« נואשות | Main | קוד אתי לבלוגרים:: הצעה לא מחייבת »
June 21, 2006
כשסטטיסטיקה הופכת למציאות
תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)אני כבר לא זוכר. אמרתי שננסה 101, מקסימום, ארבע שניות הלכו. הטלפון שבק חיים. הסתכלתי סביב לראות אם מישהו אחר מנסה להתקשר ושאלתי את עצמי למה לעזאזל אף אחד לא מתקשר או יוצא לרכב. הוצאתי את המצלמה. היא לא עבדה, לא הבנתי למה, ברגע הכי חשוב היא לא עובדת. דווקא כשאני צריך לצלם משהו שיכול להיות חשוב. ניגשתי לרכב, הוא היה עוד מונע, והנהג היה מוטל חסר הכרה. פתחתי את דלת הנוסע והפסקתי את פעולת המנוע. היה זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. הדבר השני היה לגשת לארנק שלו שהיה על הרצפה ולהוציא את הרשיון.
אני כן יודע שהיום הייתי מספיק קרוב ללראות את זה קורה.אם רק הייתי יוצא שניה מאוחר יותר מהתחנה, או שניה מוקדם יותר, אם רק הייתי נשאר בבית היום ולא הולך לשם, אם רק הייתי במקום אחר. אני לא יודע. עצבן אותי שהנהג לא יצא לראות מה קרה. הנהג, ככל הנראה, ואולי גם עשרה נוסעים באוטובוס, היו האנשים היחידם שראו את זה, אבל רק אחד יצא לעזור לו, רק אחד חשב בכלל שיכול להיות שיש שם פצוע, כל השאר היו אחוזי אמוק ופחד.
תחקיר אמרנו, לא?
אתה לא מבין כמה החיים חשובים עד שהם עוברים לנגד עינייך בשניה. אתה צריך להגיע לרגע הזה, בו אתה ממש נוגע במוות, בו אתה כל כך קרוב אליו, ורק אז אתה יכול להעריך את החיים. מצד שני, אם לא הגעת לרגע הזה, או שכבר עברת אותו ושָבְתַּ לשגרה אתה שוב אדיש. צריך לחיות כל כך קרוב למוות כדי להבין למה חשוב לחיות.
נכתב על ידי jk ביום\שעה June 21, 2006 12:57 AM
Trackback Pings
ניתן לשלוח טראבק כאן
Comments
|
רועי |
מרגש. |
|
מיה |
ורק אתמול דיברנו על החיים המוזרים שלך- עשית את הדבר הנכון ואני מאוד גאה בך. אל תשפוט אחרים כי אין דבר כזה גיבור- בסיטואציה שבה אתה הולך לבד יהיה לך קל יותר לחשוב על האפשרויות, כשאתה בקבוצה- מספיק שאחד יחטוף אמוק בכדי שכולם יאבדו את העשתונות ולא יוכלו לפעול כראוי. זהו טבע האדם. its all about fight or flight and you chose to fight, im proud of you |
|
עמרי |
פינו אותו בסוף? |
|
מישהי |
פינו אותו, תפרו לו את הראש, ובערב הוא כבר הרגיש מספיק טוב כדי להתלוצץ עם רופאיו (או ליתר דיוק אם מי ששלח לו SMS מודאג). מוזר לקרוא את זה מהצד השני... |