנה וזו שנרי כה אהב. ירון עשה זאת כדי לנקום בחברה שלו דאז על כך שהיא שכבה עם כל החברים שלו. זו היתה דרך להחזיר לכולם. מאז ירון ונרי לא מדברים. אז מה שיעל אמרה לנרי הוא שדנה עשתה את זה כדי שהוא יגלה את זה ויתעצבן, ואם נרי לא ידע אי פעם על דנה וירון, אז הנסיון שלה יהיה בלתי צליח, שכן זו לא תוכל לעולם לגרום לו לכעוס על זה, והרי אם סיפרו על זה ליעל היה זה עקב ידיעתם על הקשר הקרוב בינה לבין נרי, ולכן ציפו שתספר לו, ומכשלא סיפרה, הביאה לקיצו את הניסיון. אבל לבסוף יעל סיפרה. היא לא היתה נקיה מאשמה, אבל לפחות לא נשאה יותר את הסיפור בליבה.

"לאחר חודש שהיינו יחד, עינת ואני, התחלנו לדבר שעות ארוכות אל תוך הלילה, גרמתי לה להתאהב בי. אבל היא לא אמרה זאת, ואני לא רציתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה.“, ולמרות זאת אני לא האמנתי לה לרגע, לא חשבתי שכוונותיה עם עינת היו נקיות. "בינתיים הימים חלפו והיה נדמה זה כאילו המערכת נשארת במצב סטאטי, כאילו שום דבר לא השתנה, לא לטוב ולא לרע. היינו כמו זוג ביומו הראשון, אבל לא רבנו, וכשרבנו בפעם הראשונה היתה זו קטסטרופה. זה התחיל בתואר אקט ממש תמים. היא שכחה את הטלפון אצלי בדירה, והיא חזרה בהפתעה לקחת אותו, ואז באו המילים ‘אנחנו צריכים לדבר‘, זה היה במקרה, הרי כל הסיפור הזה לא היה מתרחש אם היא לא היתה שוכחת את הטלפון. אבל היא כן. היא הסבירה שקשה לה להפתח אליי כי היא פוחדת שאני אעזוב, היא הסבירה שהיא לא יכולה ככה, ושהכל שונה לה.“

"ניסיתי להבטיח לה שהכל יהיה בסדר“, היא אמרה תוך ששתי רגליה לופתות את רגלי השמאלית, והיא נשכבת אחורה, עם שיערה פזור על סדיני הסאטן שלה, "אבל לא יכלתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה וכמה אני לא רוצה שזה יגמר, כי אם הייתי אומרת הייתי בעצם פותחת תיבת פנדורה – אני לא רציתי להקשר אליה בדיוק כמו שהיא לא רצתה להקשר אליי, אבל מה לעשות, צחוק הגורל הוא מה שקורה לנו. המשכנו כך שבועיים, עד שעשיתי טעות קריטית. היא שנאה את איך שעשינו אהבה, היא שנאה את איך שהתנהגתי כשאנחנו לבד, ואני לא הקשבתי לה, אולי מפאת הזמן הקצר ואולי לא. היא זרקה אותי בטלפון, ואני לא יכלתי, ובעוד היא זורקת אותי, היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.“


השחר הפציע, ידעתי שאני בטוח כעת. הרי לא נכנס למיטה בכדי לממש את האקט המיני, אלא נוכל לשבת ולחלוק את אותו הרגע של אינטימיות שכל כך רציתי, רק אינטימיות, אבל בלי זיופים, בלי נסיונות לסקס באמצע, בלי ‘הידיד שבא לישון’ בצורה אפלטונית ומתחיל לפמפם אותך באמצע הלילה, בלי ההיא שאומרת ‘זה רק הלילה, ובכל מקרה, אנחנו נקום והכל יהיה אותו דבר’, או בלי הרצון העז שלהן לגרום לך להפתח אליהן כך. רק אינטימיות, כזו עם כל הבגדים עלייך. התפשטתי ונכנסתי למיטה. אבל אמרתי לה שאני נכנס למיטה בתנאי אחד: „את לא תמנעי ממני להגיע לבר, נכון?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי בחיוב, היא אמרה: „מבחינת כולם אתה ליוות אותי הביתה, בדקת שאני נועלת את הדלת ושכל החלונות נעולים והתריסים מוגפים, לקחת את עצמך והגעת הביתה לאונן בשירותים, כמו שאתה היית צריך לעשות". משום מה ידעתי שהלילה אני אוכל לבטוח בה. ידעתי שאולי הפעם זה שונה.

"אבל תמשיכי לספר את הסיפור שלך ושל עינת, נכון?“ שאלתי אותה, והיא ענתה לי: „מחר, בבר, נפגש מוקדם, בתשע, ונשב על הכל. אני מבטיחה שלא לפלרטט עם אף אחד עד שתיים וחצי, אני מאמינה שעד אז אני אוכל לסיים את הכל". הרגשתי בטוח בזרועותיה, הרגשתי כמו שגבר צריך להרגיש. הגנתי עליה, והרגשתי מוגן ממנה, שכן היא היתה היחידה שיכלה לפגוע בי.

הרגשתי מספיק בטוח כדי להרדם לידה, ולא לפחד שיקרה משהו. זמן רב כלל לא הרשתי לעצמי להרדם ליד אנשים; לא סמכתי עליהם מספיק, אבל עם יעל? ידעתי שהיא כבר לא תעשה לי משהו, אולי כי היא כל כך פוחדת ואולי כי היא עוד רוצה לשכב איתי. ליתר בטחון קמתי לוודא שדלת הכניסה נעולה, הגפתי את התריסים ונעלתי את החלונות. הפעלתי את המזגן ונכנסתי מתחת לשמיכת הפיקה שלה. היא לפתה אותי, פנים אל מול פנים, יד על לחי, רגל על רגל. המזגן זעק "טורר טורר טורר טררם" וקיוותי שהרפפטיביות תתן לי להרדם. עצמתי את עיני.


crumbs.jpg אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי (אתם כאן)

May 02, 2006

Oh well, this has to be done in english to be understood by the international readers here. Apperantly, when Microsoft Translated their "Windows Genuine Advantage" spyware into hebrew someone forgot to dot their i's. In hebrew, the slight difference between Privacy and Piracy is not that big. one is spelled P R A T I U T and the other is spelled P I R A T I U T the difference is so slight, that the usual translator might have typed it in err and couldn't make it out later. So now, suspected pirate Windows users have a notification that states that they might have been "Software Privacy" victims.

Oddly enough, this is one big Freudian slip when you think of the legal and moral consequences of the WGA autoinstallation and nonremoval.

funny pic at microsoft wga

Image: CC-BY-SA Jon K.

בית, מבצרו של האדם, המקום עליו הוא מגן. הבית מכיל מערכת אזעקה שמרעישה וחשה כאשר אנשים פורצים למבצר, היא ממוגנת עם סורגים, אבל ... יש לה גם מכשול אחד: היא ממולכדת, כמו כל החומרים בבית. הגנב חסר המזל שיפרוץ לביתי ויגנוב את הטלויזיה יגלה מהר מאוד שאני מלכדתי את נגן המוזיקה הנייד שלי עם לבנת C4. הגנב פרץ, האזעקה צפצפה אבל התעלמתי, ידעתי שהוא יגנוב לי את האיפוד, אבל לא היה איכפת לי. הוא גנב לי את האייפוד, ראיתי אותו הולך אל תוך החשכה ולחצתי על המתג, הוא התפוצץ ומת.

לכאורה, הגנתי על רכושי, לא עשיתי דבר פסול, או שמא כן? כמות הכח שמותר לאדם להפעיל כדי להגן על קניינו היא מוגבלת וחייבת להיות לגיטימית ומידתית ביחס לפגיעה בקניין - הרי לא נשתמש באקדח כנגד מי שיגנוב מאיתנו את שטר הקניין לביתנו ולא נחשמל את דלתות ביתנו. אולי אנחנו לא, אבל לא כך מיקרוסופט חשבה...

פרויד היה חוגג על השטות הזו
פרויד היה חוגג על הפליטה של פרטיות\פיראטיות.
http://www.theinquirer.net/?article=31281

החל מהעדכונים שיצאו השבוע למערכת ההפעלה חלונות, כל מחשב שמכיל גירסא הנחשדת כפיראטית של חלונות XP יקבל הזהרה באמצעות תוכנת windows genuine advantage. התוכנה מגיעה כחלק ממערכת ההפעלה שקשה מאוד (ואף אסור חוקית) להסיר, התוכנה מתלבשת במערכת ההפעלה באמצעות השירות wgatray.exe שמתחיל עצמו מהתחלה בכל שניה. כמו במקרים אחרים של הגנות אנטי-פיראטיות, גם כאן מדובר בשירות שאף גוזל משאבי מחשב, גם אם הם מינימאליים, ופוגע בפרטיות של המשתמש.

הרעיון של "ההודעות המעצבנות" וחסימת חלק מהשירותים הוא פשוט, כך אנשים ישלמו על מערכת ההפעלה. ההגיון עבד עד היום כשמיקרוסופט פשוט עשתה כמיטב יכולתה שלא למנוע מאנשים להעתיקה, אולם היום המצב שונה. היום מיקרוסופט הבינה שהיא נלחמת בפיראטים. השאלה היא מי הוא הפיראט האמיתי? האם הפיראט הוא אותה זקנה ששילמה לטכנאי המחשב עבור התקנת חלונות על המחשב שלה ולא ידעה כי הוא משתמש בקוד VLK כדי לחסוך זמן בהתקנה (אך כן מכר לה רשיון), או שמא הפיראט האמיתי היא מיקרוסופט שמתקינה תוכנות זדוניות שעוקבות אחר המשתמש בכדי להגן על אינטרס לגיטימי למחצה שלה? כאן, האלימות של מלחמה בפיראטיות גדולה מאשר הפיראטיות עצמה. אם עד עכשיו, לכאורה, מיקרוסופט שיתפה פעולה ואף סייעה למנוע מרוגלות להיות מותקנות על המחשב כמו הרוטקיט של סוני, שלא היה שונה בהרבה מהתוכנה windows genuine advantage.

בעצם, מיקרוסופט מנצלת את רשיון השימוש שלה כדי להכניס תוכנות 'בדלת האחורית' ולהשתלט על המחשב. מצד אחד, יש רשיון שימוש אחיד שהמשתמש יכול או לקבל או לא לקבל ולהחזיר את התוכנה (למרות שבחלק מהמקרים למיקרוסופט יש אף את הסמכות לשנות את רשיון השימוש) ואין למשתמש כל זכות קניינית בתוכנה, אלא רק רשיון שימוש בה, כלומר את הפעולות הבסיסיות שמותר לבצע בקניין: לשנותו, לסחור בו ולכלותו, לא יכול המשתמש לעשות. ההגבלה הזו הופכת את הרשיון לכאורה לבעייתי מבחינת תקנת ציבור, ולכן גם להתקין זודנה (או nagware, מוצקה) יכול להיות בעייתי. אבל הבעיה היא אחרת - למה כשמיקרוסופט מנסה להגן על הקניין האנשים ההגונים סובלים.

עוד היבט בעייתי הוא היבט הפרטיות של מיקרוסופט כאן. מדובר לראשונה בתוכנה שפוגעת במשתמש ויכולה לשדר מידע מזהה עליו במקרים של הפרת פרטיות. אכן, עדיין התוכנה לא עושה זאת, אבל גם אף אחד לא חשב שהתוכנה תעשה את מה שהיא עושה כיום כשהיא הושקה לפני כשנה. הפוטנציאל המסחרי לפעמים עולה על הרצון הטוב של הצדדים.

על פניו, לפיראט המצוי לא תהיה כל בעיה לעקוף את ההגנות המאוד פשוטות שהוצבו בסטנדרטים הנוכחיים (עד כדי כך פשוטה שדווקא הפיראט המסחרי יוכל להרוויח מכך על ידי שימכור מוצרים שיתחזו למקוריים), גם לפיראט הביתי לא תהיה בעיה לעקוף את ההגנה, וכך בעצם יווצר מצב שמי שיסבול ביותר הם הflase positives - אותם לקוחות הוגנים שרכשו חלונות בכסף ולא קיבלו תמורה כעת, וכן אלו שנפלו קרבן לפיראטים מסחריים. מצד שני, מיקרוסופט תמאיס עצמה מתישהו באמצעות הnagware עד שאנשים פשוט יפסיקו להשתמש בה.


אתמול ניסיתי להעביר לאחת התלמידות שלי את החשיבות בלימודי היסטוריה. ונתקלתי במשפט הזה: "מי אלו הארמנים בכלל ומה איכפת לי מהשואה שלהם?" כששאלתי למה היא לא מתלוננת למורתה על כך שמלמדים רק היסטוריה של העם היהודי בתיכון, הכל בהקשר הציוני, כאילו אין היסטוריה מלבד היהודים. לכן, כשקראתי הבוקר על הטבח בקשמיר, בו נטבחו הינדים על ידי מוסלמים, לא יכלתי לתהות היכן היתה התקשורת הישראלית. האתר היחיד שפרסם משהו היה למהנט, וגם זה היה בצורת מבזקון. לא למדנו כלום מהשואה, ככל הנראה, וזה שיש להציף החוצה כל מידע על רצח המוני על בסיס סקטוריאלי. אם המידע היה גלוי לכל, אז אולי חלק מיהדות אירופה היתה נצלת. ואני מעלה את העניין לרשת כדי שיהיה עוד חומר בעברית, עם מישהו אי פעם יחפש על זה במסגרת שיעורים שיש לו בהיסטוריה או משהו.

חוץ מהידיעה המזוויעה הזו, נדמה שמספר האייטמים החדשותיים ההזווים עלה משהו, הותיקן מקים תחליף מיספייס לקתולים, השוטרים בארצות הברית מוחלפים על ידי רובוטים והבוליביאנים מלאימים את התשתיות הלאומיות (סוף סוף).

לא לשכוח את לקחי השואה. תציפו מידע, תציפו הכל.

May 01, 2006

אריאל אטיאס, 35, ללא דף בויקיפדיה או באתר הכנסת אשר מכיל תוכן (נכון ל01.05.2006) וללא ציטוטים לעיתונות בנושא תקשורת, מונה להיות שר התקשורת הבא של ישראל. למען הסדר הטוב, אין לי הכרות עם פועלו של האיש, ואין לי מספיק מידע עליו, למרות שעשיתי כמיטב יכולתי לחפש בגוגל. אלי ישי, איש שעליו אין מחלוקת לגבי דעותיו, מונה להיות שר התעשייה, המסחר והתעסוקה הבא של ישראל. אותו הסכם קואליציוני בין קדימה לש"ס הופך את שני האנשים האלו למשפיעים ביותר בשנים הקרובות על הפנים של הרשת

כיום, עתיד האינטרנט בישראל נמצא בכל מקרה בסכנה. הן סלקום והן פרטנר עתרו לבג"צ לאחרונה כנגד החלטת משרד התקשורת המחייבת אותן לחסום את הגישה לאתרי פורנוגרפיה באינטרנט הסלולרי. העניין הוא פשוט. כאשר ניתנו רשיונות התקשורת לדור השלישי ביקש הרגולטור למנוע מהספקיות גישה לתכנים פורנוגרפים. מטרה ראויה, אלמלא הבקשה תגרום לכך שספק השירות, שאינו ספק תוכן, ידרש לבדוק אחד אחד את כל האתרים לכאורה.

היום, כשמונה חרדי לתיק התקשורת, עתיד האינטרנט בישראל בסכנה.

הן משרד התמ"ת והן משרד התקשורת הם האתרים הרלוונטיים ביותר לקהל הגולשים. הם קובעים את רוחב הפס, את התחרות בשוק התקשורת, את הביקורת על תוכן באתרים ישראלים, ואת האפשרות לגלוש. תיק התמ"ת קובע גם היכן ואיך לסייע לחברות הסטארט-אפ הישראליות (גם תיק המדע, אולם בצורה שונה) והיכן לתמרץ העסקה. האם באמת מישהו יכול לחשוב שש"ס, ובלי להכנס לסטריאוטיפים, יכולה להביא את הקידמה בעידן המידע? מידע חופשי נוגד את תפיסת העולם הפונדמנטליסטית של המפלגות הדתיות ומונעת מהם את בסיס התמיכה הרחב, ולכן קל לחשוש ממצב כזה.

כמו כן, אלי ישי כבר הראה את הסובלנות שיש לו כלפי מגזרים שונים בחברה, והוא עוד עלול להשפיע על חבריו בש"ס להגדיר את אתריהם כפורנוגרפיה או כתוכן אסור. או לחלופין למנוע את השידור של תכניות כמו "הכי גאים שיש" בטלויזיה. העניין הוא לא רק איפה המדינה יכולה להתערב, אלא גם איך. כשהרגולטור הוא מש"ס, אני בספק אם הוא ימנע מלהתערב.

משרד התקשורת הוא משרד התחבורה של שנות ה-2000, הוא המשרד שיקבע כיצד תראה החברה שלנו בעוד עשור. הוא זה שיארגן את התכנים ואת תהליכי החברות. לעומת זאת, העדיפות הלאומית ככל הנראה נעלמה, או שש"ס הפעילו לחץ קואליציוני על תיק זה באופן ספציפי. יכול להיות שאולמרט הרגיש דחוק לקיר ולא יכל לתת תיק אחר, אבל התיקים הנ"ל כלל לא רלוונטיים לש"ס prima facia, ש"ס היתה צריכה להתעקש על רווחה, דתות, בריאות וחינוך, אלו התיקים שהיא יכולה לעורר את המהפכה החברתית באמצעותם, אולם ש"ס הבינה היכן העתיד, בתעשייה ובאינטרנט, וכלל שניתן יהיה למנוע מהניוד החברתי ומההשכלה באמצעות עצירת הכלי הזה, שבכלל אסור בבתים דתיים, כמו גם טלוויזיה, אזי יקל להם.

האם ש"ס ירצו שהאינטרנט, כמו האתר שלהם, יהיה סגור בשבת? העניינים יהיו מאוד רגישים, ואנחנו נצטרך לדאוג לעצמנו. אני כבר לא יודע מה יותר מפחיד, אביגדור ליברמן ועונש המוות בתיק לבטחון פנים, שנפסל למזלי, או אריאל אטיאס בתיק התקשורת.